מה לא נכתב על מאבקו של האזרח הקטן מול הבירוקרטיה הישראלית. הצעירים בוודאי יתפלאו לשמוע שטמטום המערכות היה כאן מאז ומעולם. לא, זו לא “רוח התקופה" אלא רוח המדינה. מי שנולד בשנות האלפיים לא יאמין שמעולם לא תפקדה פה מערכת כמו שצריך, שהסיפור הוא לא פוליטי, לא תלוי ממשלה אלא הוא פועל יוצא של התנהלות ארצישראלית, תרבות הסמוך, וכל מיני מושגים ששמענו פה במשך דורות.
אם היה צריך לכתוב על המקום הזה אפוס, הוא היה נקרא: “ישראליאדה ואודיסאה". הלוואי שמישהו היה מעביר אותנו לחלל, אם רק היה אפשר לקבוע תור לחידוש הדרכון.
כששואלים אותי למה אני לא משמיעה קול על הדברים הגדולים, אני מיד אומרת שהבעיה הגדולה במדינה שלנו טמונה דווקא בחוסר ההתייחסות לדברים הקטנים, לחיים עצמם. לכך שגלידה לארבעה אנשים עולה כמעט 100 שקל ואייס קפה מגיע ל־20 שקל, או שאין תורים פנויים למשרד הפנים בשום מקום בארץ, גם לא ברמת הגולן וגם לא באילת, לפחות עד אפריל 2024. רק על זה היה צריך מזמן לצאת לרחובות.
בגלל מצוקת התורים, חשבתי להקדים ולהזמין כבר עכשיו תור לחידוש הדרכון, שתוקפו יפוג בעוד שמונה חודשים. חשבתי שהפרסומים על התורים מוגזמים, אלא שאז גם אני הייתי עדה לאחד המחדלים המבישים במדינה שמתהדרת במערך הסייבר הטוב בעולם. כל התורים נתפסו על ידי האקרים רוסים, כך לפי הפרסומים, והם מוחזקים ככופר לכל המרבה במחיר.
לפני כעשרה ימים, כשהתראיין ראש אגף הטכנולוגיה ברשות האוכלוסין, הוא סיפר בשמחה כי הם שחררו 5,000 תורים. טיפה בים. לא היה אפשר להתעלם ממבטו חסר האונים. אף על פי שאני זוכרת לשלילה את העמידה בתור במשרד הפנים כשהוצאתי לראשונה תעודת זהות בשנות ה־90, אני משוועת שנחזור לימים אלו של פשטות. של התקופה שבה אמרנו לזה שעמד לפנינו, “אני אחריך". עדיף מאשר לחיות בעידן הטכנולוגי שבו מערכת מרכזית לשירות האזרח, שאמונה על חופש התנועה, אחת הזכויות הבסיסיות במדינה דמוקרטית - לא מאפשרת קבלת שירות. בשורה התחתונה, פתרון יש, רצון להניע אותו? לא בטוח.
לפני מספר שבועות כתבתי על דיני העבודה שכמעט לא השתנו במדינת ישראל מאז שגולדה מאיר הייתה שרת העבודה בשנות ה־50. פשפשתי קצת בארכיון ולמרבה ההפתעה - שלא לומר למרבה האימה - גיליתי שרוב החוקים והתקנות מהתקופה של בן־גוריון ואשכול עדיין תקפים גם ב־2023 ואף אחד לא חושב לשנות אותם. זאת אומרת, יכול להיות שפה ושם צץ איזה שר שמגיש הצעה לשינוי חוק, אבל היא תמיד תידחק לסוף הרשימה, כי פתאום מלחמה, כי פתאום איום, כי אנחנו עם שחי על חרב שהולכת ומתייקרת.
אבל שלא תחשבו שיש לי רק תלונות, אז הנה מילה אחת טובה למערכת שהפתיעה אותי וגרמה לי לא לאבד תקווה לחלוטין במקום הזה. תקרית קטנה מול רשות הדואר וצורך מסוים שהיו לי בסניף הבנק שלי, גרמו לי לזקוף כמו קיפוד את קוצי הישראליות שלי, ולהגיע חמומת מוח ומוכנה לקרב להתמודדות מול המערכת.
שלפתי את הסכינים וכבר הכנתי בלב את נאום ה"אני מאשימה" ואת הטון הכועס, אלא שלמרבה ההפתעה לא הייתי צריכה אותם. מישהי חביבה במוקד של הדואר (ואתעלם מההמתנה של 30 דקות על הקו) הצליחה לפתור את הבעיה די בקלות, וגם פקידת הבנק הייתה נעימה להפליא, היא ניהלה איתי אפילו שיחה אישית קצרה לפני שסייעה וגרמה לי לרצות לאחל לה מכל הלב חג שמח.
השינוי האמיתי לא מתחיל במערכת, שהיא מקרה אבוד כבר 75 שנה - הוא נמצא באנשים שמתפעלים אותה. הרי בסופו של דבר גם נותני השירות בבנק ובדואר יצטרכו ביום מן הימים לחדש דרכון או לבקש הגדלה של מסגרת האשראי או לאתר את החבילה ששלחו לצד השני של המדינה.
הצד האופטימי שבי רוצה להאמין שאם אנשים טובים יתפעלו את הדבר השחוק הזה שנקרא "מערכות" בצורה אכפתית, ואם כל אחד מהמפעילים ישים את עצמו או את בני משפחתו בנעלי האזרח מבקש השירות - הדנ"א השירותי המקומי יעשה את הטרנספורמציה המתבקשת.
הצד המפוכח שלי מתעקש לומר “זה בחיים לא יקרה". אבל אני באמת רוצה לדבוק באופטימיות. אז נותנת לך עוד צ'אנס אחד, גברת ישראלה. תתאפסי על עצמך, זה צ'אנס אחרון.