יום השואה בשבוע שעבר החזיר אותי לזוועות הנאצים. זוועות שלא ייאמן שבני אדם מסוגלים לבצע, קל וחומר אנשים שבאו מרקע של תרבות עשירה באומנות ובפילוסופיה, כפי שהייתה האומה הגרמנית. האם אנחנו יכולים במצב מסוים להפוך לרעים, והאם רוע הוא יחסי או מוחלט?ההנחה של הפילוסוף דיוויד יום מפרידה בין שני סוגי רוע: רוע טבעי, שמכונה “רוע של אלוהים", שנגרם על ידי תופעות טבע כמו רעידות אדמה, שיטפונות, סופות ועוד ועל ידי תאונות ומגיפות. ויש רוע אנושי, או רוע מוסרי כפי שאנחנו קוראים לו, שנגרם על ידי בני אדם.
אם אתייחס לרוע של הטבע, או של האלוהים, נחזור לשאלה היכן היה האלוהים, אל רחום וחנון, בשואה? ואומר הפילוסוף היווני אפיקורוס: “אם אלוהים מוכן למנוע רוע אך אינו מסוגל - אז אינו כל יכול; אם הוא יכול אך אינו מוכן - אז הוא רע; אם אינו יכול וגם אינו מוכן, הוא לא אלוהים; ואם הוא יכול ומוכן - זה לא ייתכן, כי הרי יש רוע בעולם".
אני יכול להיכנס לכל ההתפלספות שניסתה להסביר את הרוע בשואה, אבל כל התיאוריות אין בהן כדי להסביר זאת. לפני כשבועיים נרצח ילד בן 11 מהמגזר הערבי. עד כמה שהבנתי זו לא הייתה טעות בזיהוי. ואם זה לא רוע - רוע מהו?
בין יצירה אמנותית לאג'נדה פוליטית
ובעניין אחר, שמעתי בשבוע שעבר את התייחסותו של ינון מגל למותו של יהונתן גפן. זה היה זלזול בוטה ומחפיר בגפן ובחלקו בתרבות הישראלית. יכול להיות שבמגזר החרדי והערבי מותו של גפן לא הכה גלים, וייתכן שילדיו של מגל לא מכירים את "הכבש השישה־עשר" או שירי ילדים אחרים של גפן, אם כי אני מטיל בכך ספק. כמובן, מותר למגל לא לאהוב את השירים הללו, אבל מכאן ועד להתמרמר על הזמן שהוקדש בתקשורת להספדים עליו המרחק גדול.
אומנם לגפן הייתה אג'נדה פוליטית ברורה, שמן הסתם לא נעמה למגל, אבל אפשר להפריד בין הפוליטיקה של גפן ליצירה האומנותית שלו ולחלקה בתרבות הישראלית. אנשים רבים שאינם דתיים, ואני ביניהם, שבביתם לא נמצאים ספריהם של הרב עובדיה והרב קנייבסקי - לא יכלו שלא להצטער עם פטירתם, תוך מחשבה שחלק מהרקמה התרבותית של עמנו נפרם.