1. איפה הבושה?
ביום רביעי האחרון חגגנו יום עצמאות כפול. 75 שנה למדינה וחודש ימים בדיוק לפיטוריו המטורללים של שר הביטחון יואב גלנט. בינתיים, גלנט בתפקידו. את המפטר לכאורה מילטו למקום מקלט אי שם בחצי הכדור המערבי. אביו מתמרן בין "אחים אנחנו" להפגנת המונים מאורגנת, ממומנת ומשומנת של הממשלה, נגד אזרחיה.
במקביל, הושק קמפיין רעיל, שקרי וארסי נגד בג"ץ, כדי לשכנע את ציבור מצביעי הקואליציה שבית המשפט הוא האויב האמיתי. אחרת, הם עוד עלולים להגיע למסקנה שנבחריהם רימו אותם. נכון, הבטיחו לטפל ביוקר המחיה, בביטחון האישי ובמשילות וכל מה שעושים זו הפיכה משפטית – אבל היי, הכל בגלל בג"ץ! עוד נחזור לזה. בינתיים, רעשי הרקע האלה לא צריכים להפיל את רוחם של מאות אלפי המפגינים כבר למעלה מארבעה חודשים נגד ההפיכה המשטרית. להפך.
הלילה ההוא של יום ראשון, 26 במרץ, היה לילה היסטורי. עד אז, הרקיע מפלס השחץ בשורות הביביזם שחקים ושבר את השיאים של עצמו על בסיס יומי. למעלה מ־150 חוקי טרלול, שחיתות וביזה הונחו על שולחן הכנסת. אולפן הבית בערוץ 14 הפך לבלון הליום דחוס אדי זחיחות ורהב עד הרגע שבו נמסרה הבשורה: זהו, שר הביטחון גלנט פוטר מתפקידו, כי העז להתריע נגד מהלכי הממשלה והשלכותיהם. השטינקר הולך הביתה לקול מצהלות ההמונים. תוך שניות אצו־רצו גמדי הגינה ולוחכי הפנכה המשפחתית והתחרו זה בציוציו של זה, תוך ריקוד אקסטטי סוער על גופתו המטפורית של שר הביטחון.
זה היה תעלול אחד יותר מדי. תוך דקות הפכו רחובות הערים הגדולות, הצמתים, המחלפים והגשרים בישראל לאתרי הפגנת המונים ספונטנית אדירה. אנשים שכבר היו בפיג'מות התלבשו, לקחו דגל ישראל וירדו למטה, זורמים עם הנחשול האנושי לאן שיוליך אותם, נישאים על ידי רוח פטריוטית מופלאה ותחושת גועל עמוקה.
הם קמו ובאו מכל מקום: מאולמות הקולנוע, התיאטרון והקונצרטים, מהמסעדות ובתי הקפה, מחתונות ומסיבות, מהמיטות החמימות או הסלונים הביתיים, ממסכי הטלוויזיה. זה היה לילה היסטורי בלתי נשכח שהציב מול כוחות הטירוף המשתוללים בעיבורה של הממלכה קיר בטון בלתי חדיר. רוצים להמשיך? בבקשה, תתרסקו עלינו.
גלנט נשאר. החקיקה הושהתה. מגבלות הכוח הוצבו מול פרצופה האטום של הקואליציה. עכשיו הם מחשבים מסלול מחדש. בנימין נתניהו, כהרגלו, מדגמן פיוס ואחדות מזויפים. אחיתופליו מנסים לייצר תנועת נגד. אתמול ארגנה הממשלה הפגנת תגמול. קמפיין פרסומי אדיר, אוטובוסים מסובסדים מכל הארץ (בעיקר מההתנחלויות), תחינה לרבני הישיבות שיקראו לאנשיהם לצאת, הפצצת מסרונים, סרטונים של יריב לוין בעצמו, כל זה פומפם לאורך שבועות בקרב הבייס.
הליכוד והציונות הדתית שפכו לתוך הפרויקט, על פי הפרסומים, לפחות 2 מיליון שקל (מתוך עלות של כ־6 מיליון). נעשה מאמץ עצום לשכנע גם את החרדים להגיע, אף שהרבנים הסתייגו. שיא הגיחוך היה באחת הכרזות לקראת ההפגנה, שבה נאמר: "לא לסרבנות, בעד צבא העם, למען רפורמה משפטית".
קראתי את הכרזה הזו כמה פעמים כדי להשתכנע שהם מתכוונים ברצינות. לא לסרבנות? הרי הקואליציה הזו עומדת לחוקק את חוק הסרבנות האולטימטיבי, שיכונה חוק יסוד "לימוד תורה" ויהפוך את הסרבנות המתמשכת של הציבור החרדי לרשמית, ממלכתית וסופית. לא נותרה באנשים הללו בושה כלשהי?
2. עלילות דם
במוצאי יום העצמאות, במהלך חצי יממה, נרצחו בישראל ארבעה בני אדם. כמה ימים קודם נרצח המאבטח של ראש עיריית טייבה. האלימות במגזר הערבי שברה את כל השיאים. האלימות במגזר הכללי מתפשטת במהירות. ערב יום הזיכרון היה פיגוע דריסה קשה בשוק מחנה יהודה. ביום העצמאות היה פיגוע ירי בשומרון. במעבר חד, ערב יום הזיכרון התבשרנו על עלייה תלולה במחיר החלב ומוצריו. קצת קודם, בערב יום השואה, התבשרנו על כי המדינה שוב לא מתכוונת לפנות את ח'אן אל־אחמר.
עכשיו תארו לעצמכם שרק שבריר מתוך זה היה קורה בממשלה הקודמת. איזה צווחות היו נצווחות כאן. איזה טינופים וגידופים היו הביביסטים מיידים בחלל הדיגיטלי והפיזי שלנו עם המקלדות והמגפונים. כמה פעמים בתוך כל זה היינו שומעים את הביטוי "האחים המוסלמים". הממשלה הנוכחית לא מטפלת בשום דבר שבו הבטיחה לטפל טרם הבחירות. לא בביטחון האישי. לא במשילות. לא ביוקר המחיה. את הקבינט החברתי־כלכלי כינס נתניהו בפעם הראשונה בשבוע שעבר ולא עלה בו שום נושא משמעותי על סדר היום. הם דיברו על העבודות ברכבת בשבת. זה מה שדחוף להם.
הקואליציה הזו מרבה להזכיר את תוצאות הבחירות ולהדגיש ש"העם אמר את דברו". זה נכון. אלא שמרגע שדברו של העם נאמר והגוף המבצע (ממשלה) נבחר, הם מתכחשים לכל מה שהבטיחו. במצב שנוצר, אין מנוס מלקבוע שהקואליציה פשוט גנבה את הבחירות. הבטיחה סדר יום מסוים, גרפה את הקולות וחצי דקה לאחר שנבחרה, זרקה את הכל לפח.
במקום זה, הדבר היחיד שמעניין אותם, זה הם עצמם. בתוך 150 החוקים המשוגעים שעליהם כבר התבשרנו, יש קבוצה גדולה בעד משפחת נתניהו, קבוצה עוד יותר גדולה בעד החרדים, קבוצה גדולה מאוד בעד המתנחלים וזהו. אה, וגם ההפיכה המשטרית.
הבעיה שלהם היא שהציבור לא קונה את האשפה הזו. גם לא הציבור שלהם. מה עושים? קמפיין, זה מה שעושים. סדרה ארוכה של סרטונים שהופצו בשבועות האחרונים מנסה להפיל על בג"ץ את כל חוליי ומכאובי הארץ הזאת. ההיגיון פשוט: לשכנע את החבר'ה שאם רק נפרק את בג"ץ, כל השאר ייפתר מעצמו: הכל יהיה זול יותר, הביטחון יחזור, הטרור יודבר, הביטחון האישי ינסוק, מזג האוויר יהיה אביבי כל השנה והמשיח יגיע.
מה לא היה שם? אחד הסרטונים קבע שב־1992 היה זה בג"ץ שמנע את גירוש מחבלי חמאס ללבנון (על ידי ממשלת יצחק רבין). כמו כל מפעלותיה של מכונת הרעל, גם הפעם נבנה מגדל של שקרים על עובדה נכונה אחת: הייתה אכן עתירה לבג"ץ נגד גירוש המחבלים. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים. העתירה נשמעה למחרת, צו הביניים בוטל והגירוש התגרש.
טענה נוספת, מופרכת והזויה אף יותר, הייתה שנשיאת העליון אסתר חיות מגיעה לקריה כדי לפקח על פעולות צה"ל ברצועת עזה. זה, כמובן, לא היה ולא נברא. פעולות צה"ל מפוקחות, למרבה המזל, על ידי הפרקליטות הצבאית בלבד. צה"ל נהנה ממטרייה משפטית בינלאומית רק בזכות קיומה של מערכת המשפט העצמאית שלנו. ביום שבו תעבור החקיקה הפאשיסטית של לוין ושמחה רוטמן, ימצאו קצינינו ולוחמינו את עצמם בטריבונלים בינלאומיים.
בית המשפט העליון הוא שהכשיר את הסיכול הממוקד. ההכשר הזה הפך את הפרוצדורה הזו לאקט צבאי לגיטימי בעולם כולו. הסיכול הממוקד "הומצא" בימי האינתיפאדה השנייה בידי טיפוסים כבוגי יעלון ויובל דיסקין, כיום אויבי האומה ובוגדיה. כך או אחרת, לאסתר חיות אין שום קשר לפעילות שוטפת או מבצעים של צה"ל.
סרטון נוסף הפיל על בג"ץ עלילת דם מרושעת במיוחד, לפיה בג"ץ מנע הריסת בתים בציר כיסופים וגרם בעקיפין לרצח בני משפחת חטואל. גם כאן, פייק. שרשור מקיף של אור כרמי בטוויטר מפרט את כל תולדות אותו אירוע. אגב, בזכות ההתנתקות כבר לא רואים אירועים מהסוג הזה בציר כיסופים וגם לא אוספים יותר חלקי גופות של לוחמי צה"ל סביב ציר פילדלפי.
עלילת דם נוספת, לסיום: "ב־2008 הייתה עתירה לבג"ץ כנגד הריסת בית המחבל שרצח שמונה בפיגוע בישיבת מרכז הרב". ובכן, בסרטון אומנם לא מצוין מה הייתה תוצאת העתירה הזו, אז נציין את זה כאן: העתירה נדחתה על ידי בג"ץ (תודה ל"בודקים" על הבדיקות).
למה הם משקרים במצח נחושה? כי הם יכולים. כי זו התרבות שהביביזם הנחיל לנו בשנים האחרונות. השקר הפך לאמת, האמת הומרה בשקר. פעם עוד היו מתביישים. היום, להפך. מתגאים בשקר, מנופפים ומתקשטים בו. מה הם לא יעשו כדי לטנף את בית המשפט העליון ובג"ץ. מה הם לא יעשו כדי להכפיש את שופטי ישראל. העובדות לא מקלקלות להם את הנרטיב. הם ממשיכים לקשקש על תהליך מינוי השופטים ועל "חבר מביא חבר". העובדה שמאז הרפורמה של גדעון סער וזכות הווטו ההדדית של הקואליציה והשופטים המצב השתנה, לא הורסת להם את התזה.
הם גם מתעלמים מהרכבו הנוכחי של העליון. הרכב מאוזן מאי פעם. נעם סולברג (שאמור להיות הנשיא הבא־הבא, אחרי יצחק עמית) ודויד מינץ, בוגרי ישיבות, מתנחלים. עמית עצמו בוגר תיכון דתי צייטלין, חובש "כיפה שקופה" ולמד להסמכה כרב. גילה כנפי־שטייניץ, שמונתה על ידי גדעון סער בממשלת השינוי, היא המרוקאית הראשונה אי פעם. יוסף אלרון בן למשפחה בת תשע נפשות שעלתה מעיראק, גדל במעברה. יעל וילנר בוגרת אולפנת חורב ועונדת כיסוי ראש. וכן הלאה.
3. בג"ץ למען טדי
רבות דובר וסופר על תרומתו של בית המשפט העליון במהלך השנים למאבקים השונים למען המיעוטים, המוחלשים, השכבות הנזקקות וכו'. פסק הדין בעניין אפליית התלמידות המזרחיות בעמנואל. פסק הדין שהגדיל משמעותית את הפיצויים למפוני ההתנתקות. הנהגת מבחן "בוזגלו". הקביעה כי אין לנתק את החשמל למשפחות נזקקות שצברו חוב לחברת החשמל. ויש דוגמאות רבות נוספות, אבל השבוע הזכיר לי אחד הקוראים אנקדוטה משעשעת במיוחד. הסיפור של אצטדיון טדי בירושלים.
מדובר באצטדיון הגדול במדינה, מקום מושבה של בית"ר ירושלים, הקבוצה המזוהה ביותר עם הליכוד, שחלק מאוהדיה נמנים עם לה־פמיליה ובואו לא נעכיר את האווירה בעלילותיהם. ובכן, האצטדיון הזה הוקם בזכות בג"ץ.
מעשה שהיה, כך היה: שנות דור נהגו אוהדי הספורט בכלל והירושלמים בפרט לקטר ולקונן על העובדה שהם נאלצים להידחס לתוך יציעי העץ המתפרקים של מגרש ימק"א בירושלים. העירייה חיפשה אתר להקמת אצטדיון לאורך שני עשורים לפחות. הייתה תוכנית להקים אצטדיון ברכס שועפאט, אבל היא בוטלה.
בשנת 1984 אותר, סוף־סוף, שטח בדרום מערב העיר, סמוך לשכונת מלחה, כאתר חלופי לשועפאט. הוחלט להקים במתחם אצטדיון, קניון וגן טכנולוגי. אלא שאז קמה קבוצת תושבים בראשותו של שר הפנים חיים פרץ, איש ש"ס, והחלה להגיש התנגדויות לתוכנית. אני מניח שהם חששו מחילול שבת באמצעות הכדורגל. הוועדה המקומית נתקלה בעשרות תושבים, רובם חרדים, שהגיעו לכל הישיבות, עיכבו, הפריעו, התנגדו ויצרו סחבת. הדיונים נמשכו שנים. בסוף, התוכנית אושרה. בא לציון גואל? לא.
על פי ויקיפדיה, שר הפנים פרץ סירב לחתום על התוכנית מתוקף סמכותו כשר הפנים. למה? ככה. אחר כך החליף אותו ברנש בשם אריה דרעי (1988). גם הוא סירב. בינתיים עברה בית"ר ירושלים לשחק בבלומפילד, כי ימק"א לא אושר לשימוש. בסוף נאלצה העירייה להגיש עתירה לבג"ץ, כדי לאלץ את דרעי לחתום על אישור התוכנית, לאחר שאושרה בכל הוועדות והשלבים על פי חוק.
בינואר 89' קיבל בג"ץ את העתירה, קבע שהתנגדות דרעי לחתום על התוכנית "אינה עניינית" וסלל את הדרך להקמת האצטדיון. כמו באין־ספור מקרים אחרים, בג"ץ היה למפלט האחרון של החלשים, למבצר האחרון של ההיגיון.
4. הניצחון של המחאה
יום אחד, אפשר יהיה לספר את הסיפור המלא סביב הקמתה של תנועת המחאה נגד המהפכה המשטרית בישראל. אם מישהו יכתוב על בסיסו תסריט לסדרת טלוויזיה, היא תקוטלג בוודאי תחת "מדע בדיוני". החל מההפגנה הראשונה, המהוססת, בכיכר הבימה, שאליה הגיעו אלף או אלפיים מפגינים, דרך ההתארגנות הספונטנית של 200 תנועות מחאה אזרחיות תחת קורת גג אחת, הישיבות הסודיות בבניין חשאי ברעננה, הקמת המטות השונים, החלוקה לגזרות, גיבוש דפוס הפעולה, גיוס ההמונים, חלוקת הנושאים, הלוגיסטיקה, השפה, והדגל. דגל ישראל שחזר להתנוסס בגאווה בכל ימות השנה, לא רק ביום העצמאות.
סיור מודרך במתחם קפלן בשעת הפגנה, יכול לרמוז על העומק העצום, רוחב היריעה, הלוגיסטיקה המטורפת והמגוון הרב של התנועה הזו. במרכז הצומת ניצבת הבמה. זוהי ליבת ההפגנה. מסביב, בזרועות השונות של רחוב קפלן, בגין, עזריאלי וכו', ממוקמים מסכי ענק שמעבירים את המתרחש על הבמה לכל הפינות והזרועות של התמנון האנושי. סיור רגלי מערבה, על רחוב קפלן עצמו, המשיק לגבולה הדרומי של הקריה, מגלה את המתחמים השונים. בשבת האחרונה סיירתי שם בעצמי והתחלתי להבין את עוצמת החוויה.
הרחוב מחולק לקבוצות־קבוצות של המחאה. לכל אחת יש המרכז שלה, חלוקת החולצות והדגלים שלה, המיצגים שלה, הנושאים שלה, מעגל המפגינים שלה, המתופפים שלה וכו'. יש שם המילואימניקים ו"אחים לנשק", נמצאים שם לוחמי המ"מ והסייבר, מתחם הטייסים (555), החובלים, הלהט"בים (שם הכי שמח) וכו'. מאות רבות של מטרים, אוקיינוס אנושי של ישראלים מכל הסוגים, הצבעים, הגילים והגדלים, דבר אחד מאחד את כולם: דגל כחול־לבן.
זה נראה כאוטי, אבל זה מאורגן. זה נראה מקרי, אבל זה מתוכנן. העסק הזה, כך אומרים לי, עולה בסביבות 2 מיליון שקלים בשבוע. הציבור, בגיוס המונים שקוף, גייס כבר קרוב ל־30 מיליון. יש גם רשימת תורמים "כבדים" מפוארת. ההייטיקיסטים מובילים אותה, כמובן. אבל לא רק הם. מי מנהל את האירוע? יש צוות היגוי, יש קבוצות לכל נושא, יש יד מכוונת כללית אבל אין מנהיג. האם צריך מנהיג? אני לא בטוח. המחאה הזו עממית, המונית, אזרחית ואותנטית. מה שלא מקולקל, לא צריך לתקן.
ההתנדבות וההקרבה של עשרות אלפי אנשים מפעימה ממש. יש מטה נפרד שנקרא "מטה בושה", שמטרתו להגיע לכל נציגי הקואליציה באשר הם, בכל מקום שאליו ילכו, ולהביע מולם מחאה. יש רשת עצומה של מודיעים ו"מלשינים" שמעירה את המערך כולו בהתראה של דקות. אם זה יואב גלנט בצהלה, אבי דיכטר באשקלון או משה קופל (יו"ר פורום קהלת) בניו ג'רזי.
זה תופס בכל העולם. יש הפגנות בעשרות ערים בעולם. יש הפגנות ב־150 מוקדים בישראל. יש אספקה לוגיסטית לכל מקום, בכל שעה. יש מתנדבים לכל משימה, בכל גזרה. עשרות אלפי ישראלים שעזבו הכל, הזדכו על חייהם הקודמים, נפרדו ממנהגיהם הישנים, וחשו להציל את המדינה. זה אירוע בקנה מידה היסטורי. אסור לנו לפספס אותו.
מתישהו נצטרך להודות לממשלה המופקרת שקמה כאן, על שלימדה אותנו על עצמנו. להודות לרוטמן ולוין שהעירו אותנו. מאות אלפי ישראלים שעסקו בענייניהם, עשו לביתם, בילו בחיק משפחתם וחבריהם וניהלו את מרוץ חייהם, לחצו פתאום על לחצן הכיבוי של כל זה והתייצבו לדגל, תרתי משמע. מישהו גירש אותם מאזור הנוחות שלהם ואילץ אותם לקחת אחריות על עצמם, על מדינתם, על עתיד ילדיהם. אני מפזר כאן מצבור לא קטן של קלישאות, כי אין ברירה. במקרה הזה, כל הקלישאות נכונות.
בניגוד להפגנת יריב לוין אתמול, למחאה נגד ההפיכה המשטרית אין מימון ממשלתי, אין מנגנונים ממשלתיים, אין עוצמה שלטונית. יש פוליטיקאים שמוזמנים מדי פעם לנאום בה, אבל הם לא מנהיגים אותה, לא מעורבים בה ולא קובעים את גורלה. זוהי תנועה ישראלית אזרחית אותנטית, המונית, מרגשת. האם זה יתורגם לשדה הפוליטי? מוקדם לקבוע. למרות הממשלה המקרטעת, אין בחירות באופק. כזכור, את המנדטים של מחאת קיץ 2011 גרף לבסוף דווקא יאיר לפיד (19 מנדטים בבחירות 2013). מי יגרוף את המנדטים של המחאה הנוכחית?
אני לא יודע, וזה גם פחות מעניין כרגע. מה שחשוב הוא להשיג את מטרתה של המחאה הזו, המטרה שהפיחה בה רוח חיים: להגן על הדמוקרטיה הישראלית. נכון לעכשיו, הניצחון של המחאה הוא לא פחות מהרואי. היא ביטלה את פיטוריו של גלנט והביאה להשעיית החקיקה בזמן פציעות, יומיים לפני ההצבעה המכרעת. אסור לשכוח שזו המטרה ואסור להוריד ממנה את העיניים אפילו לשנייה.
5. שנאה ללא הפסקה
בניגוד לנבואות הזעם השונות, יום הזיכרון לחללי צה"ל עבר בשלום יחסי. המוחים נגד שרי הממשלה היו משפחות שכולות, ואין לבוא נגדן בטענות על כך. לכותרת הזו יש, כמובן, חריג אחד. קוראים לו איתמר בן גביר. האיש הזה הצליח להשמיד את הערך המפוקפק של עצמו בזמן שיא. גם בשורות הללו נרשמה ציפייה מהולה בתקווה מסוימת לאחר מינויו. יש בישראל בעיית ביטחון אישי קשה, בעיית משילות אסטרטגית, אולי הגיע הזמן לטלטל את הסירה ולחשוב מחוץ לקופסה. בן גביר גורר אחריו שק של שרצים לא פשוטים, אבל פה ושם נרשמה תקווה שהנ"ל התגבר, הפיק לקחים, קיבל אחריות ויצליח לעשות שינוי.
הוא היה אמור להתנפל על בעיית הבדואים בדרום, הפרוטקשן בדרום ובצפון, מעשי הרצח הסדרתיים והאינסופיים במגזר הערבי, האלימות ברחובות, אובדן ההרתעה של המשטרה מול העבריינים וכו'. במקום זה הוא סימן שתי מטרות חלופיות: המפגינים נגד ההפיכה המשטרית, והמשפחות השכולות. אוי לאותה בושה.
במקום להסתער על הפשע, הוא הסתער על ההפגנות. במקום לשקם את המשטרה, הוא סכסך בין קציניה והתערב בניהולה המבצעי. במקום להביא רוח חדשה, הוא הנחיל כאוס ותחושת הפקרות מוגברת. ארבעה מעשי רצח ביום העצמאות, טרור ממאיר ברחבי יו"ש, משילות והרתעה קורסות, אבל בן גביר מתעסק עם המפגינים, ובימים האחרונים - גם עם ההורים השכולים.
הכהונה שלו תיזכר כזו שבה בפעם הראשונה אי פעם נשמעו תשואות ומחיאות כפיים לאחר נאום של פוליטיקאי בעצרת יום הזיכרון בבית עלמין צבאי. הוא הביא איתו לבאר שבע אוטובוסים של תומכים מהסביבה ואלה, כנראה, קיבלו הוראה לעודד אותו בתשואות. הורים שכולים יצאו משם מזועזעים. חבורה של בריונים גידפה את המוחים נגד בן גביר במיטב הרפרטואר הביביסטי־בנגבירי: "זבלים, תחזרו לקיבוץ".
אם המגדפים היו חוזרים בעצמם לקיבוץ, היו מגלים שהתנועה הקיבוצית ספגה כ־11% מהנופלים במלחמות ישראל. חלקה באוכלוסייה הוא פחות מ־2%. במילים אחרות, הקיבוצניקים משלמים בדם על תקומת ישראל פי חמישה ממשקלם באוכלוסייה. ספק אם יש עוד פלח אוכלוסייה כזה בישראל, מה שלא מונע מהם להפוך לשק החבטות של אספסוף שטוף שנאה ומוסת.
בן גביר נמצא בקמפיין מתמשך. לא סיפרו לו שבין הקמפיינים, צריך גם לספק את הסחורה. לעבוד למען הציבור ששלח אותך. למלא הבטחות. מכיוון שהוא מבין שאת ההבטחות שלו אי אפשר למלא, מכיוון שהוא התנגש לאחרונה במגבלות הכוח, מכיוון שהצהרות הרהב והשחץ שלו שנישאו אך לאחרונה עדיין מהדהדות בחלל, הברירה היחידה שנותרה לו היא למצוא מטרות חדשות ולהימצא בטבורן של שערוריות טריות. הוא חייב את תשומת הלב שלו.
כמה נוגעת ללב הייתה קינתם של הביביסטים על כך שיום הזיכרון חולל בידי המוחים. כאילו לא נשלחו בריונים ביביסטים להפוך את נאומו של ראש הממשלה בנט, ביום הזיכרון הקודם, למיצג קולני של חרפות וגידופים. כאילו לא נשלחו אותם הבריונים ללוויה של בראל חדריה שמואלי, כדי לצרוח שם "בנט בוגד" ולסכסך בין קצינים ללוחמים. מתברר שעוד חוזר ויחזור הניגון. עכשיו הם מנסים לסכסך בין מכונאים לטייסים, בין קיבוצניקים לעירוניים, בין תל אביב לפריפריה. כי את השנאה הזו, בפרפראזה על השיר ההוא, אי אפשר להפסיק.
בואו ניזכר מה היה כאן עד לפני כמה חודשים: כשהמחירים עלו, הממשלה התעסקה כמעט רק בזה. מראש הממשלה (בנט, אחר כך לפיד) דרך שר האוצר וכל הדרגים, בוצע מאמץ למתן את עליית המחירים. זה היה בראש סדר היום. ננקטו צעדים. בסופו של דבר, בשנה ורבע של ממשלת השינוי, הכלכלה הישראלית הפגינה את הביצועים הטובים בעולם. הגירעון נעלם, האבטלה נעלמה, האינפלציה הייתה מהנמוכות בעולם.
זה לא מנע מבצלאל סמוטריץ' לצייץ את ציוצי הקשקשת שלו ולהפציץ את מרחבי הרשת בהטפות מוסר מהסוג הזה: "המהפך של בנט, מתוכנית סינגפור למס עבאס. במקום ההתחייבות הדרמטית להורדת מסים נקבל העלאת מסים דרמטית ועליות מחירים חדות בכל תחומי הצריכה. בנט קנה את כיסא ראש הממשלה תמורת 53 מיליארד לתנועה האסלאמית. כולנו נשלם את המחיר".
6. מורשת נתניהו
המתחרה העיקרי של סמוטריץ' הוא בנימין נתניהו: הוא כמעט לא אמר מילה על מערכת המשפט. הוא הבטיח ש"יקים מסגרת" שתנהל דיון ציבורי נרחב בטרם יינקטו צעדים. הוא התמקד בעיקר ביוקר המחיה. הנה ציוץ שלו לדוגמה, מאוגוסט האחרון: "הממשלה המקרטעת וחסרת הניסיון דרדרה את ישראל למשבר כלכלי ששנים ארוכות לא היה כמוהו. כל מוצרי היסוד מזנקים. שולחן האוכל מתייקר, הדירה מתייקרת, הריבית מזנקת. הכסף שלנו קונה הרבה פחות. לצערי, אין לכם מושג מה לעשות. רק אנחנו הצגנו תוכנית מסודרת ליציאה מהמשבר הכלכלי".
אגב, הציוץ הזה של נתניהו שקרי כמעט כולו. לא היה כאן "משבר כלכלי ששנים ארוכות לא היה כמותו". להפך. המצב הכלכלי היה מצוין. רבים הסיכויים שעליית נתניהו לשלטון תביא לכאן "משבר כלכלי ששנים לא היה כמותו", כי לקשיים הגלובליים מצטרפת ההפיכה המטורללת שמפרקת את המותג ששמו ישראל, מנפצת את תעשיית ההייטק ומחבלת ברוב מנועי הצמיחה שלנו. מלאך החבלה במיטבו.
הוא התייצב בתחנת דלק, עשה את עצמו מתדלק והטיף נגד העלייה במחירי הדלק (תחתיו, השיאים הללו נשברו). הוא התייצב במרכול, התגפף עם רמי לוי וניר ברקת, הודיע ש"יחתוך את החשבון" ויעשה שפטים ביוקר המחיה. הוא התדפק על דלתותיהן של משפחות כדי להבטיח בקול גדול שיקפיא את המשכנתה. הוא התגולל על ממשלת בנט־לפיד על כי הפקירה את הכלכלה, בעוד במציאות הממשלה הזו הביאה אותנו לשיאים חיוביים בכלכלה.
עכשיו הוא מפרק את כל זה ביד חזקה ובזרוע נטויה. ולשם מה? הרי את ההפיכה הציבור הישראלי לא יניח לו לבצע. לא עדיף להגיע למסקנה הזו במהירות ולנסות לתקן? במקום לדשדש עכשיו חודשים בתוך מי אפסיים?
הטרגדיה של נתניהו היא שאין לו מוצא. הוא ממולכד. הוא הצליח לשכנע את כו־לם שאסור להאמין למילה אחת היוצאת מפיו, אסור לעשות איתו עסקה כלשהי, אסור לעבור לידו במקרה. הוא המאיס את עצמו על המערכת הפוליטית כולה. החרדים מתחילים להתפכח ממנו. הסמוטריצ'ים רואים בו "חמורו של משיח". המחנה השני מאס בו כבר מזמן. גם לו רצה, לא יכול היה לבצע פניית פרסה, להרחיק את הקיצוניים למקום שממנו באו, לתת לחרדים לנוח באופוזיציה ולהקים ממשלה מרכזית, ציונית וממלכתית כדי להציל את המדינה.
ממשלה שתכונן חוקה לישראל. שתעצב את החיים כאן בדורות הבאים. שתבצר את מערכות השלטון ותייעל אותן. ממשלה שתעשה תיקון, כן תיקון, גם במערכת המשפט. היא צריכה תיקון כזה. חובה לקצר את התורים. חובה לייצר לוחות זמנים שפויים. להוסיף מאות ואלפי שופטים, פרקליטים וחוקרים. לתת שיניים לגוף הביקורת על הפרקליטות. לחוקק את חוק יסוד "החקיקה" שבו יוגדרו היחסים בין הרשויות. בית המשפט יוסמך לפסול חוק (שאינו חוק יסוד) ברוב של תשעה שופטים לפחות. הכנסת תוכל להתגבר על הפסילה ברוב מיוחד. חוק יסוד יוגדר ויבוצר. חוק דרעי לא יוכל להיות חוק יסוד.
כמה עצוב שבנימין נתניהו כבר לא יוכל לעשות את כל זה. לא יוכל לקבוע מורשת חיובית בישראל. ייזכר כמי שדחף אותנו אל הקצה, על סף תהום.