פסטיבל נועה קירל באירוויזיון הוא אירוע מנופח, הזוי ופתטי, אבל מסתבר שככל שמתקרבים לשיאו, הוא שובר שיאים חדשים של היעדר פרופורציות. השבוע קירל התראיינה, סליחה, “נתנה הצהרה לתקשורת" מנמל התעופה, טרם עלייתה למטוס, כאילו הייתה אידה נודל, אסירת ציון ששוחררה. לפניה התייצבו בהתרגשות מבחר מיקרופונים של כל רשתות השידור, חלקם העבירו את ההצהרה בשידור חי.
זה אחד מהמקרים שבהם ישראל מאבדת את זה. אין שום היגיון בהתלהבות מעצם “יציאת המשלחת", “החזרה הראשונה" או “החזרה האחרונה והגורלית", ובכל זאת, כולנו מרגישים מחויבים להיות שם איתה.
אף מדינה בעולם לא תולה כך את יהבה, את תקוותה והתרגשותה הלאומית, לקראת תחרות זמר בינונית. אנחנו הופכים לאומה פומפוזית ומטופשת. אם נרד לקרקע המציאות, נודה שזה יהיה נחמד אם היא תזכה, אבל ממש לא נורא אם תפסיד. אך מי בכלל מדבר על רגע הגמר, אנחנו בשיאו של קמפיין שכולל ערימה של ציפיות, אין־ספור הערכות, טבלאות הימורים, אלפי פרשנויות, מיליוני התלבטויות ונשיאת עיניים ברגשי גאווה שלא נראו כמותם, מאז השתלטות הסיירת על מטוס סבנה החטוף.
עשרות אייטמים תקשורתיים דנו באירוויזיון רק בשבוע האחרון, מאות בחודש החולף, והשיא עוד לפנינו. זה סיקור ששמור לאירועים היסטוריים מכוננים בודדים. אפילו הנשיא נטל הפוגה מההידברות על הרפורמה כדי לדגמן עם קירל את תנועת החד־קרן.
גם הזמרת וגם כותב השיר דורון מדלי ביקשו את עזרת הציבור בחיפושיהם אחר תהודה עולמית ברשתות. הם קראו לשתף את השיר, ושכל אחד מאיתנו יעשה הכל כדי לתרום להפצתו. הם שיוועו לשיתוף פעולה, כך שמצביעים באירופה ינקדו אותנו ברגע האמת. זה לא שיר, זו זקפה לאומית שכולנו מחויבים לסייע להתרוממותה. קמפיין הגעוואלד בעיצומו. ישראל תחת מתקפת שירים טובים יותר מ"יוניקורן", ורק אם נתאחד נצליח להביס את הגויים המזמרים ואת האנטישמיות שמרימה ראש כמו בכל שנה, לקראת התחרות.
קירל לא נשלחת לשם לבדה: התקשורת איתה במאבקה. “מתרגשים יחד איתה" לקראת נסיעתה, נחיתתה ושירתה. איתה, עם משפחתה, עם כותביה, מלחיניה ושפע רקדניה השריריים שתומכים בה מלפניה, מצדדיה ומאחוריה.
ישראל היא מדינה סאחית להחריד, שמחפשת ריגושים זולים באירועים תמוהים. מדובר בתחרות שנתית קאמפית ומוגזמת, שלמרבה הצער אנחנו יוצאים מגדרנו כדי לנצח בה. נטולי שיק איטלקי, פינס צרפתי או גאווה טורקית, אנחנו מבקשים, מתחננים לקבל נקודות, לעלות לגמר, להתברג בעשירייה, לכבוש את השלישייה.
ההייפ המוגזם הוא רעה חולה מסמאת עיניים. “קירל באירוויזיון" היא פחמימה ריקה ומסוכרת שאולי תנחם לרגע, אך מיד תישכח. אין לה השלכה על אף אחד מאיתנו, מלבד אולי רגע אחד של שמחה לאומית מעושה, שתתנדף במהרה.
המסר המובלע הוא שבמקביל לשסעים, לקשיים וליוקר המחיה, יש דבר אחד שסביבו אנו מאוחדים: אומנם מפולגים כעם אך בדוז פואה ננוחם. זה שקר. את רובנו הניצחון הזה לא מעניין. זה אירוויזיון, לא מלחמת יום הכיפורים.
הדוגמה הטובה ביותר לאיבוד עשתונות כללי היא חברת אל־על, שבשלל מעשי יחסי ציבור הביעה תמיכה מביכה בהתחשב בזה שמדובר רק בחברת תעופה. היא הדביקה על אחד ממטוסיה סטיקר של נועה קירל, הטיסה את המשלחת לליברפול אף על פי שאינה יעד ישיר שלה והשיקה ארוחת בוקר של אסף גרניט בהשראת המאכלים האהובים על נועה. אחר כך הם יבקשו סיוע כספי מהמדינה לסגור את השנה. הקברניט רוקד עם תפריטים מפוארים בשמיים, ולנו אין לחמנייה או מקום לרגליים.
היה נדמה שאחרי שנגמלנו מהנטייה להפוך את משחקי מכבי תל אביב בכדורסל לאירוע לאומי, והפסקנו להתרגש מכל קליעה לשלוש של עומרי כספי ב־NBA, וחדלנו לרטוט מכל ראיון מלוקק של גל גדות אצל ג'ימי פאלון - נהפוך למדינה בוגרת יותר. כנראה שהפרובנציאליות היא בדמנו.
למאיר שלו הייתה מסורת. בטורו השבועי הוא פירט את שמות הזוכים הישראלים בתחרויות מתמטיקה, פיזיקה ושחמט. הוא היה היחיד שהתעניין בצעירים ישראלים מוכשרים שקוטפים הצלחות בעולם, ופרגן להם. ראש הממשלה לא מרים אליהם טלפון, התקשורת לא מלווה אותם, העם לא עומד מאחוריהם, ואף חברת תעופה לא פותחת קו ישיר לכבודם. אבל הם זכו לאזכור קטן אצל סופר גדול. אבל מה זה ניצחון במט סנדלרים לעומת המשימה הלאומית: לנועה קירל להרים.