לאחרונה יש תחושה שעננת רשע וחורבן אופפת את העולם ומחריבה את כל מה שנמצא בדרכה. האם ישנה הידרדרות מוסרית? האם הפכנו אלימים יותר, גסי רוח יותר, רעים יותר, הרבה פחות מוסריים? למעשה, המוסר שלנו לא בהכרח קשור לתכונות האישיות שלנו כמו שאנחנו אוהבים להניח. היינו רוצים לחשוב שיש אנשים מוסריים יותר ופחות, אבל למעשה מוסריות היא במידה רבה מאוד תוצאה של הסביבה והסיטואציה.

כאשר הסביבה והאנשים שסביבנו פחות מוסריים, אנחנו נקבל לגיטימציה להיות פחות מוסריים. אבל לא מדובר רק באנשים שסביבנו אלא גם בכל מיני רמזים שאנחנו מקבלים מהסביבה באמצעות החושים.

נניח שאתם מתבקשים לקרוא מספר תרחישים שמתארים עברות אתיות שונות כמו גניבת ציוד רפואי ממקום העבודה, גניבת כסף מחבר, או לעשות את עצמך נכה כדי לעקוף בתור. עכשיו אתם מתבקשים לדרג את חומרת עבירה בסולם של בין 1 ל־10. שנייה לפני שמתחילים לדרג, הנסיין מוציא אלכוג׳ל ומבקש מחלק מהנבדקים לחטא את הידיים. נמצא שנבדקים שחיטאו או רחצו את ידיהם בסבון, דירגו את העבירות המוסריות כחמורות בהרבה מאלו שלא. החיטוי הוביל להחמרה בשיפוטי המוסר של הנבדקים. הפעולה של חיטוי הידיים מפעילה ייצוג מנטלי של ניקיון או טוהר מידות. לכן המשתתפים שניקו את עצמם חשו תחושת טוהר מוסרי, מה שגרם להם לשפוט יותר בחומרה את העבירות. הם גם תרמו יותר לקופת צדקה בסוף הניסוי.

עכשיו תנסו להיזכר במקרה שבו רימיתם או התנהגתם באופן לא מוסרי. מה מסתבר? אם לאחר ההיזכרות אתם הולכים לשטוף ידיים במים ובסבון - תחושו פחות רגשות אשם בהשוואה למצב שבו לא רוחצים ידיים. הפעולה הפיזית של שטיפת ידיים מקילה את אי־הנוחות הפסיכולוגית הקשורה להתנהגות לא מוסרית.

לרמות בחסות הבלגן

החושים שלנו לוקחים חלק משמעותי בהחלטות ובשיפוטים שלנו באופן לא מודע, מבלי שאפילו נוכל להעריך את השפעתם. זו הסיבה לכך שאנשים נוטים לרמות בחדר שבו התאורה חלשה בהשוואה לחדר מואר. לעומת זאת, אנשים נוטים הרבה פחות לרמות באור השמש.

אפילו סידור החדר יכול להשפיע. חדר מבולגן יכול להוביל להתנהגות לא מוסרית. בסביבה מבולגנת אנשים נוטים להתנהג באופן לא מוסרי ולרמות, בהשוואה לסביבה מסודרת ונקייה, מכיוון שהסביבה המבולגנת גורמת לנו להרגיש פחות אחריות למעשינו ולמעשה מאותתת שזה בסדר להתנהג בחוסר הוגנות. גם ריח רע יוביל לאותו אפקט.

הפסיכולוג פיליפ זימברדו החליט לבחון את ההנחה הזו באופן מדעי. הוא החנה רכב ללא לוחית רישוי ומכסה מנוע פתוח ברובע ברונקס, באזור מוזנח, מוכה עוני ובעל אחוז פשיעה גבוה. במקביל, הוא החנה רכב זהה בעיר פאלו אלטו בקליפורניה, בשכונה אמידה עם אחוזי פשיעה נמוכים.

המכונית בברונקס הותקפה על ידי ונדלים בתוך עשר דקות, ובתוך 24 שעות נופצו החלונות, הוסרו כל החלקים, הריפוד נקרע, וילדים החלו להשתמש במכונית כבמגרש משחקים. המכונית בפאלו אלטו חנתה באין מפריע יותר משבוע. אז, ניפץ זימברדו בפטיש חלק מהרכב, ובתוך זמן קצר חברו אליו עוברי אורח. בתוך מספר שעות המכונית הייתה הפוכה והרוסה לחלוטין.

המסקנה היא שפשיעה תופיע בכל מקום מרגע שאיסורים חברתיים, תחושת הכבוד ההדדי והמחויבות החברתית נשברים על ידי מעשים שנראים כאיתות לכך שלאיש לא אכפת. ממה שמתחיל בנכס שננטש, עשבים, חלונות שבורים, לא מן הנמנע שתפרח פשיעה רצינית. התושבים ישנו את ההתנהגות שלהם בהתאם. הם ילכו ברחוב לעתים רחוקות יותר בשתיקה ובצעד מהיר, לא מתערבים בנעשה. אזור כזה פגיע לפלישת פשיעה. וזה בדיוק מה שקורה היום בחברה הערבית, שם אחוזי הפשיעה הולכים ועולים בקצב מטריד ביותר.

חושבים עם התחושות

אם בעבר הקוגניציה נחשבה כנפרדת מהגוף הפיזי, כיום ברור שהיא חלק מגופנו. תודעתנו אינה מבודדת מהסביבה. המידע המועבר אלינו מהסביבה באמצעות החושים, כמו צלילים, ריחות, מגע, תאורה, משפיע על התפקוד המוחי ועל השיפוטים שלנו. למשל נרגיש תחושת קור כאשר אנו נזכרים במצב שבו חווינו דחייה חברתית, בהשוואה לזיכרון של קבלה והחזקה של כוס קפה חם, שגורם לנו להעריך אנשים אחרים באופן חיובי יותר.

וכפי שראינו קודם לכן, גם החלטות הנוגעות למוסר ולאתיקה מושפעות מהתחושות שלנו. נמצא שאפילו אצל שופטים מנוסים, שאמורים להיות חפים מהטיות, הרגש משחק תפקיד. הסיכוי ששופט יקבל החלטה על שחרור מוקדם של אסיר, מושפע מזמני הארוחות של השופט. מתוך 112 דיונים שנבחנו, הסיכוי לחנינה מיד לאחר הפסקת הצהריים גבוה ב־65% בהשוואה לשעות העוקבות.

אצל בני אדם ויונקים נוספים יכולת קבלת החלטות, שיפוטים מוסריים או בחירות מונעים בעיקר מרגש ותחושות. אצל רובוטים, לעומת זאת, הרגש אינו משחק תפקיד. מכונות לעולם לא יוכלו להרגיש, כיוון שאינן עשויות מחומרים ביולוגיים הדורשים ויסות באמצעות הרגש. לכן אולי כדאי שנתחיל להיעזר בבינה מלאכותית, בדיוק באותם מצבים שבהם הרגש והתחושות אינם חיוניים לקבלת ההחלטה ולמעשה – עשויים רק לפגוע בשיפוטים שלנו.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה