עם כל הכבוד לתקשורת הרעשנית שקצת מפריעה לראות את המציאות לפעמים, ממאורעות השבוע החולף היה קשה להתעלם. לא פחות ממאה רקטות נורו מעזה על יישובי הדרום, כתגובה על כך שאסיר פלסטיני מת בשל שביתת רעב. הסכסוך אכן תקוע באותו מקום כבר שנים ארוכות, ועדיין, גם כשהמצב תקוע, תושבי ישראל מצפים למינימום הרתעה.
נראה שגם הימניים שבינינו כבר הבינו שמשמעות ה"ימין מלא־מלא" מתמצה בהבעת עצבים על הדרך הראויה להגיב בכל פעם שיש מתקפת רקטות או פיגוע. בין שהם באופוזיציה ובין שהם בקואליציה – בריוני הימין מספקים רק דיבורי אבו עלי, שנועדו להוציא קיטור ולפנטז שאפשר לפתור את התסבוכת המזרח תיכונית הייחודית שלנו בזבנג אחד וגמרנו.
אז דיבורים יש כמו חול, ובינתיים – מסביב ייהום הסער. החדשות על מקרי אלימות לא מפסיקות להרטיט את מכשירי הטלפון, בין שזה על הכביש, ובין שאלה בעלים שרוצחים את נשותיהם, חיסולים פליליים, ההפקרות בדרום או פיגועים ורקטות.
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, צירוף מילים שמתגלה כאוקסימורון מופרך יותר עם כל יום שעובר, החליט להחרים את ההצבעות בכנסת כמחאה על התגובה הרפה של הממשלה לירי ולהדרתו מישיבת הערכת המצב, וקיים ישיבת סיעה מיוחדת בשדרות. באין יכולת ביצועית מינימלית, כנראה שזה הכי קרוב שנקבל ממנו למהלך גאוני שיצניח את סטטיסטיקת האלימות לשפל חדש.
לראש הממשלה בנימין נתניהו נמאס מהתקפי הטנטרום של בן גביר, והשבוע הוא אפילו העז לומר לתקשורת שמבחינתו בן גביר מוזמן לפרוש מהממשלה. בן גביר כמובן לא נשאר חייב, והמריבה ביניהם הגבירה מאוד את תחושת הביטחון, רק פחות בקרב הציבור הישראלי ויותר בקרב האייתוללות, חיזבאללה וחמאס.
ככל שחברי הממשלה מאיימים יותר, כך גוברת חולשתם. החולשה נובעת מהאמת הפשוטה: בממשלה יש יותר מדי קיצונים שנותנים את הטון. היא לא מצליחה לנהל את המדינה למרות תאוות השליטה העצומה שלה. היא מסתכסכת בינה לבין עצמה, מסתכסכת עם אזרחיה, מסתכסכת עם ארה"ב, ולא מסוגלת להתמודד עם האתגרים הכלכליים או אפילו לשמר את נכסיה.
אז בהצלחה רבה לנתניהו עם חבורת האי־שקט שהוא טיפח סביבו במשך שנים, רק כדי שתיתן לו לשלוט. עכשיו אומנם יש לו ממשלה, אבל לך תשלוט על נערי הגבעות.
משוואה הרסנית
הסקרים מראים שיותר ויותר אזרחים במדינה מוטרדים מהבאות. אפשר להבין אותם. בין ה"רפורמה" לחברי הכנסת הצווחנים, לגרנדמייזר ולשר הפיתות, איך הממשלה הזו תוכל אי־פעם לפתור את הבעיות הבוערות?
קחו למשל את הזעם של השר מאיר פרוש על נתניהו. "אם הוא לא יכול להביא חוק גיוס, שילך הביתה", אמר. כנראה שאת פרוש פחות מעניינת מדינה משגשגת עם עתיד כלשהו מעבר לעזרת השם, והוא מתמקד בעיקר בעתיד המגזר. תקציבים, דרישות, כפיית תפיסות הלכתיות ואורתודוקסיות על הציבור הרחב, וכיוצא באלה.
רק מה, אם הגידול האקספוננציאלי שמלווה בתיאבון החרדי חלילה יימשך, אפשר להשוות את הגישה הזו לאדם שמשקיע את כל מרצו בשיפוץ החדר שלו על הטיטאניק. הוא כל כך שקוע בד' אמותיו, עד שמבחינתו אם הקפטן לא ייענה לדרישותיו – שילך הביתה.
בשלב הזה די ברור שהמודל החרדי אינו יכול להימשך יותר. ובכל זאת, ליכודניקים נוטים לפטור את הטענה הזו באמירה שגנץ או לפיד היו נותנים לחרדים יותר, לו רק היו יכולים. אולי זה אפילו נכון, אבל איך לעזאזל זה מקדם אותנו לעבר פתרון למשוואה החרדית ההרסנית? הרי הממשלה היא שאמורה לראות קדימה ולתכנן את העתיד. בטיטאניק הפרטי שלנו אי אפשר לצפות מהאוכלוסייה החילונית שתמשיך לתמרץ את גידולו חסר הפרופורציה של מגזר שחי על חשבונה, ועתיד להפוך די מהר לרוב במדינה.
הרי בסופו של דבר גפני ופרוש וגולדקנופף ייאלצו להתעורר מהאילוזיה שנאמנותם לנתניהו חייבת להיפרע מיידית בטריליונים ובהשתלטות ההלכה. מתישהו כולנו ניאלץ להודות שהכיוון שאנו הולכים בו כרגע, יקריס את מדינת ישראל.
צעירים חילונים רבים כבר מתכננים את דרכם החוצה, גם אם בצער רב, משום שהם לא מבינים איך יוכלו לגדל כאן ילדים. למציאות יש כוח משלה, וההכרה הקולקטיבית בבעיה צריכה לקרות עכשיו.
שובו של אי־הסדר
אם בבעיות ללא פתרון עסקינן, אפשר לדבר גם על הבעיה הערבית. שיעור הצעירים המובטלים, חסרי המעש, נע בין 35% ל־40%. מספר מקרי הרצח הכפיל את עצמו יחסית לתקופה המקבילה בשנה שעברה (וגם בשנה שעברה הוא היה גבוה), והגיע ל־69 בארבעה חודשים בלבד. בעוד חברי הממשלה מבלבלים את המוח על "משילות", הפשע במגזר רק מתגבר, ומאיים לזלוג אל כולנו.
נראה שהיכולת העיקרית של הממשלה היא בטינופים. זה עבד באופוזיציה, אבל פחות עובד כזרוע ביצועית. היא קמה על חורבותיה של "ממשלת האחים המוסלמים", שמסתבר שהתמודדה טוב יותר עם הטרור, ולפחות התחילה לטפל בבעיה הערבית, עם חברי כנסת שלראשונה ניאותו לטפל בבעיות אזרחיות במקום לייצג את הפלסטינים.
עכשיו אי־הסדר חזר לקדמותו לרווחת כולם – גם הימין המלא־מלא, וגם שיירי הרשימה המשותפת. גם אלה וגם אלה יכולים להעמיד פנים שהם עושים משהו, בעוד יש להם אפס הישגים למען החברה הערבית בישראל.
במקביל, המחירים עולים מכל עבר, ההשקעות בהייטק צנחו, ומעמדה הכלכלי של ישראל ניזוק מגחמת הרפורמה הכוחנית שכמעט פירקה את המדינה. הדרך שבה ישראל מתנהלת משמחת בעיקר את שונאיה, את פעילי ה־BDS ואת שוחרי רעתה.
נתניהו מנסה לתקן נזקים בראיונות רבים שהוא נותן בארה"ב, אבל בסוף, מכולם הוא מקבל שיעורים בדמוקרטיה. השבוע זה היה פריד זקריה מ־CNN ששאל אותו שאלה פשוטה, שאיכשהו לא עלתה אצל המראיינים בערוץ 14: איזו דמוקרטיה היית רוצה שישראל תהיה – ליברלית, או לא ליברלית כמו טורקיה, פולין והונגריה?
מסתבר שהרטוריקה קצת פחות מצליחה במקומות שבהם לא קיים הדהוד אינטנסיבי של המסרים על ידי מכונת הרעל. אפרופו מכונת הרעל – השבוע פורסם דוח חופש העיתונות בעולם. ישראל ירדה בציון שלה, כחלק מטרנד עולמי שמאפיין משטרים פופוליסטיים, שעוסקים בהפצה של דיסאינפורמציה (ע"ע 200 אלף מפגינים בירושלים שהוצגו שוב ושוב כ־600 אלף תומכי רפורמה).
בעולם הנאור מביעים חשש גדול מהתפתחות הבינה המלאכותית, שכנראה תוכל די בקלות לגרום לכמות הדיסאינפורמציה להתפשט ולהיות מתוחכמת יותר מהיום. זהו עידן פוסט־האמת, הוא מאיים על דמוקרטיות בכל העולם, אבל גם בתחום הזה קשה לצפות מממשלת המלא־מלא להגן עלינו. סביר יותר להניח שאם כבר תעשה משהו – היא תנסה לנצל את התופעות האלו לטובתה.