בשכבה שלנו כולם ידעו שאבא של רחלי עובד בסולל בונה, שאמא שלי עובדת במכון הפתולוגי, שאבא של רגב עובד ב־IBM ושאבא של עפרית, הילדה הכי יפה בבית הספר ופסנתרנית מחוננת, מנהל את “בני ברית". זה היה מעין קוד. כמו שלא ידענו מה עושים במעבדות הפתולוגיות או מהם מחשבים שאינם FX82, לא באמת ידענו מה זה “בני ברית".
אני זוכרת את התמונה מבחוץ: ביתני מגורים, מדשאות, קיבוץ קטן בלב שכונת המגורים בית וגן. רק לאחרונה הבנתי שאבא של עפרית הוא ד"ר חזי כהן, המנהל המיתולוגי של אחד המוסדות הכי מרגשים שהכרתי: “בית הילדים הרי ירושלים ע"ש חזי כהן", פנימייה פוסט־אשפוזית שקולטת ילדות, ילדים ונוער בגילי 6־15, כמוצא מחלופות מעצר או אשפוזים פסיכיאטריים ממושכים. כולם עם פגיעות רגשיות־נפשיות על רקע דברים שעברו בחייהם הקצרים. הרוב, מבתים שבורים, הופנו על ידי משרד הרווחה והוצאו מהבית בצו בית משפט. בודדים הוכנסו על ידי המשפחה בשביל לקבל את הטיפול שהם צריכים.
השיטה שפיתח כהן ז"ל, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי שניהל את הפנימייה, נקראת “הטיפול במרחב החיים". המשמעות היא שכל נשות ואנשי הצוות שבאים במגע עם הילדים הם חלק מהצוות הטיפולי. לא רק הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים והתרפיסטים, אלא גם עובדי המטבח, הניקיון, התחזוקה והשומרים. כולם. חלקם עובדים שם כבר כמה עשורים.
96 הילדות והילדים שחיים בפנימייה מחולקים לשמונה קבוצות. כל קבוצה מרוכזת בביתן אחד שהוא הבית שלהם: חדרים, סלון, מועדון, מטבח, ולכל קבוצה צמוד פסיכולוג, עו"ס, רכז, שלושה מדריכים, שלוש מורות, בת שירות וש"ש. אם על פי התפיסה האפריקאית “דרוש כפר שלם לגדל ילד", אצל ד"ר כהן, שניהל את הפנימייה למעלה מ־40 שנה, דרוש עולם שלם כדי לגדל ילד, בוודאי ילדים שחלקם נחשבים כמעט אבודים. המשימה: לתת להם להרגיש שהם קיימים ושיש מי שמכירים בקיומם בעולם.
במהלך השנים טופלו במקום 4,000 ילדות וילדים ומרביתם מצליחים להשתלב במעגל החיים הנורמטיבי, מתגייסים לצבא, ממשיכים ללימודים, לעבודה ולהקמת משפחה. כמו הרבה מאוד דברים שקשורים לילדים ולבריאות הציבור, גם מעל בית הילדים הרי ירושלים מרחף השם הנרייטה סאלד.
בשנת 1943 ביקשה סאלד לקלוט 800 ילדים ניצולי שואה. הם הוברחו מפולין לרוסיה, ואחרי ארבע שנות נדודים, רעב, קור ומחלות הגיעו לאיראן, משם הצליחה הסוכנות היהודית לארגן להם אישורי כניסה לארץ ישראל. בארץ הם פוזרו בקיבוצים, בפנימיות ובכפרי נוער. השם המוכר שלהם הוא "ילדי טהרן". 25 מביניהם נשארו מצולקים במיוחד ולא היה אפשר לשלבם בפנימיות ובמוסדות הרגילים. סאלד פנתה ללשכת “בני ברית" בירושלים (שאגב, אליעזר בן יהודה היה מזכירה) בבקשה שתקבל אותם לטיפולה, והילדים שוכנו לריפוי ושיקום באכסניית “בית חנה" שברחוב אתיופיה בירושלים. כעשור לאחר מכן, ארגון נשות בני ברית האמריקאי קיבל את המשימה להפעלת בית הילדים ורכש 20 דונם בשכונת בית וגן.
את ג' אני מכירה כבר כמעט נצח. הוא בן יותר מ־50. לפני זמן קצר נפגש עם הקבוצה שלו מפנימיית “בני ברית" בבית של המדריכה מימיהם שם. פעם היה להם דף קשר, היום יש להם קבוצת וואטסאפ. “זה המקום שהציל אותי", הוא מספר לי. “בגיל 11 המדריכה שלי הושיבה אותי יום־יום מול האותיות שלאט־לאט הפכו למילים ומשפטים. קודם חצי דף, אחר כך דף, שני דפים, ואז לבד. אני מנסה לחשוב על מציאות חלופית: יכולתי להיות אנאלפבית וזרוק ברחובות עד היום.
“הגעתי מבית עם תכונות אלימות ושני הורים שלא מתפקדים. באמצע גן חובה היו לי התפרצויות אלימות והועברתי לבית ספר מיוחד לילדים עם בעיות רגשיות וקשיי למידה. בשום מקום לא החזקתי מעמד. לא עשיתי כלום חוץ מבלגן ופשוט העבירו אותי כמו חפץ ממקום למקום. בכל פעם שנראה שנכנסתי לתלם, עשיתי משהו שהוכיח שלא. גזירת גורל של אחד כמוני, שלא היה מעולם במסגרת מסודרת או הכיר אורח חיים שקרוב באיזשהו אופן לסדר נורמטיבי עם ארוחות קבועות או כל דבר קבוע אחר. אחרי כל פעם שנראה שנכנסתי לתלם ועשיתי צעד קדימה, עשיתי כמה צעדים לאחור.
“במוסד למדתי לחיות בקבוצה וגדלנו כמו אחים. המדריכים ידעו לגבש אותנו. הכניסו לנו לראש שאנחנו קבוצה טובה באופן מיוחד, ועד היום, כמו אחים, אנחנו רבים אבל לומדים לסלוח ולהמשיך הלאה. החיים של רובנו, פחות או יותר נורמטיביים. כל הצלחה של האחד היא של האחרים".
כל הדבר הזה עולה הרבה מאוד כסף. התקציב השנתי עומד על כ־30 מיליון שקלים, מתוכם כ־85% במימון ממשלתי של משרדי הרווחה, החינוך והבריאות. 4 מיליון שקלים לשנה חסרים למילוי הפער שמאפשר לתת לילדות ולילדים את כל מה שמעבר לבסיס: יותר שעות טיפול, תרפיות ייחודיות, מטבח מקומי שמבשל שלוש ארוחות טריות, שומר לילה בכל ביתן, חגיגות בר/בת מצווה, וגם חגים. הרי למרבית הילדות והילדים אין בית לשוב אליו.
ממש השבוע יוצא לדרך קמפיין מימון ההמונים בשם “מחזירים לילדים את הילדות" (לתרומה). הקמפיין מלווה בשיר “אבא סיפור", שאותו מבצעים מיקי גבריאלוב ומקהלת הילדים של הפנימייה. יהונתן גפן ז"ל, שכתב את המילים, נתן את ברכתו לפני מותו. בכל פעם שאשמע את “עוד מעט אני אהיה/גדול יותר מדי/ אז אבא עוד סיפור אחד - ודי", אחשוב על הילדות והילדים האלה. לא תמיד יש להם אבא שיספר להם סיפור, אבל יש להם בפנימייה הזאת בית, שעוזר להם לספר סיפור חדש.