יאללה, יורדים | רון מיברג

חשבתי פעם שזה יהיה רעיון משעשע ומשתלם כלכלית לכתוב מדריך למהגר הישראלי לאמריקה. זה היה בעת אחת ההתלקחויות העונתיות בדבר "היורדים", בימים שעדיין היה פופולרי בחוגים מסוימים לראות בהם נפולת של נמושות. גנזתי את הרעיון כאשר הבנתי שלפעמים רעיון טוב הוא בטעם רע וכי מעטים בישראל יזהו את הפן הקליל, הידידותי והפרקטי של הספר. ככל שאני מזקין אני לומד שיש נושאים שהשתיקה יפה להם.

זה היה לפני שלדבר בטלוויזיה על הקמת קיבוץ באריזונה, להתארגן על דרכון זר ועד כמה נקעה נפש ישראלים מסוימים מארצם המסוכסכת, הפך למשהו לגיטימי, אלמנטרי וכמעט מיסיונרי. היו ימים שבהם מאות אלפי ישראלים שלא עשו רע לאיש חוץ מאשר ללכת בעקבות צו לבם וחלומם מעבר לים - אחרי ששילמו את חובם המלא לחברה - נדרשו להגן על בחירתם. הייתי אחד מהם, והרגיז אותי שישראל החזקה, מעצמה אזורית המסרבת להתפשר בגלל חשש תהומי־קיומי, התגוללה על המהגרים ממנה. רציתי לכתוב שבסופו של דבר, זה לא נעים להגר ולא נעים לחיות בחברה המתייחסת בעוינות חשדנית למהגרים.

לא באתי לקושש אמפתיה. כולנו עושים בחירות בחיים, חלקן מושכלות ואינטליגנטיות המתגלות כחכמות ועמידות; חלקן נמהרות, מבוהלות ופזיזות, המורידות אותנו לשולי הדרך. עשיתי את שתיהן ולמדתי שהחלטה נבונה וטובה לזמנה הופכת עם הזמן לכשל קיומי. המדרגות בבית שהיו כה קלות לטיפוס כשהיינו צעירים, הופכות פתאום לאתגר. עד לאחרונה לא הפנמתי שאנשים מבוגרים עוזבים את בית חלומותיהם משום שאינם מסוגלים לעלות לקומה השנייה.

ממרחק הזמן - ואבוי למי שעליו להודות בכך - ההחלטה הספונטנית שקיבלתי ב־2005 להגר לאמריקה ושסחפה איתה את משפחתי, נראית לי בדיעבד (לא סופי) כמהלך שגוי בעל היבטים טרגיים. יכול להיות שחברו כאן זרמים סמויים ותהליכים שלא היינו מודעים לקיומם, שבקעו מאיתנו כמו הנוסע השמיני היכן שהיינו אמורים להגיע למימוש מלא. אבל ההגירה הזאת הניבה גירושים, נתק, ירידה מנכסים נפשיים וכלכליים, בדידות ממארת, חולי וחשש מנקר שאילו נשארנו בפקקים של רמת השרון היינו מקללים אבל נשארים שלמים. המציאות הזאת היא שהולידה את התובנה שהגירה אינה מתאימה לבעלי לב חלש. לכאורה היא התחלה בעלת מעוף ותנופה של חיים חדשים, אבל היא כה פריכה ושבירה עד שהיא יכולה להתהפך עליך ברגע.

מהגרים רבים וחסונים ממני שורדים אותה; גם לי היו שנים נפלאות שבהן היו עיניי קרועות לרווחה וקולטות דרך חיים שונה בחוג הארקטי של צפון־מזרח אמריקה. אני זוכר שהתגאיתי בעובדה שהיינו הראשונים שראו את השמש זורחת, אבל כשהקונספציה קרסה והתחלנו לחיות בחשש קיומי מנקר ומאיים, הכל השתבש. אני עדיין מאמין גדול בזכות הנדירה לחיות במקום אחר בעולם שאינו כור היתוך רותח שמרכיביו מסרבים להתחבר, אבל לפעמים מתגנב להרפתקה המסעירה מחיר בלתי נסבל.

לכן לא כתבתי מדריך למהגר. אני יכול להסביר שאין מוסד אוברדרפט באמריקה ובחריגה של דולר בחשבון יקראו לך לסניף ובחמישה יחזירו צ'קים. אבל אי אפשר להסביר כיצד מתמודדים עם מציאות סובייקטיבית. יש מהגרים חסונים ממני.

אני מתייחס להגירה לאמריקה. אינני חושב שהיא פופולרית כשהייתה בעבר, וישראלים קונים עכשיו בתים בפורטוגל, ביוון, בקפריסין ועוד. זה זול, ידידותי למשתמש ובעיקר קרוב לישראל, למי שמחויבים לחיי דילוגים ומתגעגעים לחברים ולמשפחה. אמריקאים בגיל פנסיה מהגרים למדינות זולות ומסבירות פנים במערב ומזרח אירופה, כדי ליהנות מהכנסתם הקבועה; מה שמכונה באנגלית More bang for the buck.

לא רק שאמריקה אינה מה שהייתה מבחינת החיבוק ההיסטורי למהגרים, איכות חיים ודמוקרטיה גדולה וחייכנית, היא נמצאת בשפל חסר תקדים בתחומי חיים קריטיים, שזה ממש לא אחראי להמליץ עליה. מחקיקה פרימיטיבית פוגענית האוסרת על נשים לעשות הפלה ועד אלימות גואה שוברת שיאים. זה כמובן לא אבסולוטי, בעיקר משום שאדם יכול למצוא את מקומו ב־50 מדינות שונות ומגוונות וללכת בהן לאיבוד כאוות נפשו. כך עשינו כשהיגרנו למיין, אבל לא היינו יכולים לדעת שהמדינה הענקית, הענייה ודלת התושבים בעלת המזג שווה הנפש, תנצח אותנו. זאת לא הייתה מלחמה; מה שהכריע אותנו היה סוג קטלני של בדידות, במיוחד אחרי שאותה בדידות הפרידה בינינו.

לא התנכלו לנו, אבל אף אחד לא יצא מדרכו להאיר פנים. אם אתם מאלה שחושבים שאמריקאים משקרים כשהם אומרים "שיהיה לכם יום נעים" (ישראלים נוהגים לכנות זאת צביעות), מדינות ללא מרכזים עירוניים או מרכזי תרבות ועם צפיפות אוכלוסין סבירה שמקרינה לפעמים חום אנושי כמיין, לא נועדו לכם. צריך משמעת כמו של טולסטוי ועקשנות של סולז'ניצין, כדי לשרוד בדידות גם בלב הטבע היפה והירוק ביותר שאתם יכולים לאחל לעצמכם. אבל גם סולז'ניצין הגיע בסוף לאמריקה.

חייתי באמריקה של אמצע שנות ה־70, וזה היה עידן שנעים היה להתכבד בו. לא רק המוזיקה והסרטים היו טובים יותר, המלחמה בווייטנאם וניקסון חילצו מאמריקאים רבים מעשים פטריוטיים גדולים ומשפיעים.

אנטבה נתפסה בתודעה האמריקאית כמתנת יום הולדת 200 לאומה שיודעת להעריך כוחנות, וישראל הייתה מין שרוליק תוקפני ומסוקס שאמריקאים אוהבים. ככל שהתארך משך הכיבוש והתרבו סטיות התקן המוסריות והאנושיות, ישראל איבדה גובה בתודעה האמריקאית. התשובה לשאלה מאיפה אתה במקור נתקלת עכשיו בתגובות שהן ממשיכת כתפיים אגבית ועד וכחנות שמרכזה אצבע מאשימה מתנופפת מתחת לאפך. בהכללה מסוימת, הרומן האמריקאי־ישראלי הגיע לסופו. את זה יאמרו לך גם יהודים מוטרדים.

הייתה מידה רבה של יוהרה ברכישת בית שנבנה ב־1830 באמצע 40 דונם של יער לצד כביש כפרי צר בלב שומקום באחת המדינות הקרות והסוערות באמריקה. ההשקעה והשיפוץ הפכו אותו לחלום, אבל חייבים לומר שני דברים על חלומות: חלקם מתפוגגים כבועות סבון; ואין כל דרך לפדות את ההשקעה. קונה פוטנציאלי לא יראה כמה השקעת כדי להפוך בית חווה ישן לבית עדכני ונוח. עברתי דברים קשים בחיים, הם עדיין איתי, אבל כשהמשאית באה לקחת את חפציי, לא הצלחתי לאמץ תקווה. זה היה רגע שובר לב שעדיין מקמט אותי.

על רקע זה אני מבין ישראלים שמשתקעים במיאמי, ברוקלין, לוס אנג'לס וערים גדולות אחרות שחיים בהן ישראלים רבים. חשבתי שאם היגרת ואתה עדיין מדבר עברית חצי מהזמן ויושב בשכונה על צלחת חומוס, היגרת בזהירות. להגר בעיניי היה להתנפל על החוויה החדשה כולה בלי גלגלי עזר. אם לחפש חיים ואופקים חדשים בקצה השני של העולם, עדיף לחיות במקום שבו לא הייתי מוקף בסגנון החיים שאותו עזבתי.

שתי מנטרות אמריקאיות למהגרים מישראל: אנטישמיות וקופת חולים. הראשונה עולה ופורחת, השנייה לא קיימת. ב־25 שנות חיים באמריקה לא נתקלתי באנטישמיות. פעם אחת, כסטודנט במכבסה בקליפורניה, נדמה היה לי שמישהו פלט לעברי "יהודי מזוהם". אבל אני לא מוכן להעיד על זה בשבועה. אבל אנטישמיות מבעבעת באמריקה ממעמקי האדמה, עולה וזורמת ברחובות. זה שאולי לא נתקלתי, לא אומר שלא הושחתו בתי קברות יהודיים, רוססו כתובות נאצה ונאצים צועדים ברחובות וצועקים "יהודים לא יחליפו אותנו". הטבח בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג התרחש בשכונה שבה גרים בני משפחה קרובים שלי. הסטטיסטיקה מעידה שהמצב הולך ומחמיר.

אם אתם ישראלים צעירים עם מעסיק שחושק בכם, יהיה לכם כנראה ביטוח רפואי איכותי. אם אתם אנשים מבוגרים - כדאי שתהיו בריאים. אמריקה רואה בסוציאליזם שטן של משטרי דיכוי אפלים ולבה גס בתנאים סוציאליים. רבים מאלה שהיו קיימים לרווחת האזרח, נשחקו במהלך השנים. או שתצליחו לקנות ביטוח רפואי בשוק החופשי בעלות של כ־1,000 דולר לחודש; או שאובמה־קייר יהיה מוכן לכלול אתכם במחיר שהיה סביר ונשחק אף הוא.

במדיקייד (לנצרכים) ומדיקייר (לאזרחים ותיקים) זכאים מהגרים רק אחרי חמש שנים. מדיקייר מבוסס על הנקודות שצברתם בביטוח לאומי בשנים שבהן עבדתם ושילמתם מס באמריקה. כל מה שהוא פחות מ־30 נקודות הופך לעלות חודשית כבדה. שילמתי 600 דולר פרמיה למדיקייר בחודש, עד שקצרה ידי. מערכת בריאות הנפש התרסקה ולא נותר ממנה זכר, מה שמסביר את ריבוי חסרי הבית הגרים בקופסאות קרטון מתחת לגשרים, ישנים על הבטן ומתכסים בגב.

עבור מי שגדל בקופת חולים בישראל, שמירה על בריאותו באמריקה היא מאבק הישרדות אמיתי. ביטוח רפואי שקניתם אינו עובר איתכם ממדינה למדינה. כך נשארתי בלי כאשר עברתי ממיין לקונטיקט. גם עבור מי שאינו חושש משובו של דונלד טראמפ בבחירות 2024, יהיו השנתיים הבאות באמריקה סיוט. טראמפ הצית את האש מתחת אמריקה ורק הסתלקותו הסופית מהזירה הפוליטית תכבה אותה. בינתיים אמריקה קורסת אל תוך עצמה. זה אף פעם לא סופני, כי מדובר במעצמה שנראית לכאורה כגדולה מכדי להתרסק, אבל בינתיים היא מדלגת מתקציב אוזל, להתמוטטות בנקים, קריסת עסקים ומה שביניהם.

את מקרי הירי ההמוני צריך כבר למנות על בסיס יומי ובעיקר קשה לעקוב. אינך יודע להבדיל יותר בין שמונה הרוגים באטלנטה, משפחה ירויה באיווה ורוצח נמלט באילינוי. זאת אומה שהחן הגדול שלה, מקוריותה ותרומתה לאנושות מכוסים בדם ילדי בית ספר. לכן בחרתי לגור בשוליים. הם רכים יותר והמטרות דלילות.  

מצד שני: במשך 20 שנה לא הזעתי. גיליתי שקל יותר להסתגל לקור מאשר לחום, משום שקור מלא אפשרויות להישרדות רומנטית על רקע אח מבוערת; לא חניתי פעם אחת חנייה מקבילה ברוורס; לא עמדתי בפקקים, חוץ מאשר בסוף החורף, כאשר הגיעו אנשי מע"צ־מיין לתקן כבישים מבוקעים ולפנות עצים שנפלו. דגלנים עם שלטי "עצור" ו"סע" עצרו את התנועה לדקות מעטות ולעתים תפסתי גל ירוק; גדר התיל החונקת את הלב מתרווחת כאשר חיים במדינה שהיא ריאה ירוקה, תחומה בין אוקיינוס לאגמים, עם נופים מרהיבים וסירות לבנות עוגנות במרינות קטנות.

היופי הזה נשקף בעיניהם של אורחים ישראלים מעטים, אבל אחרי יומיים ללא חברים, בית קולנוע, בר והמולה יצרית הם נפרדו בבהילות ונמלטו על נפשם. לא הייתי צריך להיות במכוניתם בדרך דרומה כדי לדעת מה חשבו ואמרו עלינו.

חשוב לומר דבר נוסף: לא צריך להגר כדי להתאייד. או כדברי השיר, אתה יכול לפנות את החדר אבל אינך יכול לעזוב. זה סוד גלוי וזקן ממני; אין צורך להגר מישראל כדי לא להיות בה. מצבם הכלכלי המשופר של ישראלים רבים הפך אותם לנתיני חברות תעופה; מולדתם היא מחלקת עסקים ונאמנותם נתונה לעסקיהם ולחשבון הבנק. בשום רגע נתון אינכם יודעים היכן הם. אחד הסיפוקים בחייהם הוא להתקשר בוואטסאפ ולפטפט עשר דקות לפני שעדכנו שהם צוללים בבהאמה, שוכרים וילה באל־איי, נשפכים במסיבה באיביזה או סרוחים בסוויטה הקבועה שלהם במלון בניו יורק.

אמריקה היא כאמור אופציה - פחות אטרקטיבית ממה שהייתה לפני מספר עשורים - והיא גם המקור שישראל שאפה להידמות אליו (בעיקר שטחית וצורנית) בהצלחה חלקית בלבד. כאשר ישראל נסוגה מערכים הומניים, חברתיים ותרבותיים ואת מקומם תפסה תרבות המעדיפה שעשועונים, תחרויות אוכל ופשפוש בתחתוני סלבס יחד עם ניצחון ימין על מלא ושאיפה להגשמת חלומותיו הרטובים ביותר, אזרחים רבים החליטו שראו וחוו מספיק. אם יש להם אפשרות, הם אומרים, הם מעדיפים לחיות במקום אחר. ישראל העלתה את רף הקיום מעבר ליכולתם, והיא דוחקת ישראלים שמחשבה על הגירה לא חצתה מעולם את סף תודעתם.

ילדיי הם אזרחים אמריקאים לאם שנולדה באמריקה והם היו מגיעים לאמריקה גם בלעדיי. הגירה עשתה טוב לילדיי ופגעה בי. אלה דברי כפירה חמורים, אבל אינני בטוח כלל שהיינו גרושים היום אחרי 45 שנה יחד, אלמלא קלענו עצמנו לקרחת יער בצפון־מזרח אמריקה שאתגרה אותנו יום־יום ושחקה את הסחוס בין העצמות עד שניתן היה לשמוע חריקות צורמות. השינויים הדרמטיים בחברה, אורח חיים, שפה, העדפות וקשיים, הם משהו שמהגרים, בעיקר המבוגרים שבהם, צריכים להביא בחשבון.

אני מתעקש על חובתי להבהיר שהגירה אינה בהכרח הדרך אל האושר. לפעמים היא רק הדרך אל חיים אחרים שאינם קלים יותר. הגירה מצלקת. נמנעתי מלחיות במאחזים ישראליים, אבל למדתי את מגבלות היכולת להיטמע בטריטוריה שאינה מזהה אנשים כמונו ומתייגת אותם באופן שרירותי. כאשר המכונית שלי נתקעה בכביש כפרי מושלג, ידעתי בבירור שאף אחד שיחלוף על פניי לא למד איתי בבליך ולא שירת איתי בנח"ל. זה היה טוב ורע. טוב, משום שחיפשתי אנונימיות; ורע משום שהייתי אנונימי.  

ספר בשם "The Lion’s Den" מספר את סיפורם של אינטלקטואלים יהודים שמאלנים, הגותם ומה עלה בגורלם, ביניהם חנה ארנדט, נועם חומסקי, ארתור קוסטלר איי־אף סטון ואחרים. הספר גורס שמצב הרוח בקרב יהדות אמריקה הוא שיברון לב גדול. שישראל הרשמית, באמצעות נתניהו, מוצאת מפלט אצל דיקטטורים, ושחלפו הימים שבהם שר פיט סיגר בהתלהבות "צאנה, צאנה, צאנה" ובוב דילן הצטרף לחתנו עם "הבה נגילה". בספר מצוטטת ז'קלין רוז, פסיכיאטרית בריטית מפורסמת, שאבחנה את הציונות כ"תופעה של טירוף קולקטיבי" שהוא דוגמטי, מרושע ולא רציונלי.

אמריקנה רבה כל כך גודשת את ההוויה הישראלית, עד שלא קשה להבין את ההיגיון המביא ישראלים לנסות לטבול רגל בדבר האמיתי ולא בחיקוי שלו. עדיף לחיות כמה שנים במקום אחר כדי להרחיב אופקים ולראות כיצד החלק האחר חי. אמריקה אינה מקום טוב, נעים ומכיל כרגע; היא לא. היא סוגרת את הברזים החיוניים ביותר לקיום השוטף, מתחנפת לעשירים, מתנכלת לעניים ומוחקת את מעמד הביניים. לאמריקה צריך להגיע צעירים ובעלי מקצוע נחשק ומתוגמל היטב או עשירים. האמריקאים עצמם מחפשים אתרים זולים בעולם לחיות בהם, במקומות שבהם כספי הפנסיה והחסכונות מעניקים להם תשואה גבוהה יותר וחיים נוחים.

מצד שלישי, אי אפשר לחזור הביתה. ישראל היא מכונת זמן שנוסעת אחורה וקדימה במהירות של המילניום פלקון. במקום שיצאתם ממנו אין יותר דלת, ואם מצאתם פתח, אין מאחוריו שום דבר שאתם מכירים.