עדיין לא הוכרע אם הסיכול הממוקד השבוע כוון לראשי הג׳יהאד או לראשי עוצמה יהודית. מה שבטוח הוא שהעיסוק בשניהם הסיח את דעתנו מהתמונה הגדולה. זו שככל שהזמן חולף קשה יותר לראות את פרטיה. התמונה הגדולה של התוכנית ארוכת הטווח למדינתנו הקטנה, והידיעה לאן אנחנו הולכים מכאן. אפשר אפילו להתפשר על תשובה ברורה לשאלה מהו הנרטיב הישראלי המשותף.

נתנחם בכך שלפחות איתמר בן גביר נחשף השבוע במלוא דמיקוליותו. ממודר משולחן קבלת ההחלטות, מחרים בילדותיות את הצבעות הממשלה, שבה הוא אמור לכהן כשר בכיר, ומתהולל במירון בזמן שצה"ל והשב"כ מבצעים את העבודה בעזה. בן גביר אימץ את שיטת הרטוריקה הריקה של הליכוד ושכלל אותה. הרי תמיד אפשר "לעקוף מימין" בדיבורים חסרי שחר, שאינם ניתנים למימוש בלי הריסתה של המדינה. תמיד אפשר לצרוח ולנופף באקדח ולהתעלם מהעובדה המצערת שלישראל אין יכולת אמיתית להפעיל את מלוא כוחה באימפולסיביות, כי העולם, מה לעשות, קצת יותר מורכב מקשקושי מקלדת.

הדבק הקואליציוני

במציאות שמחוץ לטיקטוק, הסבבים מול עזה נראים כמעגל סגור. ב־20 השנים האחרונות עברנו שם את קטיף כלניות, קשת בענן, גשם ראשון, ימי תשובה, מכת ברק, גשמי קיץ, חורף חם, אתגר כפול, חץ דרומי, עופרת יצוקה, הד חוזר, עמוד ענן, צוק איתן, גן סגור, חגורה שחורה, שומר החומות, עלות השחר, ועכשיו מגן וחץ.

לכאורה שידורים חוזרים, אבל לא באמת. הרי הסביבה משתנה, חמאס והג׳יהאד שואפים להשתלט גם על הגדה המערבית ומפתחים את יכולת הירי שלהם ככל שהזמן עובר. זה נכון שאי אפשר לבנות על אבו מאזן, שאין לדעת מי יהיה מחליפו, ושאי אפשר לעשות עסקים עם ארגוני טרור. אבל מה כן? פשוט לתת למצב להתנהל?

האמת היא שעם כל ההתעסקויות הטפלות שנובעות מהקיטוב הפנימי ומהמערך השלטוני המסואב, לא נותר לנו זמן לדבר על זה.
לפני ההתדרדרות בעזה, עסקנו בנושאים אחרים שנראים חסרי פתרון. מאז שהשר לאי־ביטחון לאומי נכנס לתפקידו, מקרי הרצח הכפילו את עצמם ושילשו את עצמם בחברה הערבית. האלימות משתוללת גם בדרום, על הכביש, בתוך משפחות.

בחזית הכלכלית - נתניהו הבטיח לסוכנות S&P להקפיא את המהפכה המשפטית כדי לא לרדת בדירוג האשראי, רק שכח לעדכן בהקפאה גם את הציבור הישראלי. אי אפשר להחזיק במקל הזה משני קצותיו. לאנשים נדמה שזה סתם דיבור מוגזם במסגרת הפוזיציה הפוליטית, אבל בשוק ההייטק מדברים בחרדה אמיתית על צניחה דרסטית בכל המדדים. האם לממשלה או לשר האוצר המהולל יש תוכנית בעניין הזה? בכל זאת, הקטר של המשק. בואו נגיד שאם יש תוכנית, אף אחד לא שמע עליה.

מה שכן, 12.5 מיליארד שקל עושים את דרכם למגזר החרדי, בין שזה דרך משרדי ממשלה, כספים קואליציוניים, קרן הארנונה ובין שזה דרך קומבינות אחרות, שקוברות את צורכי הציבור החילוני. הציבור שמתגייס, עובד, מחרף את נפשו ומממן את צורכי המגזר, כדי שהמגזר יוכל להתאגד ולהחרים את מאפיית אנג'ל כשהוא נעלב.

אולי הם דתיים מאמינים - אבל לעסקנים החרדים כבר מזמן אין אלוהים. הם פוטרים כל תלונה על סחיטה וכפייה ב"שנאת חרדים", אך הם אלה שמרעילים את האווירה נגד החברה שאותה הם מייצגים. כשחילונים מסתכלים בייאוש על המספרים, הם נוטים לשכוח חלק ניכר מהמגזר שכן עובד ואוהב את המדינה, כמו גם את הצד היפה באורחות החיים החרדיים. העסקונה החרדית מעוררת זעם על המגזר כולו, שרובו אינו מחובר לאקטואליה, עסוק בשגרת חייו העמוסה ומן הסתם אינו מודע להשלכות הצבעתו.

המודל שאנחנו מתמרצים הוא העצמה של הבעיה המאקרו כלכלית המובילה של ישראל: במקום להודיע על גניזת החקיקה והשקעה במנועי צמיחה ובהתאוששות ההייטק, מתמרצים פרו ורבו ולימוד תורה. הערגה לשלוט ויהי מה גזלה מהפוליטיקאים החילונים את יכולת השליטה בעתיד. הם ממשיכים לתמרץ את המודל ההרסני למען השליטה בטווח הקצר, ולטווח הארוך אין להם אפילו תוכנית. אתמול פורסמו נתונים על צפיפות אוכלוסין בלתי אפשרית שצפויה בישראל, אם נמשיך בקצב הזה. איך בדיוק פותרות את זה עוד השקעות בדבק קואליציוני ועוד קצבאות לאברכים?

רטוריקה פוליטית

השבוע רץ ברשת סרטון מכוער של חבורת גברים שמרימים כוסיות לחיים בצהלות שמחה לאחר החיסול בעזה. מקרב הממשלה ודובריה בתקשורת לא נשמעה מילה על הסרטון, אבל רבים מהם מיהרו להיכנס בחדווה ב"תקשורת", שהתעכבה על הילדים הפלסטינים שנהרגו בחיסול בכירי הג׳יהאד.

הנה עוד בעיה שזקוקה לפתרון: הרטוריקה הפוליטית הרסה את הנרטיב הישראלי המשותף. מה בעצם קרה לערכים הישראליים הבסיסיים ביותר? נתחיל מהאמירה התנ"כית - בנפול אויבך אל תשמח. במיוחד בתקופה שבה כולנו חשופים לאזהרות שישראל עלולה למצוא את עצמה במערכה רב־זירתית, לראשונה זה עשרות שנים. אין מה לצאת בצהלות ניצחון על חיסול מוצלח אחד.

משם אפשר להמשיך לעובדה שפעם הייתה ברורה לכולנו: אין לנו שום רצון להידמות לאויבינו. אם הם מחלקים סוכריות אחרי פיגוע רצחני, אל לנו להשתמש בזה כדי להצדיק הרמת כוסית גסת לב, אחרי חיסול שנהרגו בו גם בלתי מעורבים. זה לא מצטלם טוב במדיה הבינלאומית.
הנרטיב הכלל־ישראלי שהנחה אותנו תמיד כקונצנזוס הוא זה שצריך את החיזוק, ולא הנרטיב הבן גבירי. צה"ל, כזכור, הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. הוא עושה מאמצים עילאיים שלא לפגוע בחפים מפשע. זהו חלק אינטגרלי מגדולתו - לא רק יעיל ורב־עוצמה, אלא גם ערכי. פעמים רבות הוא מוותר על מבצעים חשובים רק כדי לא לסכן חפים מפשע פלסטינים. זהו הקוד המוסרי שמבדיל אותנו מחלק ניכר מהתרבויות במזרח התיכון, ואנו נבנים ממנו, נהנים ממנו וגאים בו.

מאז כינון הממשלה והדהרה למהפכה המשפטית, תדמית ישראל ספגה חבטה אנושה. גם בזה צריך לטפל. אבל אם דף המסרים ה"מלא־מלא" דורש להשתיק דיווחים על פגיעה מחפים מפשע למען "הפטריוטיות", הוא נועד מראש לכישלון. הסתדרנו שנים רבות עם הנרטיב המורכב, שמצטער על מות חפים מפשע, אבל מכיר בעובדה שנוכח הטרור, לעתים זהו הרע במיעוטו.

הממשלה רוצה סולידריות? הדרך להשיג אותה טמונה בהתנהלות מתמשכת. בחזרה לנרטיב המשותף היומיומי, במקום ההיצמדות לדף המסרים ה"מלא־מלא", שמתחשב רק בלייקים ובפריימריז. לפי הסקרים נראה שדף המסרים ממילא הפסיק לעבוד מאז שנפגש עם המציאות, כך שכדאי לנסות פטנט חדש. סולידריות אמיתית מגיעה מחיזוק שיטתי של הנרטיב המשותף, ולא רק מכך שממלמלים את המילה "אחדות" אל מול המצלמות כשזה נוח.