אזעקה באשקלון. אני ממתינה ששקית עירוי הברזל תתרוקן ויוציאו לי את המחט מהיד. לפני עשור עשיתי ניתוח קיצור קיבה שלא צלח, ואני עדיין מתמודדת עם השלכות האי־ספיגה של הברזל. איזו טעות זו הייתה, אבל זה לא האישיו עכשיו. האחות מודיעה בפעם השלישית תוך חצי שעה על מקום המקלט בקופת החולים. הצעירים מקשיבים לה ושואלים שאלות, המבוגרים מתיישבים ומחכים לבדיקות הדם או לאק"ג. הם למודי מלחמה, מה יש להם לדאוג?

נדמה לי שהאחות בהיסטריה, היא מקשיבה לחדשות דרך הסלולרי שלה וממלמלת "זה לא יסתיים, זה לא יסתיים. תן לי את היד שלך, אין לך ורידים מה זה? זה לא יסתיים". בא לי להציע לה ואבן, אבל אני שותקת. והנה זה מתחיל: אשדוד, פלמחים, ראשון מערב - הם מתקרבים אלינו, אפשר להריח את נשימות הקסאמים. גפן בגן, הוא נמצא דקת נסיעה ממני. אני מבקשת מהאחות לעצור לי את העירוי. "נשאר לך עוד קצת", היא ממלמלת ומביטה מהחלון בחשש.

"הבת שלי בגן ותכף תהיה אזעקה, תוציאי לי את זה, בבקשה", אני אומרת.
"אזעקה?", שואל אחד המבוגרים, "לא שומעים כלום".

היא מוציאה לי את המחט מהיד, בדרך כלל אני עוד יושבת כמה דקות כי הדם לא מפסיק לצאת, הפעם הגוף שלי או הסטרס משתפים פעולה וחוץ מנקודה אדומה קטנה אין כלום. אני רצה במסדרון, יודעת שזה יכול להבהיל, אבל לא אכפת לי, יורדת במדרגות הנעות ונכנסת לרכב. הפיג'ו מלפניי נוסעת באטיות, אני צופרת לה בלי הפסקה, לא יכולה לסבול אנשים אדישים כאלו. הגעתי לגן. עוד הורים החנו את הרכב מולו ורצו לשער. מזלי שאני עובדת מהבית וקרובה, לא יודעת מה עושים אלו שההתחממות תפסה אותם ברמת גן או בתל אביב הפקוקות.

הסייעות מעירות לאט את הילדים, רק לפני חצי שעה נרדמו על המזרנים ברצפה, מותשים מחוג המוזיקה והריצה בחצר, וכבר לקום. "אילנה", אני מבקשת מאחת הסייעות, "לא בעדינות, פשוט תרימי אותה". אני מרגישה שהלחץ שלי לא מסייע לסיטואציה, אבל כששאר האמהות נכנסות לכיתה, לא ממתינות לאור ירוק ומרימות את הילדים, אני עושה בדיוק ככה. גפן בוכה.

"ששש", אני אומרת לה, "שימי ראש על אמא". אבל היא מתעוררת ולא מבינה עד הסוף באיזו סיטואציה היא נמצאת, גם אני לא. אנחנו נכנסות לרכב. "אביא לך בבית ארטיק אדום, אמא קנתה לך", אני אומרת לה. היא מטושטשת מאוד. שש דקות עד הבית. אני נוסעת מהר, לשמחתי הכביש די ריק. הלב שלי דופק, אזעקה בנס ציונה, עוד שנייה זה אצלנו. אנחנו מגיעות, אני מחנה באדום־לבן, אפילו לא בחניון הבניין, וטסה איתה הביתה. אנחנו יוצאות מהמעלית והמפתחות נופלים לי.
אזעקה.
שיט, אזעקה.

"שלום בית של אמא ושל גפן", היא אומרת כשאנחנו סוף־סוף נכנסות. המשפט הקבוע שלנו. אני מרימה אותה וטסה לממ"ד. סוגרת את הדלת אחרינו ומבקשת ממנה לשבת עם אמא על הרצפה, היא מתלהבת, מבעוד מועד הכנתי שם משחקים עם המון חלקים שבדרך כלל אני מתעצלת להוציא. היא מתחילה לבנות מגדל מקוביות ספוג קטנות. יירוט ראשון נשמע, עוד אחד. בממ"ד אני הרבה יותר רגועה. פתאום שקט, אנחנו מחכות עוד שלוש דקות ויוצאות החוצה, אל הבית שלנו.

כמה דקות אחרי כן אני כבר מרתיחה פסטה ומכניסה לתנור כמה קציצות שהכנתי והקפאתי, הוואטסאפ שלי רועש וגועש. "הכל בסדר?", שואלים כולם. "בטח, אנחנו בבית והכל בסדר". אמא שלי שולחת לי הודעה קולית, אני לוחצת פליי. "מרסל הזו כזו טיפשה", היא אומרת לאחותי, "מי שולח ילדה לגן כשיש התרעות? ומחר היא צריכה לטוס לעבוד, לטובתה שהיא לא נוסעת". ההודעה נמחקת אחרי דקה, היא כנראה הבינה את הטעות.

"שמעתי, אמא, הכל בסדר", אני כותבת לה והיא לא מגיבה. זוכרים את הטור מלפני שבועיים? שבו כתבתי שאני מנפה מהחיים אנשים שעושים לי רע? את אמי בחיים לא אנפה, אני אוהבת אותה. אבל למדתי לסנן וכמה קשה זה. שאר היום עובר בשקט מופתי, אנחנו לא יוצאות מהבית, במקום לבלות בג'ימבורי ובגינה אנחנו מכינות בצק וחותכות בו צורות, מציירות בגואש ומשחקות כדורגל.

למחרת אני אמורה לטוס, נקבעו לי הרצאות וסדנאות כתיבה במקום מקסים בשם "היער הסודי" בקפריסין, על זה אספר בטור הבא. קוראים שלי נרשמו במיוחד כי ידעו שאגיע. אני רוצה לדחות, אבל איך אעשה את זה? חלק כבר בטח טסו או הגיעו לשם. הנה חלק מהלבטים הקשים של להיות אמא, כמעט יחידנית וקרייריסטית.

"את באמת מתכוונת לנסוע מחר?", כותבת לי אחותי. "איך תשאירי את הילדה ככה?", כותבת השנייה. הזעם, הבלבול והחרדה מתחילים לבעבע בי, מה עושים תושבי העוטף לעזאזל? איך חיים ככה? מבעוד מועד הכנתי צי של מטפלות שהיא אוהבת ואני בטוחה בהן, ובשישי־שבת אבא שלה ייקח אותה, אלו רק שלושה לילות ובכל זאת, בשמיים טילים, ואם פתאום חמאס ייכנס לתמונה? "אני לא הייתי נוסעת, היא קטנה", כותבת לי אחת מאחיותיי. אם פעם הייתי מגיבה, משתלחת, בוכה וכמובן מבטלת, אני עומדת מולן.

"אני אמא שלה וזו הפרנסה שלי ושלה". העתק־הדבק לכולם וזהו. כשאבא שלי מתקשר כדי לנסות לשכנע אותי להישאר בארץ, אני לא עונה. באיזו זכות? הרי אף אחד לא מבשל לנו, רוכש לה טיטולים, חוגים, או מפתיע פתאום עם סיר בדלת, אז באיזו זכות?

החלטתי לנסות משהו. במקום שבו אחרים מחלישים אותי, חייבים להיות כאלו שיחזקו. אני חושבת על כאלו שלא ימהרו להגיד לי "לא" וידועים בתור אובייקטיביים, ומטלפנת אליהם. ראשונה זו חמותי לשעבר, אורלי. "תיסעי", היא אומרת לי, "ואל תשלחי את גפן לגן מחר, אבוא אלייך והיא תהיה איתי עד הצהריים, כשהמטפלת תבוא". אני מחייכת, אבן ראשונה נגולה.

אני מטלפנת אל הפסיכולוגית שלי. "מרסל, דיברנו על זה, נכון?", היא לוחשת ומספרת שיצאה מהרצאה מסוימת כדי לענות לי. "יש אמא ויש קריירה, וזו המדינה שלנו, את לא נוסעת לבלות", היא אומרת וחושבת רגע, ואז מוסיפה: "וגם אם תבלי, בלי ייסורי מצפון, בסדר?". האדם האחרון שאליו אני מתקשרת הוא אביה של גפן. "אתה איתה בשבת", אני אומרת לו, "והיא לא תראה אותי כמה ימים ומלחמה". "יש פה ממ"ד", הוא מסכם במהירות כהרגלו, "ואם יהיה שקט בשבת, אקח אותה לקטיף תותים, אל תדאגי". אז אני מפסיקה לדאוג והולכת לארוז.

לא אשקר, הטיסות האלו לא תדירות, פעם בכמה חודשים זה קורה, וזה שורף לי את הלב והגעגוע מציק לי ולה, אני בטוחה, אבל זה לא יכול לשבור את רוחי, כי אם אהיה רק אמא, אנבול מיד, ובכלל - מי ידאג לגן הכי טוב (זה עם מצלמות האונליין), לג'ימבורי פעמיים בשבוע, לנעליים חדשות ולארון מפוצץ בצעצועים? זה המצב וכך יישאר, לפחות עד שתהיה גדולה מספיק ואוכל לקחת אותה איתי. אני נוחתת בקפריסין ומקבלת תמונה של אורלי, סבתא של גפן. הן אוכלות סטייק וירקות וצוחקות, אני נרגעת.

ובאורח פלא, או השגחה מסוימת, מיום חמישי שבו נסעתי ועד ליום ראשון שבו שבתי אל זרועותיה של בתי היפה, אף אזעקה לא הייתה במזרח ראשון, אפילו לא אחת.
עליתי עוד כיתה.