זהו, אין יותר אזורים בטוחים בישראל. היכן הימים התמימים של מלחמת המפרץ, שבהם אנשים שברחו מאזור א' מצאו מקלט בחיפה (שכונתה אז אזור ב') ובדרום (אזור ו')? חלק מהמשפחה שלי ברחה לצפון, חלקה לדרום. אנחנו נשארנו ספונים בחולון, ליד סוללת פטריוט עם מלא חיילים אמריקאים חתיכים ורעדנו מפחד מאחורי פיסת מסקינג טייפ וסמרטוט לח, שלא הצליח לעצור אפילו ג'וקים שחדרו מתחת לדלת.
אז, בגיל 13 למדתי שצריך שיהיו לך חברים מפוזרים בארץ, למקרה שצריך יהיה לברוח. אז התחלתי להתכתב דרך המדור ב"מעריב לנוער" עם בנות שגרו במקומות שנראו רחוקים ואקזוטיים: רחובות, אשדוד, ירושלים ואפילו מטולה. דרכון לא היה לי, רק ידיעה שאני צריכה להציל את המשפחה שלי מכל פגע.
החיבור איתן נוצר ואפילו קיבלתי הזמנות לבקר, אבל זה לא עזר לי לטווח ארוך, כי ירי הטילים פסק והחלו הפיגועים. לזה לא היה לי פתרון יצירתי. ובעמוד ענן, כשחזרו הממטרים מעזה, איבדתי את המומנטום. הייתי מבוגרת. כבר גרתי בתל אביב וקיוויתי שכל הסיפורים ששמעתי מחברים על החיים שהם עשו במלחמת המפרץ הראשונה, בעיר ללא הפסקה, יקרו גם לי. אולי גם אני אוכל ליהנות מחיי הרווקות בעיר תחת אש.
זה לא קרה. בדיוק כמו ששום דבר שאתם חושבים שקורה לרווקות בעיר הגדולה, לא קורה במציאות. למי יש חשק לבילויים סוערים כשטילים לתל אביב הם שם נרדף ל"הסלמה משמעותית".
גם חיפה, אזור ב' של מלחמת המפרץ, יצאה ממפת האזורים הבטוחים במלחמת לבנון השנייה וירדה מהפרק. אחר כך, בצוק איתן, זכרון יעקב חטפה טילים, ובשומר החומות הם הגיעו לאזור ירושלים. תשמעו, חברים, אין יותר לאן לברוח מלבד לים. אבל אני לא יודעת אם שמעתם, חופי ישראל נמצאים בשבועות האחרונים תחת מתקפה של חדקוניות, חיפושיות שנראות כמו ארמדיל קטן. הן לא מזיקות, אבל קשה לשחרר אותן מהבגדים. אז גם הים ירד מהפרק.
המסקנה העצובה היא שאין במדינה הזו מקום שבו אפשר להסתתר, מקום שאיננו תחת המטרייה האווירית של כיפת ברזל, תפסה אותי בהכנות למבצע מגן וחץ, שכנראה נקרא כך בגלל ל"ג בעומר. עם שלם ישב ספון בביתו, לועס את כל תכולת השימורים בארון וממתין מול שידורי רצף של ביטחוניסטים, שמלהגים מתוך דפי מסרים, שבטוחים שהם מינימום אהרון יריב. אני לא יודעת אם מישהו סיפר להם שסוף כמו בששת הימים לא יהיה, וטוב שכך. כמו שאתם יודעים, מיהירות לא יוצא שום דבר.
פעם הלכתי לראיין חקלאי במושב שעל בצפון רמת הגולן. הוא דיבר איתי על ירקות ועל גפנים, ואני רק יכולתי לחשוב על דבר אחד. “בכל רגע יכולה ליפול על הבית שלך קטיושה של איזה פלג סורר ומתוסכל שיושב על הגבול", אמרתי לו. “איך לעזאזל אתה יכול לנהל חיים נורמליים במקום כזה?", “כן", הוא ענה לי, “התרגלנו".
פעם אחרת הלכתי לקטוף תפוחים במטע פרטי במטולה, ובשורה השלישית של המטע היו חיילי או"ם ומאחוריהם לבנונים שעשו לנו שלום. משחק מילים יפה, כי באמת אולי היה אפשר לעשות שלום. אם רק לא היינו נותנים לאינטרסים של תאגידים וממשלות לנהל לנו את החיים.
איזה בושות אנחנו עושים לבר כוכבא, אמרתי בניסיון ליצור אתנחתה קומית בין טריוויית הניחושים מתי הג'יהאד יתקפו והאם חמאס יצטרף למערכה. זה עצוב שבסופו של דבר החיים בישראל הם מה שקורה לנו בין מבצעים. ואני נגד מלחמות, כמו נשים שאינן גולדה מאיר. סליחה, אני יודעת ש־50 שנה חלפו וצריך להתקדם, אבל הצלקות עדיין לא הגלידו. ואני מאמינה שאפשר לפתור דברים בתקשורת נורמלית, רק שזה לא אפשרי בעידן בו גבר־גבר שווה כוח־כוח.
את כל החיים הם הורסים לנו. הם, זאת אומרת, אנחנו, בכל סוג של ממשלה. בפעם הקודמת הם הרסו את פסח, לפני שנתיים הם הרסו את שבועות. עכשיו הם הרסו את ל"ג בעומר. הילדים של היום לא חווים את חוויית החג הטוב בעולם, את איסוף הקרשים ואת גניבת השוקו והלחמנייה בבוקר וכל זה בגלל זיהום האוויר. ועכשיו לקחו להם את המעט שנשאר.
ואז פתאום זה הכה בי. לעולם לא תהיה לי יותר חוויית ההתעוררות ללא שעון בבוקר, התעוררות שאין בה בהלה קלה של מה כבר קרה בזמן שישנתי. כמו אז בילדות, כשביום חופשה כל מה שרציתי לעשות היה לשרוץ מול הטלוויזיה, לבדוק מתי משדרים פרק חדש של “קטקטים", לאכול דני וניל, ולחזור לישון כאילו אין מלחמות בעולם.