מגן וחץ היה מבצע מוצלח, שהשיג את מטרותיו. ראש הממשלה ושר הביטחון ניהלו אותו בתבונה ובשיקול דעת. השב"כ הביא מידע מדויק להפליא. צה"ל חיסל שישה בכירים בג'יהאד האסלאמי ופגע במאות מטרות נוספות. כיפת ברזל הצליחה להגן עלינו במידה רבה, כשהיא מאפשרת לטרור לפגוע בנו פגיעה מינימלית, חרף 1,139 הרקטות שהצליח לירות לשטחנו. לכאורה, הכל טוב. אז זהו שלא. ממש לא. נהפוך הוא. משהו כאן דפוק מהיסוד.
חמישה ימים, שישה סיכולים ו-1500 שיגורים: סיכום מבצע "מגן וחץ"
בן גביר חגג, ישראל כ"ץ שר: מצעד הדגלים בירושלים הסתיים
אנחנו ניצבים מול בעיה תודעתית קשה, שמלווה אותנו יותר מדי שנים ויותר מדי ממשלות. משהו באינסטינקטים הבריאים שלנו נדפק. התרגלנו. התרגלנו שפעם בכמה זמן יורים עלינו. התרגלנו שפעם בכמה זמן נגזר עלינו לרוץ לממ"דים. התרגלנו שכל עוד אנחנו מצליחים ליירט כמעט כל מה שהטרוריסטים מעזה יורים עלינו, אפשר לשבת באולפנים ולהסביר שהאויב קיבל מכה קשה.
כיפת ברזל – אותו פיתוח מרשים ומעורר השראה, שמעניק פתרון לא רע מול האויב שקם לנו מדרום ומול היכולות שלו לפגוע בחלקים גדלים והולכים של מדינת ישראל – מתבררת ברבות השנים כבעיה תודעתית אסטרטגית מהמעלה הראשונה. כיפת ברזל מאפשרת לנו להיות המדינה היחידה בעולם שחיה בשלום עם ארגוני טרור, שאחת לכמה חודשים יורים מאות או אלפי טילים אל מרכזי הערים שלה – ולא להרגיש שמשהו כאן לא תקין.
קחו את השבוע שעבר כדוגמה. לפי נתוני צה"ל, 1,469 רקטות ופצצות מרגמה נורו לכיווננו מהרצועה, 1,139 מהן חצו לשטח ישראל והתעופפו מעל ראשינו, ואיכשהו, שום דבר מזה לא הפריע לנו להרגיש מבסוטים. מנהיגי המדינה פרסמו הודעות ניצחון, צה"ל הביע שביעות רצון ופרסם סטטיסטיקות נפלאות של יירוט, וממשלת ישראל הודיעה: "שינינו את המשוואה". אם נלך אל עולמות הכדורגל, אפשר לומר שמדינת ישראל הפסיקה זה מכבר לרוץ להתקפה בניסיון להבקיע. במקום זה, היא משחקת "משולשים" בהגנה, בתקווה להעביר את הזמן ולסיים בתיקו מכובד.
ואתה צריך להיות חד ומרוכז וערני עד מאוד כדי להזכיר לעצמך שבעולם תקין זה לא יכול לקרות. שמדינה נורמלית לא מוכנה לקבל ירי מסיבי כזה על מרכזי הערים שלה, גם אם יש לה כלי שיודע ללכוד את הטילים בעודם באוויר. כתבתי כאן כבר בעבר שהפכנו לנרקומנים של מערכת כיפת ברזל, וככל שעוברות השנים מסתבר שההתמכרות שלנו הולכת ומחריפה. אין לנו עוד צורך להכריע את האויב. די לנו בכך שהוא יורה עלינו ולא מצליח לפגוע, כדי לספר לעצמנו שהבסנו אותו.
בואו נעצום לרגע את העיניים וננסה לדמיין מה היה קורה פה אלמלא הייתה לנו מערכת ההגנה הזו. מה היה מתרחש כאן ביום שבו חמאס או הג'יהאד או מי שאנחנו מכנים בשובבות "ארגון סורר" היה יורה לעברנו - לא 1,469 רקטות אלא רק 30, ומחציתן בלבד היו פוגעות. רקטה אחת הייתה נוחתת על מסלול נחיתה בנתב"ג, שתיים היו נופלות בתוך בתים ברחובות, עוד חמש היו פוגעות פגיעה ישירה בבנייני מגורים ברובע ט"ו באשדוד ועוד שבע בשכונת אגמים באשקלון. הטיסות לישראל וממנה היו נפסקות למשך יומיים. 23 אזרחים ישראלים היו מובאים למנוחות. ומה היה קורה חמש דקות אחר כך?
נדמה לי שזה די ברור. ראש הממשלה ושר הביטחון היו מנחים את הרמטכ"ל להעלות את חיל האוויר בהרכב מלא לשמיים, ולפגוע בעזה באופן שהעזתים לא ישכחו גם בעוד 50 שנה. לא כי הם היו רוצים לעשות את זה, אלא כי פשוט לא הייתה להם אפשרות אחרת. המציאות, בלית ברירה, הייתה כופה עליהם להכות את הטרור מכה ניצחת. לתת לאויב להבין שאין כאן משחק של שתי קבוצות שוות עם אותו ריטואל מוכר שבו הוא יורה, אנחנו מגיבים, ואז נציגי שני הצדדים ממהרים לטלפן למתווך המצרי ולהציע "שולם".
בהיעדר יכולת התגוננות ראויה, היינו מסבירים אז לאמריקאים, רגע אחרי שאלה היו שולחים את דובר מחלקת המדינה להעיר לנו הערות, שמה שהיה מותר לברק אובמה לעשות הרחק מביתו, מותר לנו כשמדובר בלב מדינתנו. על הדרך היינו גם מציעים להם למצוא דרך להבהיר לחמאס ולג'יהאד ולסוררים ולכל מי שאחראי על הברקים, הרעמים והתקלות הטכניות למיניהן, שאין לנו שום כוונה להעמיד את האזרחים שלנו בסכנה, ושהתגובה שלנו לכל טיל תהיה קטלנית והרסנית.
לא דיונות, לא מגדלי שמירה ריקים, לא "תשתיות" שאין בהן איש. ואם על הדרך ייפגעו אזרחים, אז כן, גם זה יקרה. לא כי זה משמח אותנו, אלא כי אין לנו דרך אחרת. כי כשיש לנו התלבטות בין חייו של ילד יהודי משדרות, לחייו של הילד של מפקד החמאס בחאן יונס שנמצא ליד אבא שלו כשאנחנו יורים עליו, אז אין לנו התלבטות. במציאות כזו, כשאנחנו מבינים שכל רגע יכול ליפול טיל על אזרחים ישראלים ואין מערכת שתגן עליהם, היינו מסתערים על האויב בלי חוות דעת מלומדות של יועצים משפטיים שיושבים בחדרים ממוזגים הרחק מטווח הרקטות, וגם בלי "הקש בגג".
למה כלום מכל זה לא קורה היום? כי התרגלנו שאפשר לספוג אש ולהמשיך. יורקים עלינו, ואנחנו מתחבאים מתחת למטרייה. המדינה עם אחד הצבאות החזקים בעולם מתנהגת כמו ארגון חלש וחסר יכולת. לכו אל מאה ההפצצות האחרונות שלנו בעזה ותבדקו כמה מהן גבו מחיר אמיתי מהאויב. בכמה מהן הרגנו מחבלים.
כמעט כלום. אנחנו מחזיקים את הטכנולוגיה ההתקפית המתקדמת בעולם, וחוששים להשתמש בה. במקום להודיע לצד השני מראש מהו תג המחיר שייאלץ לשלם על כל טיל שיירה עלינו, אנחנו מאפשרים לו לרסס אותנו בלי להגיב ברצינות. שהרי אם איש לא נפגע, למה להטריד את עצמנו? וכשאנחנו לא תוקפים בעוצמה רק מפני שיש לנו בהגנה את כיפת ברזל, ברור מאליו שיותר משהכיפה הזו מגינה עלינו, היא שומרת על חייהם של תושבי הרצועה.
אין כאן טענה שלפיה כיפת ברזל מיותרת. ממש לא. מדובר במערכת שמצילה חיים ושומרת על נפשותינו. מערכת שהייתה אמורה לספק לנו אפשרות לחשוב יומיים־שלושה לפני שאנחנו מגיבים. להסדיר נשימה, לתכנן, לא להיגרר למלחמה כשזה לא נוח לנו וכשאנחנו לא מוכנים לכך. אלא שעד כדי כך התמכרנו למשחק ההגנה הזה, שאם יבוא עכשיו ראש ממשלה, יהא שמו אשר יהא, ויודיע שעל כל טיל שנחטוף נפרק רבע רצועת עזה, אזרחי ישראל עצמם יסתכלו עליו כמו על משוגע. מה כבר קרה, נגיד לו, הרי אף אחד לא נהרג פה. אז מה אם ירו עלינו אלף רקטות בשלושה ימים? מה הבעיה עם זה?
יש כאן עניין בסיסי שכמעט נשכח. נכון שבזכות כיפת ברזל יש לנו מעט מאוד הרוגים, אבל המטרה של הטרור איננה להרוג אנשים. מטרתו לשבש את הסדר הטוב. וכשארגון טרור לא מאוד גדול כמו הג'יהאד האסלאמי עוצר לנו את החיים לכמה ימים, ומשפחות רצות אל הממ"דים, ואזרחים לא יוצאים לעבודה, וילדים לא הולכים ללימודים ותושבי העוטף נמלטים צפונה - הטרור מנצח גם אם הוא לא הרג אף אחד.
ומה שהכי גרוע זה שגידלנו פה דור שלא יודע שאפשר אחרת. שלא חייבים לחטוף אלפי טילים. שאפשר להשיב מלחמה. שמרדף אווירי אחרי כל עזתי שמתקרב למשגר רקטות, גם אם הוא מלווה בסרטון מדהים שמפיץ דובר צה"ל, כמוהו כניסיון לייבש את הים בכפית. האויב, החלש מאיתנו בהרבה, לא מפחד מאיתנו. חבורה של עזתים עם משגרים מסתכלת מלמטה על אחד מחילות האוויר המופלאים בעולם, ולא מתרשמת ממה שהיא רואה. אנחנו לא מזיזים להם. אנחנו לא מפחידים אותם. אנחנו לא מרתיעים אותם.
לא התחלנו להתנהג כך היום. זה סיפור ארוך. ארוך מדי. הגיע הזמן שממשלת ישראל תודיע לעולם כולו שאם יש להנהגה העזתית רצון להניח את הנשק ולהפוך את הרצועה לגן פורח, אנחנו נשמח לסייע. אבל אם היא רוצה להמשיך להילחם – היא תקבל מלחמה. ובינתיים, אצלנו, צריך לייצר נוסחה חדשה. מתגוננים באמצעות כיפת ברזל. תוקפים כאילו היא אינה קיימת.