בין הקו הצנוע הפעם של שר הביטחון יואב גלנט וצמרת הצבא בנוגע להישגי המבצע ומשמעותם, לבין מבצעים קודמים בעזה וההכרזות הגדולות של ראש הממשלה בנימין נתניהו על שינוי משוואת תגובה והרתעה ברצועת עזה - מבחן ההיסטוריה בהתבוננות על תוצאות המבצעים האחרונים ברצועה ומשמעותם לאורך זמן מצביע כי נכון לנקוט משנה זהירות גם במינוף המבצע האחרון.
חמישה ימים, שישה סיכולים ו-1500 שיגורים: סיכום מבצע "מגן וחץ"
בן גביר חגג, ישראל כ"ץ שר: מצעד הדגלים בירושלים הסתיים
יהירות, שחצנות ומינוף יתר של הישגים מבצעים טקטיים עלולים להתברר כחרב פיפיות, שכן הסלמה עלולה להתרחש מוקדם מהצפוי, גם בעתיד הקרוב מאוד. זאת כאשר הן ישראל והן חמאס מסמנים זה לזה כי נכון להיום הם אינם מעוניינים בעימות ישיר.
אבל המציאות בשטח, ההסלמה הביטחונית ביהודה ושומרון ואירועים חריגים בירושלים, עלולים לגרור את ישראל וחמאס ללחימה ברצועה. העובדה שחמאס הותיר גם הפעם את הג'יהאד האסלאמי להילחם לבדו מול ישראל, אינה מבטיחה כי חמאס זנח את האופציות הצבאיות.
עם זאת, בבחירה שלו להפעיל כוח ולהיכנס ללחימה מול ישראל, ניתן להניח כי יחיא סנוואר, כמנהיג חמאס בעזה, מבקש שלא להיות מובל על ידי גחמות השטח של הג'יהאד האסלאמי ומזכ"ל הארגון זיאד נח'אלה. הלה, ביושבו בלבנון, דואג גם לאינטרס של חיזבאללה ואיראן להותיר את רצועת עזה במצב יסוד של חוסר יציבות, ובכך להמשיך להטריד את ישראל.
סנוואר נתון לביקורת חריפה מבית על כך שבפעם השלישית בארבע שנים שבה מטוסי חיל האוויר תוקפים בעזה וישראל יוצאת למבצע שעליו היא מכריזה מראש שאינו מכוון נגד חמאס, סנוואר עצמו משתף פעולה עם רעיון הבידול הישראלי ולא מצטרף למערכה.
יש הרואים בכך חולשה של מנהיג חמאס או ביטוי לרתיעה בצמרת הארגון מעימות נוסף עם ישראל. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שסנוואר מצליח לכפות משמעת מלאה על אנשיו, תוך שהוא מקבל החלטות מורכבות ופרגמטיות, שהן חריגות גם ביחס למנהיגים קודמים של חמאס. הוא זה שיחליט באילו תנאים נכנסים לעימות צבאי מול ישראל, ומתי עוקפים את הסיכונים באלגנטיות, גם כאשר הביקורת בעזה גוברת.
הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) לא יהיה זה שיכתיב לו את התנאים לעיתוי המלחמה מול ישראל. נראה שהנקודה הזו כבר ברורה, ומערכת הביטחון אצלנו מנצלת אותה במבצעים האחרונים ברצועה להילחם רק אל מול ארגון הטרור שמערער את היציבות.
בכך פוטרת ישראל את חמאס מאחריות למצב, אבל מקטינה את הסיכוי להסתבכות ארוכה בבוץ העזתי ללא תכלית מדינית ברורה. הסלמה משמעותית בירושלים ובהר הבית עכשיו או בחודשים הקרובים עשויה להפר את שיווי המשקל, ולכן ספק אם גם המבצע האחרון אכן מרחיק את העימות הבא מול חמאס.
ללא תכלית אסטרטגית
במצב העניינים הלא יציב הנוכחי, נותרה ישראל עם מדיניות שלפיה מבצע בעזה מדי כמה שנים או כמה חודשים הוא סוג של צו גורל, כשבמקביל מערכת הביטחון והדרג המדיני הבכיר מבקשים לדחותו ככל הניתן באמצעות הרתעה צבאית וצעדים כלכליים כלפי עזה, שאמורים להבהיר לצד השני את מחיר ההפסד בהידרדרות ביטחונית.
בשורה התחתונה, בתוך שנתיים יצאה ישראל לשלושה מבצעים ברצועת עזה, ומתוך ארבעת המבצעים בפחות מארבע שנים בחרה ישראל לנהל שלושה עימותים רק מול הג'יהאד האסלאמי ולהותיר את חמאס בצד. ריבוי המבצעים אינו מעיד על תפיסה אסטרטגית שישראל התאהבה בה, אף שגם לאחר המבצע האחרון, עזה נותרת הזירה שבה עימות צבאי הוא הסביר ביותר.
אף על פי שצריך להתייחס באופן מידתי להישגיו של מבצע מגן וחץ בשל חולשת היריב ובשל הבעיה שנוצרת בכך שישראל פעם אחר פעם מסירה אחריות מחמאס – הישגיו של המבצע האחרון טובים אף יותר מאלה של שני המבצעים הקודמים מול הג'יהאד האסלאמי – חגורה שחורה ב־2019 ועלות השחר ב־2022.
המודיעין המרשים של השב"כ ורמת הביצוע הגבוהה של חיל האוויר בחיסול ששת הבכירים בחמישה ימים בלבד לא הותירו לגא"פ הרבה סיכוי להגיע להישגים מבצעיים במהלך המערכה. במקביל, שלל צה"ל מהארגון יכולות אחרות, והלה לא הצליח להוציא אל הפועל ירי נ"ט, שכן שיבוש ירי המרגמות שמבוצע לטווחים קצרים בוצע הפעם בצורה טובה הרבה יותר על ידי אוגדת עזה. עם זאת, התמשכות המערכה לחמישה ימים מעידה כי יש קושי ליצור מנגנון סיום, גם כאשר התוצאות הן באופן מוחלט לטובת ישראל.
הקושי של ארגוני הטרור לבצע פיגועים חודרים לשטח ישראל לאחר בניית המכשול בגבול הרצועה, מותיר להם בעיקר את הרקטות תלולות המסלול ככלי אפקטיבי לנסות לגבות מחיר. לאחר שבעימותים האחרונים שיפר צה"ל את יכולות הפגיעה שלו בחוליות הנ"ט של האויב, האתגר המשמעותי ביותר בעימות הבא יהיה להצליח לשבש את ירי הרקטות מעזה ולהגביר את הפגיעה במערך הרקטות של ארגוני הטרור עוד לפני שהן נורות לעבר ישראל.
שקט להלוי ולגלנט
גם כשהקבינט המדיני־ביטחוני נדחק הצדה, ניכר במבצע התיאום בין ביצועי מערכת הביטחון לבין הדרג המדיני והיעדים הצנועים שכאמור הוצבו. זה לא שהרמטכ"ל הרצי הלוי ביקש את המערכה בעזה, אבל במידה רבה, לאחר ארבעה חודשים קשים במיוחד מאז נכנס לתפקידו, שבהם הוא מותקף בעיקר מימין בשל מחאת אנשי המילואים ובראשם הטייסים נגד ההפיכה המשטרית – העימות הצבאי ברצועה מאפשר לו לקחת אוויר. כעת הוא יכול להרגיש יציב יותר גם מול אלו שביקרו אותו בחריפות בטענה המקוממת כי הוא הרמטכ"ל הנבחר של השלטון הקודם ולא של הנוכחי.
גם שר הביטחון גלנט השתיק לא מעט פיות בימין, בייחוד את אלה שנשמעו מכיוון עוצמה יהודית, כולל השר איתמר בן גביר, שדרשו בקולניות את פיטוריו בשל המדיניות הרופסת לכאורה של מערכת הביטחון לאחר ירי 104 הרקטות לעבר ישראל, שזכה לפני המבצע לתגובה רגילה של תקיפת תשתיות ברצועה.
לבן גביר, שביקש לנצל את ההזדמנות לתקוף את שר הביטחון בשל מחלוקות קודמות, לא היה מושג שבשעה שהוא מחרים את הממשלה ותוקף אותה בחריפות, אושרו כבר התוכניות לחיסול הבכירים ועכשיו ממתינים לשעת כושר. על זה כבר כתבנו שמבלי שהתכוונו לכך, למידור בן גביר מהתוכניות המבצעיות הייתה חשיבות בתוכנית ההונאה של ישראל.
אפשר אולי להבין את נתניהו מדוע בנסיבות הקיימות בחר שלא לכנס את הקבינט, שמידת האמון שניתן בחברים בו הפכה לנמוכה במיוחד בממשלה הנוכחית. עם זאת, אסור להשלים עם כך. זהו ביטוי עגום להידרדרות הנמשכת במעמדו של הקבינט, שהשרים בו הם הפוקדים על הדרג הצבאי.
בשורה התחתונה, מבצע מגן וחץ היה סדור ומתוכנן היטב, וצה"ל הצליח להביא לידי ביטוי ברמת ביצוע גבוהה את יתרונותיו המובהקים על ארגון הטרור של הגא"פ. אבל כאן יש לחזור לשאלה האסטרטגית הגדולה: האם בהסרת האחריות מחמאס פעם אחר פעם על המתרחש ברצועה, משחקת ישראל לידיו של יחיא סנוואר, שבסופו של דבר יבחר את עיתוי המערכה מול ישראל בהתאם לאינטרסים ולסיבות שלו.
נוכח המציאות הביטחונית הלא יציבה בזירה הפלסטינית, למרות המבצע האחרון, סבבי הסלמה נוספים ברצועת עזה בחודשים הקרובים אינם תרחיש דמיוני, כולל עימות מול חמאס.