לסיכום הסיכומים כדי להחכים לקראת הבאות: זו לא הייתה לחימה, גם לא מלחמה, בטח לא "מערכה", כמו שקשקשו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. האינטגרציה שבין מודיעין שטח לגבי מיקום המטרה שמזין את משגרי מטעני הנפץ, הפכה את ה"מערכה" נגד הג'יהאד למבצע ציד מרהיב של גיימרים. תחשבו על חבורת פרשים מצועצעים ולהקות כלבים דוהרים אחרי השועל לקול החצוצרה.
אכן חלק מצמרת הג'יהאד האסלאמי נערף, אבל הסיבות לקיום הארגון נשארו, וחוזקו. החל מעזה, שנשארה בועה אנושית מכאיבה וכואבת, עבור בתחושת הייעוד הקנאית של אנשי הג'יהאד, וכלה בכסף האיראני שמבטיח לג'יהאדיסטים פרנסה, כבוד סביבתי וערך עצמי גבוה. אם שום דבר לא ישתנה במדיניות הממשלה, אזי במקום הבכירים שחוסלו יצוצו תריסר חדשים בכירים לא פחות. על כל טיל, רקטה ופגז שנורו בסיבוב הזה יגיעו לסיבוב הבא אמצעי לחימה קטלניים יותר.
אז חזרנו לשגרה, כלומר לחוסר אונים גמור מול מציאות שהורגת אנשים. נכון, לא המון חללים במכה אחת ולא באקט בלתי מנומס בעליל כמו המספרים של מלחמת יום הכיפורים. רק בני אדם שנהרגים אומנם בבודדת, אבל בטפטוף מעצבן. להזכירנו, חזרנו לשגרה הזו לאחר שהתבקשנו במהלך המבצע לשמור על "שגרת חירום". זהו מונח מתועב במיוחד, והוא הבון טון הן של פיקוד העורף והן של צה"ל. הוא מתועב כי הוא בונה על התכונה האנושית הבזויה שאומרת זבש"ם. אם הטיל לא נפל עליי, אז זה לא ענייני. זה עניינם של יישובי העוטף, של קריית שמונה בימי הקטיושות ושל הבית שנפגע ברחובות.
"שגרת חירום" היא בעיקר האינטרס של הפוליטיקאים שהבטיחו יציבות וביטחון ומביאים כאוס וחרדה. "שגרת חירום" זה אכול ושתה, עבוד וטייל ולך לקונצרט כדי לא לשמוע את הבומים. החשש של הגנרלים הוא אנשים שנוטים להתרגז כאשר מחריבים להם את השנ"צ, או שואלים שאלות מיותרות שמפריעות לצבא לנהל מלחמה בקור רוח כאשר משליכים אותם משגרה למהומה.
שותפים עסקיים
עכשיו, כאשר ה"מלחמה" הסתיימה והשגרה הרגילה החליפה את שגרת החירום – זה המקום לבחון את הסבב האחרון במבט לא שגרתי. המנצח הגדול של הסבב האחרון הוא חמאס. גם דחק את הג'יהאד ככוח משמעותי וגם קידם את הלגיטימיות שלו בדרך להתמודדות מול הרשות הפלסטינית על הנהגת העם הפלסטיני (תודה, ביבי). מדיניות הבידול (שמעולם לא היה לה סיכוי) בין עזה לגדה ספגה מכה בנוסף למכה שספגה בשומר החומות, כאשר טילי חמאס ירדו על ירושלים וחיזקו את מעמדו בשטח ובסקרים.
ומה קורה אצלנו בהקשר למדיניות הבידול? תענוג לראות ולשמוע את עמוס גלעד הנצחי, אסטרטג ואלרמיסט ותיק של המלחמה באש"ף, כשהוא חותך מאש"ף כאיום קיומי לחמאס וקובע "ברור שהאויב האמיתי שלנו הוא חמאס". והבידול מצילנו מידיו. תזכורת: את חמאס אנחנו בנינו כדי להחליש את אש"ף, שרק אתמול היה "האויב האמיתי". חרף קשריו עם האחים המוסלמים, חמאס מתחזק גם במישור המדיני, כך שיש בעיה לחסל מנהיגות שמשייטת במסדרונות של מדינות ערב, כולל המתונות שבהן.
בחסות נתניהו גם הג'יהאד הוא שותף עסקי לגיטימי במסחרה של "שקט תמורת שקט". תזכורת: גם את העסקה הזו אנחנו המצאנו כדי לחתוך הפסדים. הבעיה שמחייבת חשיפה היא מי דחף להמשך חיסולים חרף ההסכם שהלך והתגבש בלילה השלישי. מדובר בפרובוקציה בהתהוות. במקביל יש לחקור אם הייתה הערכה מודיעינית על המלאי, האיכות ויכולת השיגור של הרקטות והטילים שהגיעו למרכז הארץ והשאלה שמסבירה הכל: מתי הגיע המידע על מיקומו של ראש מערך הטילים של הג'יהאד שחוסל באותו ליל שלישי, והאם הובא בחשבון גל הירי הקטלני בהמשך. ובעיקר מי דחף את ההחלטה שהייתה עשויה לדרדר את החזית כולה.
במערכת הביטחון מדמדמת השאלה האם וכיצד חמאס עזר ו/או יעזור לג'יהאד ואז, לפתע, במהלך חילופי האש, מתפרסמת תמונה של שלושה אנשים חמורי סבר יושבים ודנים, אולי במשמעות החיים, אולי בתפריט הצהריים. גלנט, ראש המוסד דדי ברנע ונתניהו. תמונה שמחייבת הסבר, לכאורה קונספירטיבי, גם אם ברור שהיא חלק מאיתות פומבי שנוגע לשאלת חמאס כאיום ה"אמיתי".
לכאורה, מה למוסד ולמציאות שבה צה"ל, אמ"ן ושב"כ מנהלים את ההצגה. ייתכן שמדובר בדיווח על טראפיק של מסרים ואנשים בין חמאס חוץ, ג'יהאד חוץ ואיראן. הדעת נותנת שאולי יש לברנע מידע בקשר לכוונות של חמאס חוץ, כולל מידע על סאלח אל־עארורי, האיש הרע של חמאס שנמצא על הכוונת זה זמן מה. אם יש מישהו במערכת שרוצה להפליל את חמאס, אזי התמונה הזו היא סוג של המחשה.
שותפים חברתיים
מכיוון שכולם שואלים "אז מה הפתרון?", אני כאן כדי לנדב אותו. לא משום שאני גאון, אלא משום שהוא מונח מתחת לאף, כולל השלבים הנדרשים: חילופי אסירים ובנדיבות (ניצחנו, לא?). חמאס התנהגו כמו ילדים טובים, אז לא מגיע להם ממתק? ונא להתעלם ממשפחות החללים, גם אם תהיה משפחה ש"לא תסכים" לשלם את המחיר שהוא אלף אסירים תמורת הארבעה. העלאת מספר העובדים מעזה בישראל, הסכמה להפעלת מימון זר לבניית תשתיות – מנמל מים עמוקים עד תחנת כוח.
בהמשך יש להגיע לשיחות ישירות עם חמאס על הסדר (לא חשוב איזה, העיקר שיחות על הסדר כלשהו), בהנחה שעצם ניהול השיחות יביא רגיעה שתביא רגיעה. יש שקט? לאפשר בחירות בעזה ובגדה. ובכלל מה החוצפה הזו של מניעת בחירות? אה… הבידול הקדוש. להבנתי, חמאס הבין שהסתיימה עונת השלכת אנשי הרשות מן הגגות כדי לתפוס את השלטון, והמחסום כרגע הוא ממשלת הימין.
הפתרון הוא עליית מדרגה בהיקף המחאה. מהפגנות להשבתות ולמרי אזרחי, כשהמטרה היא בחירות. כרגע מדובר בפִנטוז, ויש מי שעובד כדי לממשו. זו לא תנועת המחאה, אלא ממשלת מידאס ובהפוכה. מכירים את חוק השחמט שאומר נגעת־נסעת? ממשלת ישראל שכללה אותו. אצלה זה נגעת־נסעת־החרבת. ובכל תחום שהיא נוגעת בו. לכאורה זה משחק לידי תנועת המחאה, וההוכחה היא נדידת המנדטים בסקרים.
בפועל, כדי לייצב את המגמה, המחאה חייבת חיזוק, והדרך היחידה היא להציב מול החולות הנודדים של המנדטים הנודדים חזית יציבה של המגזר הערבי־ישראלי. יותר ויותר צצים בהפגנות שלטים של שת"פ יהודי־ערבי בעד דמוקרטיה ונגד הכיבוש. במהלך ההפגנות מתקיים תהליך צדדי של דינמיקה קבוצתית אקראית, מעין אהלניזציה בין אנשים מקצות הקשת שיש להם מטרה משותפת. עדיין אין לציבור הזה נוכחות משמעותית, אבל השטח מוכן ומכאן ואילך, אינשאללה, ידבר התהליך.