הסופרמרקט בישראל הפך לחזות הכל. מקום בילוי, סמל סטטוס, חזית המלחמה על יוקר המחיה. הסופר גם מצמיח מתוכו כוכבי טלוויזיה חדשים. לצד ריאליטי שירה ותחרויות בין שפים ובשלנים בטלוויזיה - ישנו ריאליטי המכולות במציאות. מי ישרוד, מי יהיה חביב הקהל, ומי יקרוס ויודח. הכוכבים הבולטים הם איתן יוחננוף, אייל רביד מוויקטורי, אורי קילשטיין מנכ"ל רשת קרפור החדשה, וכמובן מדליק המשואה, האיש שהפך את שמו לרשת סופרים המוכרת בכל בית בישראל, רמי לוי. 

מדובר בבעלים של רשת שהפך לסלב, עם מיתוג עממי ונגיש. מי שעשה מסלול הפוך ממנו הוא גיא לרר, שהפך מסלב ומגיש בטלוויזיה לבעלים של סופר שנקרא על שם תוכניתו. לרר מנסה להתחקות אחר שרשרת עליית המחירים, כדי להבין אם אפשר להוזיל אותם. בהצלחה עם זה. 
לצד כל אלה ישנה רשת טיב טעם, שנמצאת בספירה אחרת ומציעה לצרכנים חוויית קנייה משודרגת ומוצרים שלא נמצאים ברשתות האחרות. שרימפסים במקררים ונקניקי חזיר במעדניות. אמור לי איפה אתה קונה, ואומר לך מי אתה, כמה אתה מרוויח, ומה חשוב לך בחיים. 

הבחירה בסופר נהייתה בחירה מעמדית וסטייליסטית. ב־am:pm קונים תל אביבים; באושר עד - חרדים; בשופרסל שלי - מפונקים; ובסופר יהודה - אנשים שלא משווים מחירים. יש שיגידו “אני ברמי לוי לא קונה", במין התנשאות על העממיות. ויש שיאמרו “אני לטיב טעם לא נכנס" - שזו הצהרה יהודית אמונית כמעט. הסופרמרקט הוא הדת החדשה. מוזר שאבישי בן חיים טרם בחן את ישראל הראשונה והשנייה לפי הרגלי הצריכה.

אחד התחביבים האהובים על ישראלים הוא לשוטט בסופרים בחו"ל ולהשוות. להסתכל, להתפעם, לצלם ולשלוח לארץ את תגי המחירים הנמוכים. לקנא בסוגי הגבינות, בטריות הבגטים, באריזות המקוריות של החלב, במגוון הפירות והירקות, הגודל של המלפפונים, הרעננות של האננסים. סופרמרקטים בברלין מציעים חוויית קנייה משובחת ובעיקר זולה. אפשר לצאת מהם עם סלסילה ולעשות פיקניק גורמה על גדת נהר השפרה, ורק לפנטז שיום אחד אפשר יהיה לעשות אותו דבר בתל אביב. 

זירת הסופרמרקט מעידה על המצב העלוב של כולנו. זה מה שנשאר. לבלות בסופר. לאכול בסופר. אפילו לצחוק מהנעשה בסופר ב"קופה ראשית". להילחם במונופולים ששולטים בסופר. הספורט הלאומי הוא להשוות מחירים, לרדוף אחר מבצעים ולהתפאר בסל הכי זול לחג. 
הסופר הוא משל עצוב על חיינו: אחרי שהפחתנו ביקורים במסעדות, הורדנו טיסות לחו"ל, ויתרנו על חוגים לילדים - נשארה רק הקנייה השבועית כהוצאה הכספית המרכזית. רק על הסופר לדבר ידעתי, צר עולמי כעולם המעדנייה. 

מדי ערב משודרות כתבות בטלוויזיה על הצרכן המשוטט ברשתות השיווק. איך אתה קונה, מה הכי חשוב לך, האם אפשר לבשל ארוחת ערב מפוארת מקופסת שימורים של שעועית לבנה ושקית ארוזה של שניצלים קפואים? ד"ר מאיה רוזמן שוכנת תמיד בין המעברים, מתחקרת סימנים וערכים תזונתיים על גבי האריזות.

נראה שאין אומה בעולם שהפכה את עצמה משועבדת עד הגרון לענקיות המזון. הסופר לא משרת אותנו, אנחנו עובדים בשבילו. אין דרך להשתחרר מההוצאה הגרנדיוזית של 1,000 שקל לאדם בממוצע בחודש. הסופר הוא הלימבו של חיינו בשנות ה־2000 לקיומנו. מנסים לשרוד בין המסלולים של טואלטיקה למוצרי מזון יבשים. המבחר דל, המחיר גבוה, והצרכן נגמר. 

בכל תחומי החיים אנחנו מפולגים: מהפכה משפטית, מרכז מול פריפריה, מזרחים ואשכנזים, ערבים, חרדים. היינו אמורים להתאחד מול יוקר המחיה, להילחם יחד, שכם אל שכם. צרכני כל המדינה התאחדו. טייסים ונהגים, מורים ורופאים, עשירים ועניים. תשעה מיליון אזרחים צריכים לצאת לרחובות ולהפסיק לתפעל את האירוע הבלתי סביר הזה. מחאת הקוטג' לימדה אותנו שזה אפשרי. ממחאת הפסטה היה אפשר להבין שזה הכרחי. 

נראה שהלוחמת הנחרצת ואולי האפקטיבית ביותר בימים אלה היא הפרשנית הכלכלית של חדשות 12, קרן מרציאנו. חריפה ונחושה ומקצועית יוצאת מדי ערב לקרבות מילוליים עם תאגידים ומונופולים. חדורת מטרה, עם ידע בתחום ויכולת להנגיש מושגים ולתווך תהליכים. נדמה שהיא אחראית לזה שנכיר את שסטוביץ ודיפלומט, ונדע לזהות מי עושה עלינו סיבוב ומתי. הנטייה שלה לדרמטיות משרתת את המטרה. להפוך את הנושא לחם. מרתיח. היא מבדילה בין פלסטר לבין טיפול אמיתי. לאחרונה הפכה אפילו לסאונד בטיקטוק, ונהייתה הכוכבת הבלתי מעורערת כנגד יוקר המחיה.