טסים מקוסטה ריקה לפרו. מצלמים. ראינו מעט מהמדינה הראשונה. סן חוזה, העיר המרכזית, מתדרדרת, כך סיפר לנו טכנאי הקול המקומי ששכרנו את שירותיו. אריק שמו. הוא שולט באנגלית, עובד בתחום הסאונד אבל חולם בגדול על עסקים משגשגים. כאשר נפגשנו, הוא הראה לי את מטע הקקאו שלו. לפני כמה שנים התחיל להשקיע בעניין, עבורו זה משהו בין תחביב לחלום. 

אריק התגאה בפולי הקקאו שמכר, כמו שאדם מדבר על ילדיו. ״הזהב השחור״ הוא שם המותג שלו. יום אחד הוא מקווה להיות עשיר ולפרוש מהעבודה הקשה. על קוסטה ריקה כמעט לא היו לו דברים טובים לספר. השחיתות הרימה ראש וגם הפשע. קרטלים זוחלים פנימה. אין צבא במדינה, ולכן לדבריו ראשי המדינה הקטנה מצליחים להאט את הצלילה וההתרסקות. כבר כמה שנים שברוני סמים מדרום אמריקה מגיעים למקום, הופכים למלכים וחיים בארמונות באין מפריע, וללא מענה מצד הרשויות. בגלל יוקר המחיה גם אנשים נורמטיביים הפכו לסוחרי סמים. 

הנסיעה ברחובות בירת קוסטה ריקה מדכדכת. עסקים סגורים, הרבה עוני ודלות. לחופים לא הספקנו להגיע, אבל זכינו למבט חטוף למשך לילה במלון מטורף באמצע הג'ונגל. פנינה בבעלות ישראלית. נשארנו ללון. נופשים ומנמנמים בין מעיינות פרא ובריכות תרמיות. כל הלילה חלמתי על חרקים ובעלי חיים שנכנסים לי לחדר. כנראה משום שמנהל המקום סיפר שפומות וברדלסים מסתובבים במקום. קמתי לפנות בוקר. ציפור ותוכי ישבו לי על הכניסה וחפרו. הקצתי סופית, נטול עקיצות ועייף. 

כשסיימנו לצלם בקוסטה ריקה, פנינו לאמזונס. התחלנו בלימה, בירת פרו. אף פעם לא הייתי שם. עלינו לטיסה עם חברה שאת שמה לא הכרתי. רגעים לפני ההמראה למדתי, בעקבות חיפוש מהיר ברשת, שלא מזמן אחד מהמטוסים שלהם התרסק. לאדם עם חרדת טיסה אלו חדשות לא מרוממות במיוחד. כל זמן המעוף התפללתי. הסחתי את דעתי בהתבוננות והאזנה לדיילות. 

לא הצלחתי לפענח מה עשו הדיילות במהלך כל המסע מקוסטה ריקה. הן לא הגישו אוכל ושתייה, לא הציעו משהו לרכישה ולא מילאו מטלות אחרות כגון חלוקת כריות ושמיכות. ישבתי לא רחוק מהעמדה שלהן. הן פשוט עמדו, על גבול דום מתוח, פטפטו והמתינו לנחיתה. כך במשך שלוש שעות. 

תא הטייס היה פתוח לרווחה, ועלו ממנו קולות גועשים בספרדית. למה זה כך? אין פיקוח, אין רשויות? לא לומדים מטעויות? לא את כל המתרחש בדרום אמריקה אפשר לפענח, את זה כבר למדתי במהלך השהות הקצרה שלי.

נחתנו בלימה השמחה והשוקקת. פקקים, ים ואוכל טוב. אבוקדו טרי בכל מנה. אפילו מצאתי מאמן אגרוף מקומי לשיעור זריז. הוא סיפר לי על החלום שלו להגיע לארצות הברית והתגאה באלפי עוקבים בטיקטוק. כולם חולמים על מקום אחר. לך תבין.

ממשיכים הלאה. יצאנו לעיר הסמוכה, קוראים לה השער לג׳ונגל. איזה מרחב מטורף: המקום נראה כמו הכלאה בין "בלייד ראנר" לסרט מלחמה אמריקאי בווייטנאם. קטנועים, מכירת סדקית, אוכל בכל חור ומוזיקה אמריקאית משנות ה־80 שבוקעת מרמקולים בלי הפסקה. לבשנו חולצות ארוכות נגד יתושים ושאר צרות, ועם המצלמות והצוות הגדול הפכנו לאטרקציה מקומית בין רוכלים פרואנים קשי יום. 

היה חם רצח. מותשים עלינו לסירה. כל הדרך אחד המדריכים רוקן את המים שחדרו פנימה בעזרת דלי. הוא עודד אותי ואמר שתכף מגיעים, אבל באותו משפט הוסיף שדגי פיראנה ותנינים נמצאים באזור, ובשפע. נכנסים לעומק הנהר. אין קליטה בנייד. מוזר להיות בלעדיו. 

עגנו בתחנה האחרונה שלנו, הנקודה שבה הכל מתחיל. עוד יותר חם, והעקיצות מחוררת את הגוף. יש לנו מטרה אחת בכל המסע הזה, ועליה ארחיב בשבוע הבא, בטור הבא. כרגע רק אספר שהיינו שמונה אנשים בוגרים בחיפוש אחר צפרדע מיוחדת, שלטענת המקומיים עושה נפלאות. אמת או שרלטנות? נדמה לי שעוד מעט נקבל תשובות.

כשכל ההמולה והבלגן נרגעים לרגע, אני נזכר באחותי. בקושי הספקתי להתאבל וכבר יצאתי למסע הזה. העבודה מצילה אותי, אבל גם לא נותנת לי להתמודד באמת עם האובדן.