קווים לדמותה של עיתונות חולה המדבררת את האויב | קלמן ליבסקינד

הסיקור העיתונאי השנתי של מצעד הדגלים ביום ירושלים, והציפייה המוקדמת לנערים חובשי כיפה שישירו שיר לא יפה או שייטלו חלק בקטטה עם הערבי התורן, מזכירים את האופן שבו נהגה התקשורת הישראלית לחפש בעבר ביום הזיכרון חרדים שלא עומדים בצפירה. אלה ואלה תופעות שוליים, שכל מה שנדרש כדי להפוך אותן לאירוע שראוי לדבר עליו זו החלטת עורך.

בהפגנות מוצאי השבת של השמאל בתל אביב, לדוגמה, התקבלה בעיתונות המיינסטרים החלטה הפוכה, שלפיה אין לעסוק במה שמתרחש בשולי המחאה. מאות אנשים יכולים לנופף בדגלי האויב, לשאת שלטים שמבקשים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה או לשרוף צווי גיוס לצה"ל – ואף אחד לא יעשה מזה כותרת.

אז מתי מבליטים אירוע שבשוליים ומתי בוחרים להתעלם ממנו? הנוסחה פשוטה. מה שמשרת פוליטית את תפיסת העולם של מערכות התקשורת – מתפרסם. מה שפועל נגד האינטרס שלהן – נגנז.

בואו נחזור אל יום חמישי שעבר ואל מצעד הדגלים בירושלים. עשרות אלפים צעדו בדרך אל הכותל כבכל שנה, ובכל אחת ממהדורות החדשות בטלוויזיה המיינסטרימית הובאו תמונות של צועדים צעירים שרים שירים עם איחולים לנקמה בפלסטין, לשריפת הכפר וכיוצא באלה.

אבהיר כבר כאן, שאני מאוד לא אוהב את זה. אילו מישהו מהילדים שלי היה שר שירים כאלה, הייתי לוקח אותו לשיחת חינוך צפופה. אני את תחושת הריבונות שלי בירושלים הבירה מעדיף להביע בדרכים אחרות לגמרי.

אבל לענייננו כאן, פחות חשוב לדעת מה אני הייתי שר ויותר חשוב להבין כיצד עובדת העיתונות הישראלית מול אירועים שכאלה. על שער עיתון "הארץ", לדוגמה, לצד הכיתוב "יהודים מכים פלסטיני בשער שכם אתמול", הופיעה למחרת המצעד תמונה של צעירים יהודים כשידיהם מונפות וביניהם צעיר פלסטיני המגונן על ראשו בידיו. כותרת סמוכה סיפרה: "רבבות השתתפו במצעד הדגלים בירושלים, שלווה כרגיל בקריאות גזעניות ובאלימות כלפי פלסטינים ואנשי תקשורת".

כתב הארץ ידע לספר בטוויטר שאותו צעיר ערבי, שכיכב במקביל בכל ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, הוא פיראס אלאטראש, בן 37, תושב מזרח ירושלים. "הלכתי לקנות בגדים", סיפר אלאטרש לכתב "הארץ", "אמרו שהכל נסגר ב־17:00 אז הלכתי ב־15:00, לא היה ויכוח ולא כלום. מישהו ריסס גז מדמיע ואז קפצו עליי. הם היו חמישה, אני על הרצפה והם מרביצים".

עזבו את זה שלפי הסרטון שמתאר את מה שהתרחש, אלאטרש הנ"ל ובעיקר חברו, עבד ברבר, לא היו הגורמים הסבילים באירוע הזה, אלא נראו דווקא כמי שהיו הראשונים להרים יד על הצעירים היהודים, לפני שחטפו בחזרה. זה פחות מעניין כאן. מה שיותר מעניין זה שעבר זמן קצר לפני ששלום פרידמן מאתר "הקול היהודי" סיפר לנו מי השניים.

ובכן, לפי הפרסום הזה, פיראס אלאטרש, שכזכור סיפר שנקלע לאירוע בדרכו לקנות בגדים, הוא פעיל מוכר בפת"ח, שנעצר בשנים האחרונות כמה פעמים, ובשל עברו אף הוצא לו צו הרחקה מהר הבית לקראת חודש הרמדאן.

ברדמאן שעבר הוא נפצע בזמן התפרעות חמורה בהר הבית. חוץ מזה יש לו רקע מוקדם של תמיכה במחבלים. לפני מספר חודשים, למשל, לאחר חיסולו של המחבל עודאי תמימי שרצח את נועה לזר הי"ד במחסום שועפאט, התראיין אלאטראש לכלי תקשורת ערבי וסיפר על התארגנויות של ערבים בירושלים לאבל על המחבל.

גם לעבד ברבר, חברו, שנראה בתיעוד המצולם כשהוא נאבק עם הצעירים היהודים, ישנו עבר ביטחוני עשיר. לפי דיווחים ערביים, כך מדווח "הקול היהודי", האיש נעצר עשרות פעמים, ריצה בעבר מאסר של שנה על תקיפה של יהודים, וברשתות החברתיות הוא מפרסם פרסומי הסתה ודברי שבח רבים למחבלים, ובהם אנשי "גוב האריות".

ברבר, כך מתברר מהדיווח, הוא בן למשפחה פעילה מאוד בתחום הטרור. דודו, מאג'ד ברבר, היה ראש חוליית מחבלים מסילוואן שביצעה סדרה של פיגועי טרור, ובהם זריקת בקבוקי תבערה, השלכת רימון והנחת מכונית תופת שלא התפוצצה, במאה שערים. אביו, שהיה חבר באותה חוליה, נידון למאסר ממושך. אמו, פעילה הקשורה עם ארגון המוראביטאת, ריצתה גם היא עונש מאסר.

למה הסיפור הזה חשוב כל כך? כי התקשורת הישראלית, בטיפול שלה באירועים כאלה, קובעת את הנרטיב. היא זו שמלמדת את אזרחי ישראל ואת העולם הרחב המתעניין בנעשה אצלנו, מי הטובים ומי הרעים, מה חשוב ומה לא, על מה צריך לשים דגש ועל מה פחות. למה אני מתכוון?

לזה שעם כל הכבוד לכמה בני תשחורת ששרו שירים לא מנומסים, ושלתקשורת חשוב מאוד להבליט אותם כאילו הם מייצגים משהו חשוב, אנחנו חיים במציאות של טרור אנטישמי יומיומי אמיתי שלא מעניין לתקשורת את קצת הזרת. למה? כי הקורבנות של הטרור הזה הם יהודים.

הדוח החודשי של שירות הביטחון הכללי לאפריל 2023 מדבר על 191 פיגועים שבוצעו בחודש הזה בירושלים, ביהודה ושומרון ובתחומי הקו הירוק. המספרים האלה לא כוללים זריקות אבנים, וגם לא הצקות והטרדות של ערבים כלפי יהודים בירושלים, מן הסוג שאפשר לראות בסרטוני טיקטוק שרצים ברשת. ובכן, בחודש הזה לבדו נרשמו 111 פיגועים של השלכת בקבוקי תבערה, 47 פיגועים של מטעני צינור, 19 פיגועים של ירי מנשק קל ושבעה פיגועי הצתה.

עם יד על הלב, על כמה מכל הפיגועים האלה ראיתם דיווח עיתונאי בולט? נראה לכם הגיוני שהתמונה של מכות בין יהודים לערבים במצעד הדגלים וכמה שירים לא יפים יקבלו בשידורי האקטואליה שלנו מקום משמעותי יותר מכל הרשימה המטורפת הזו? אתם מבינים באיזה עולם תקשורתי מעוות אנחנו חיים?

ובמציאות כזו, אנחנו יכולים להתפלא כשדובר מחלקת המדינה האמריקאית טורח לפרסם הודעת גינוי מיוחדת לקריאות "מוות לערבים" שנשמעו במצעד הדגלים, כאילו שניבולי הפה של דודי מהישיבה התיכונית בירושלים ושל שרית מהאולפנה בפתח תקווה משמעותיים יותר מאינספור פיגועים שמבוצעים נגד יהודים על בסיס יומיומי, ושאליהם הוא לא טורח להתייחס?

"מקור כל הצרות"

הגישה התקשורתית הזו, שבה בכל מפגש אלים של יהודי וערבי יש צורך לחפש מה רע עשה היהודי, ודאי במקרה שהאחרון חובש כיפה, הולכת איתנו אחורה שנים ארוכות.

היא באה לידי ביטוי בולט מאוד סביב העיסוק העיתונאי באירועי האלימות הערבית שהתרגשו עלינו לפני שנתיים בדיוק, בימי שומר החומות. יותר מדי עיתונאים התקשו לספר לעצמם סיפור שבו הערבים הם הרעים, גם אם אין דרך שפויה אחרת לצייר את מה שהתרחש כאן.

לפני שבועיים וחצי פורסמה בכאן 11 כתבה ארוכה שכזו, פרי יצירתו של ערן זינגר, כתבה שיכולה לפרנס סמינר שלם לתעמולת שקר. "עיר יתומה – שנתיים לשומר החומות – לוד בפוסט טראומה", נקראה הכתבה הזו.

זו הייתה עוד אחת מאותן כתבות שמטפחות את האלימות הערבית ומוצאות לה צידוק. שהרי אם ערבים מנסים לפגוע ביהודים – ודאי כאלה עם כיפה, כלומר כאלה שנראים "מתנחלים" – ברור שהיהודים הם שצריכים לעשות חשבון נפש.

מה היה בכתבה הזו? ובכן, בתחילתה נראה זינגר כשהוא מסתובב עם נעם דרייפוס, איש הגרעין התורני בלוד ומנכ"ל "לודאים", שפועל ברחבי העיר ועוסק בנושאי חינוך, רווחה, חסד, תורה והתיישבות.

זינגר מדגיש כבר בפתיחה ש"עם כל הכוונות הטובות, דרייפוס מצליח להרגיז לא מעט מהתושבים הוותיקים בעיר", ומיד אחר כך מעיר לו כי "יש בלוד מי שסבורים שהמכינה הקדם־צבאית ובית המדרש כאן הם מקור כל הצרות בעיר". המכינה הקדם־צבאית הזו נשרפה על ידי ערבים בשומר החומות, יחד עם עוד כמה מוסדות שדרייפוס מנהל.

אין שום מקרה מקביל שבו עיתונאי יסתובב עם מי שהיה קורבן לאלימות קשה, בעוד הוא עצמו לא הרים יד על איש, ויסביר לו שהוא־הוא הבעיה. זו פרקטיקה ששמורה למקרים שבהם התוקף הוא ערבי והקורבן הוא יהודי, ודאי כזה שנראה כמו דרייפוס. להגיד בנסיבות האלה שהמכינה היא "מקור כל הצרות", זה בערך כמו להגיד לנאנסת שיש מי שחושב שהחצאית שלה היא מקור כל הצרות.

אבל זו רק ההתחלה. זינגר מביא מישהו בשם ד"ר בני נוריאלי, שמוגדר על ידו כ"סוציולוג פוליטי העוקב שנים אחרי ההתנהלות של הגרעין התורני בלוד", והדוקטור המלומד הזה מסביר על אנשי הגרעין ש"הם עושים שימוש באידיאולוגיה כדי להשתלט על משאבים". "אני יכול להגיד לך", מצהיר נוריאלי, "שאם אלה ציונים – אני לא".

"האם לדעתך המטרה האמיתית של הגרעין התורני זה לסלק מפה את הערבים?", תוהה זינגר. "לא", משיב המומחה. "כי הערבים מבחינת הגרעין התורני הם הוודו־מן שלהם. הם צריכים אותם כדי לשמר את השליטה שלהם בעירייה".

אחר כך מראיין זינגר את פידא שחאדה, חברת מועצת העיר, שאליה עוד נחזור, ושמדברת איתו על הרצון של הצעירים הערבים לעזוב את העיר, כי אין להם עתיד במקום. אחר כך מגיע תורו של פאוזי אלנקיב, שמספר כמה הוא מפחד שהילד שלו יסתובב בחוץ בלילה.

ואז מגיע זינגר לעניין. "גופות הנרצחים באלימות המשתוללת בחברה הערבית ממשיכות להיערם גם בלוד, אבל יש כאן גופה אחת שאיש מהתושבים הערבים אינו שוכח. זאת של מוסא חסונה שנהרג בליל המהומות הראשון באירועי שומר החומות, ותיק חקירת מותו שבו נחשדו חמישה יהודים במעורבות בירי נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר אשמה... פרשת מוסא חסונה אינה מרפה מערביי לוד ולא נותנת להם מנוח".

זינגר מביא שוב את פידא שחאדה, שמספרת שהיא וחבריה ב"מעקב אחרי התיק הזה". היא מעלה את החשד ש"התיק הזה נסגר ב־24 שעות הראשונות בגלל לחץ פוליטי של השר בזמנו, אוחנה", ומקנחת במסקנה: "זה מישהו שנרצח על ידי אזרחים חמושים, אין שום סיבה בעולם שלא יהיה שם מישהו בכלא על הרצח הזה".

צופי כאן 11 שלא מכירים את הגברת שחאדה, לא יודעים כנראה שמדובר באישה שיש לה היסטוריה של הסתה, ובמי שתמכה בעבר בערבים שהואשמו בפגיעה ביהודים, וזינגר מעדיף שלא לספר להם על זה. כך או כך, הוא מראיין גם את אלמנתו של מוסא חסונה, מרווה, שמספרת על סרטון שבו נראה "מתנחל" ש"ירה על מנת להרוג. הוא ירה במוסא ישר בלב".

ואחריה ניתנת זכות התגובה לאהרון אטיאס, מנכ"ל עיריית לוד, שמתאר כיצד "במקרה או שלא במקרה", הוא עצמו נכח פיזית באירוע שבו נורה חסונה למוות. "כשקבוצת נוער וצעירים מתקרבת אליהם עם אבנים, עם בקבוקי תבערה וצעקות 'אללה הוא אכבר', יש קבוצה שאומרת 'אנחנו צריכים להגן על הבית שלנו. הם יפגעו בילדים שלנו'. זה האירוע שאני ראיתי במו עיניי".

גם לאטיאס מסביר זינגר כמה הגרעין התורני, זה שאטיאס הקים בעצמו לפני שנים רבות, בעייתי. "גרעין תורני מעצם הווייתו, מעצם תיאורו, תורני, כלומר חובשי כיפות, דתיים", מפרט זינגר מה מפריע לו, "הוא בא לחזק את ה... נקרא לזה האלמנט היהודי שלו. כן או לא?... אז מה אתה עונה למנהיגים הערבים כאן בלוד, שאומרים: 'החבר'ה האלה של הגרעין התורני כל הזמן מנסים לדחוף לנו אצבעות בעיניים?'".

ומכיוון שזו לא הייתה כתבה עיתונאית אלא 15 דקות של עלילת דם מזוקקת נגד הקורבנות היהודים של האלימות הערבית, כזו שבינה לבין העובדות אין ולא כלום, חשוב להזכיר כמה עובדות.

הראשונה, שבניגוד לערביי לוד, אנשי הגרעין התורני לא תקפו מיוזמתם אף אחד, לא שרפו מיוזמתם אף אחד, לא הציתו מיוזמתם את המסגד של אף אחד. מנגד – ומכיוון שזינגר הכין כתבה על שנתיים לשומר החומות אבל באורח מקרי שכח לספר מה קרה בשומר החומות – אזכיר לכם בקצרה מה עשו ערביי לוד ליהודים, חלקם אנשי הגרעין, במאי 2021.

אז ככה, חוץ מיהודי אחד שנרצח בלינץ' אכזרי ומוזכר בכתבה, היו עוד כמה יהודים שעברו לינץ' ושרדו אותו בנס. מה עוד? ערבים ירו בנשק חם על יהודים בסדרה של פיגועים, ולפחות בחמישה אירועים שונים מתוכם נפצעו יהודים. ערבים הציתו בתי כנסת. ערבים שרפו מכוניות של יהודים. ערבים שרפו והשחיתו דירות של יהודים. ערבים תקפו יהודים באבנים ובקבוקי תבערה.

להגיע ללוד כדי לצלם כתבה במלאת שנתיים לשומר החומות, לא להזכיר את כל זה, לא להשמיע מילת ביקורת על הערבים, ולסמן את קורבנותיהם היהודים כמי שאשמים במה שקרה להם – זה להיות עבד לתעמולה ערבית מהסוג שהכרנו בכמה מהמדינות השכנות לנו לפני 50 שנה.

כי מי שצפה בכתבה של זינגר ולא היה כאן לפני שנתיים, יכול היה לקבל את הרושם שמי שהתפרע בעיר היו אנשי הגרעין התורני, ומי שהיו קורבן לאלימות הזו היו הערבים שאותם הוא מראיין באמפתיה גדולה בלי לשאול אותם ולו שאלה אחת על האלימות שבאה מהקבוצה שלהם.

כזבים שחשוב לנפץ

הלאה. בואו נלך אל סיפורו של מוסא חסונה. זינגר, והוא לא העיתונאי היחיד, מוכר לנו, ולא בפעם הראשונה, את מוסא חסונה בכריכה רכה של קורבן. כבר בכתבה הראשונה ששידר על מותו זמן קצר אחרי האירועים ב־2021, הציג מצג שווא כאילו הפגיעה של יהודים בחסונה היא שהביאה את ערביי העיר לצאת מבתיהם ולהתפרע.

"כשחוזרים אל הלווייתו של מוסא חסונה שנורה למוות בעימותים עם יהודים בלילה הקודם, אפשר היום לראות שהפיצוץ היה מעבר לפינה", דיווח זינגר אז. הוא ראיין את אביו של חסונה, שקונן: "הם הרגו את הבן שלי".

הוא ראיין את אחמד טיבי, שהאשים: "מוסא נרצח, וזה מאוד מקומם", ובחר לאמץ את הטרמינולוגיה של טיבי, כשהוא עצמו מכנה את מי שירה על חסונה "רוצח". "איש לא הצליח לעצור את התסיסה אחרי שהשדים כבר יצאו מהבקבוק", תיאר, "כשירדה החשיכה הכל התלקח, הצתות, עימותים אלימים בין ערבים ליהודים ויידויי אבנים. יגאל יהושע נרצח באותו לילה בלינץ' שעשו ערבים בלוד".

שני שקרים חשוב לנפץ כאן. הראשון, שמצייר את מוסא חסונה כאיש תמים שיהודי ירה בו על לא עוול בכפו. השני, שמציג מצג שווא שלפיו כל ההשתוללות הערבית בלוד החלה בגלל הירי בחסונה. רוצה לומר, אם חסונה לא היה נורה – אולי שום דבר לא באמת היה קורה שם.

נתחיל מהסעיף הראשון. מוסא חסונה היה חלק מקבוצה של ערבים שהתנפלה באבנים ובקבוקי תבערה על השכונה היהודית נווה נוף. אנשי השכונה יצאו מביתם כדי להגן עליה. חלקם ירו באוויר. מישהו אחד, כך נראה, ירה גם לעברו של חסונה והרג אותו.

בלוד לא היו "עימותים בין ערבים ליהודים" כמו שמספר זינגר. בלוד היו ערבים שתקפו באלימות קשה יהודים. הניסיון להציג את האירועים כמשחק סימטרי דו־סטרי מבוסס על אג'נדה פוליטית ולא על עובדות.

חמישה מהיורים היהודים נעצרו בעקבות האירוע הזה, ושוחררו כעבור יומיים. כמה שבועות מאוחר יותר סגרה הפרקליטות את תיקי החקירה נגד כולם מחוסר אשמה. ארבעה מהם, כך התברר בבדיקה הבליסטית, לא ירו את הירייה שפגעה בחסונה (למעלה מן הצורך אזכיר כי בעבר סיפרתי כאן שקרוב משפחה שלי היה אחד מן הארבעה הללו, וכאמור מרגע שהתברר בבדיקה הבליסטית שהוא אינו קשור לירי המדובר, נסגר התיק בעניינו והוא נוקה לחלוטין).

לגבי החמישי, לא ידעו תוצאות הבדיקה לקבוע בוודאות אם הקליע נורה מנשקו, אם לאו. ובניגוד למה שניתן להבין, הפרקליטות לא סגרה את התיק של החמישי רק משום שהיא לא ידעה לקבוע אם הוא היורה. הפרקליטות החליטה, אחרי שחקרה את הסוגיה, שלשאלה הזו אין רלוונטיות, משום שתושבי השכונה היהודית פעלו להגנה עצמית. הפרקליטות גם טרחה להסביר את הרקע לאירוע הירי הזה, משהו שזינגר בחר שלא לעשות.

"נזכיר כי מדובר בימים שבהם התרחשו אירועים קשים מאוד, וגם הסיטואציה שנוצרה במקום הייתה חריגה ביותר. באותה עת היו במקום מתפרעים רבים שיידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר החשודים ונוספים, ואף השמיעו קריאות המלמדות על כוונתם לבצע מעשי אלימות קשים יותר. החשודים ניסו להרחיק את המתפרעים באמצעות ירי באוויר, אולם הירי באוויר לא הצליח להרתיע את המתפרעים, אשר התקדמו והמשיכו במעשיהם האלימים.

"החשיכה ששררה במקום והעובדה שניסו שוב ושוב להזעיק את המשטרה, שנוכח ריבוי האירועים לא הייתה מסוגלת לתת מענה למצב הקשה שבשטח, הוסיפו אף הן לתחושת אי־הוודאות והפחד. מכלול נסיבות אלה הובילו לחשש קונקרטי וממשי מפני פגיעה, ולמסקנה שהירי שבוצע במהלך אירוע זה בוצע מתוך הגנה עצמית".

הבנת, זינגר? הייתה כאן קבוצה ערבית שתקפה בפראות שכונה יהודית וסיכנה את אנשיה, ומצאה מולה קומץ יהודים שנזעקו להגן על בתיהם.
ואגב הניסיון לצייר את חסונה כקורבן, כדאי לחזור אל תוכנית "המקור" בערוץ 13 שהביאה זמן קצר אחרי האירועים את עדותה של רעיית המנוח, שממנה התברר שמוסא, בעלה, היה קצת פחות תמים ממה שניסתה התקשורת לספר עליו.

"אמרתי לו 'שיקו, יש בלגן, אל תלך'", סיפרה. "הוא אמר לי 'לא, אני חייב ללכת ולעמוד ולעשות תגובה, שיפסיקו עם כל הרעש שיש בירושלים. שיפסיקו. לא לעודד אלימות או גזענות. לא. אני רוצה ללכת. חייב להגיב על מה שקורה. שיפסיקו כבר, די'".

ועוד כמה עובדות על חסונה ומשפחתו, שמשום מה גם אותן בחר זינגר לחסוך מצופי כאן 11. סדרת כתבי אישום שהוגשו מציירת את משפחת חסונה כמשפחה אלימה בכלל, ואלימה נגד יהודים בפרט, ואת מוסא המת כמייצג ראוי של המשפחה הזו.

שלושה מבני דודיו של חסונה וקרוב משפחה נוסף שלו – כל אחד לפי מידתו ולפי חלקו – היו מעורבים לפי כתבי האישום הללו בשורה של מעשי טרור: לינץ' אכזרי שבו נרצח יגאל יהושע הי"ד, ירי בנשק חם, שריפת רכבים של יהודים, השלכת בקבוקי תבערה ויידויי אבנים על שוטרים ועל אזרחים.

גם מוסא המנוח – שכולם טורחים למכור לנו אותו כאיש נעים הליכות שאין קשר בינו ובין אלימות, התברר כמי שפתח באש בשתי הזדמנויות שונות, לפני שלוש שנים, לעבר בית שבו התגוררו אנשים שמשפחתו הייתה מסוכסכת איתם. שום דבר מזה לא נרמז אפילו בכתבה של זינגר.

עובדות מוצקות

בואו נדבר על מצג השווא שלפיו הירי בחסונה היה הנקודה שממנה התחיל הכל, ובמשתמע שאם חסונה לא היה נורה על ידי היהודים, הערבים לא היו נוקטים אלימות. בדיקה קלילה ופשוטה של האירועים באותו לילה בלוד מלמדת עד כמה הטענה הזו חסרת ביסוס. הצגתי את העובדות הללו כאן בעבר, אחרי שעיתונאי אחר בערוץ אחר ניסה גם הוא למכור את הנרטיב הזה של הטרוריסטים, והנה הן בקיצור נמרץ:

כבר כשלוש וחצי שעות לפני הירי בחסונה החלו ערבים לחסום כבישים בלוד, כשבידיהם דגלי פלסטין ודגלי חמאס. 25 דקות אחר כך הם שרפו את דגל ישראל, העלו באש פח אשפה ורגמו באבנים כבאית שהגיעה למקום.

עוד דקה עברה, והם החלו ליידות אבנים לעבר תחנת המשטרה. ארבע דקות נוספות חלפו לפני שהם זרקו נפצים וזיקוקים ברחוב סטרומה. שלוש שעות לפני הירי בחסונה החלו זריקות אבנים גם על מתנ"ס "שיקגו" בעיר, וכעבור עשר דקות הוצתה נקודת המשטרה המקומית.

בשעה 22:30 פרצו ערבים לבית הספר היסודי היהודי "תלמוד תורה מעוז חיים". עוד חמש דקות עברו, והם החלו לפרק את הריצוף החדש בחאן ולזרוק אותו על השוטרים. בשעה 23:00, אחרי שהציתו "צפרדע" של אשפה, העלו אש בבית הכנסת "ישועת ה'" שברחוב החלוץ, וכעבור 20 דקות נוספות החלו לשרוף רכבים של יהודים.

בשעה 23:25 דיווחה דוברות המשטרה: "כוח משטרה פועל ברמלה ולוד מול הפרות סדר של צעירים, המיידים אבנים וזיקוקין לעבר שוטרים ומבנים ומבעירים פחים וצמיגים". עוד 20 דקות עברו, וערבים הציתו פח בחניה של רחוב בלפור, חסמו את רחוב אקסודוס והבעירו מבנה בשוק העירוני. בחצות הם זרקו אבנים על יהודים בכיכר הפרחים.

בחצות וחצי הם החלו להרוס רכבים ברחוב אלשווילי. שבע דקות אחר כך הציתו רעולי פנים אש ברחוב החשמונאים. באותה שעה לערך הוצתו גם המכינה הקדם־צבאית ובית הספר היסודי. כעבור כמה דקות הוצת רכב ליד המכינה.

ורק אז הגיע האירוע – שהתחיל בהתקפה של עשרות ערבים על השכונה היהודית, כשהמשטרה לא נענית לקריאות עזרה טלפוניות – והסתיים במותו של חסונה. אלה עובדות שלא ניתנות לערעור. מכאן שכל הניסיון לספר את הסיפור כאילו אלמלא הרג חסונה, הערבים לא היו פוגעים ביהודים – איננו אלא שקר.

סיפורה של רמת אשכול

זינגר איננו לבדו בניסיונות הנואשים הללו לטשטש את האלימות הערבית שהייתה כאן אך לפני שנתיים, או למצער לצייר אותה כמעשה שהיהודים אשמים בו. לפני כשנה וחצי עבו קשה ברהנו טגניה ואוהד חמו בערוץ 12 על כתבת תעמולה דומה. גם הם הציגו את הערבים בלוד ככאלה שחותרים לדו־קיום, ואת היהודים מהגרעין התורני ככאלה שעושים להם צרות.

חמו ראיין אז את אחד מאנשי הגרעין התורני, איש עם זקן וכיפה גדולה. "יצא לנו לדבר עם לא מעט ערבים היום", אמר לו, "והם מדברים עליכם במונחים של מי שהצליחו להפר את הסטטוס־קוו של העיר. הם מדברים על זה שהכנסתם כל מיני אלמנטים לאומיים, יהיו מי שיגידו לאומנים, לכאן".

ואתה צופה ומורט שערות. יהודים היו קורבנות של אלימות קשה, של הצתות, של ירי, של בקבוקי תבערה, של מעשי לינץ'. הערבים, מנגד, לא נתקלו בשום מעשה יהודי אלים. ועיתונאי יהודי שמגיע עם אג'נדה עקומה מהבית לא נותן לעובדות לבלבל אותו.

שלושה מחברי הגרעין התורני עברו תחת חמו וטגניה את הזובור הזה. "כל עוד הגרעין התורני כאן, לא יהיה פה דו־קיום אמיתי?", שואל ברהנו טגניה את אבו גאנם, אחד המרואיינים הערבים שלו. ואתה לא מבין כמה גדול יכול להיות סילוף וכמה פסיכית יכולה להיות עיתונות. איך קבוצה שלא עשתה רע לאיש יכולה לצאת רע בסיפור שבו הקבוצה שמולה נקטה טרור המוני, רחב, שהשתתפו בו רבים כל כך?

כבר הזכרתי את זה בעבר, אבל חשוב לחזור על זה. מי שמנסה לצייר את סיפורה של שכונת רמת אשכול בלוד, השכונה שבה מתרכז לבו של הגרעין התורני, כשכונה שבה היהודים דחקו החוצה את הערבים, חשוב שיתמודד עם העובדות שמספרות סיפור הפוך. ההיסטוריה מלמדת על שכונה שבעבר היה בה רוב יהודי גדול, שאיננו עוד. שכונה שפעם עמד במרכזה בית הספר ויצמן, והיום פועל במקומו בית הספר אל־ראזי.

שכונה ששמות רחובותיה – אקסודוס, סטרומה והעלייה השנייה – המאכלסים היום ציבור ערבי גדול, מעידים יותר מכל מי גר בה בעבר, ומי דחק בה את רגלי מי. אני מקווה שזינגר וחבריו יסלחו לי אם אספר ששמחתי מאוד כאשר לפני כמה חודשים, אחרי שנישאה לבן המקום, עברה גם בתי להתגורר בשכונה הזו.

אם מישהו במערכת חדשותית כזו או אחרת יחליט פעם לחזור אל מי שנפגעו בפרעות ההן ולשמוע את חוויותיהם המצמררות, הוא יגלה אינספור סיפורים שלא באמת סופרו. כתבתי כאן באחד הטורים על רשימה של סיפורים כאלה שנתקלתי בהם לראשונה בחשבון הטוויטר של ידידיה צוקרמן, תושב העיר לוד, שעוסק רבות בנעשה בעירו.

כך סיפורו של יהודי אחד שנפגע מירי חי ברגלו כשנסע ברחוב מבצע יונתן בעיר.
כך סיפורם של א' ושל ש', שעברו לינץ' ברחוב הבעש"ט, ושתמונותיהם המדממות, מלאות החתכים, מדברות בעצמן.
כך סיפורו של צ', שעבר לינץ' ברחוב העלייה וסבל משברים בפניו.
כך א', שנפגע מירי חי ברגלו באותו רחוב.
כך ש', שהותקף על ידי ערבים באלות ובגרזנים.
כך ל', שנפגע מירי בחזה ברחוב אבא הלל סילבר.
כך ש', שנורה ונפצע כשאכל פיצה ברחוב אקסודוס.
שוב השקר הזה.

ועוד דבר אחד חשוב לומר לכל מי שמחפשים תירוצים לאלימות הערבית ומסמנים את הגרעין התורני כמי שאשם בכל הצרות. למעלה מ־150 שנה ערבים שוחטים אותנו כאן בארץ ישראל, רק מפני שאנחנו כאן. עם הגרעין התורני ובלעדיו. ואיכשהו, תמיד נמצאים אצלנו מי שדואגים להאשים את הנרצחים ולנקות את הרוצחים.

אני שואל אותך בשיא הרצינות, ערן זינגר, גם מעשי הלינץ' האכזריים במור ג'נאשווילי, במרדכי כ"ץ ובאלעד ברזילי בעכו בוצעו בגלל הגרעין התורני בלוד? גם אבי הר־אבן נשרף למוות במלון האפנדי בגללו? ומה עם הלינצ'ים שבוצעו ביהודים בירושלים? גם בהם אשמים חובשי הכיפה מרחוב החשמונאים?

ויידויי האבנים בחורה, ברהט, בלקיה, בתל שבע ובשגב שלום? והפורעים הבדואים שהוציאו אישה יהודייה מרכבה בצומת שוקת והעלו את רכבה באש? ואלה שביצעו את הלינץ' במשפחה יהודית שנקלעה בטעות לכפר קרע? והערבים שיידו אבנים ובקבוקים בחיפה? ואלה שתקפו יהודים בכל רחבי הגליל?

הכל זה הגרעין התורני? לא נמאס לך ולחבריך להמשיך לרוץ עם השקר הזה ולהמשיך לדברר כך כל ערבי אלים?

קלמן ליבסקינד
[email protected]