אין לי מושג איך קרה שמצאתי את עצמי בקורס נהיגה מונעת. אם כבר, אני בעלת כישורים להעביר קורסים במניעת נהיגה. הרי מהיום שהוצאתי רישיון ישבתי מאחורי ההגה שלוש שעות במצטבר, מתוכן שעתיים בפקק. לא בדיוק תנאים לצבירת נקודות.
בקיצור, ישבתי ליד נהגות ונהגים מנוסים ומצאתי את עצמי מדבררת את האוכלוסייה המקופחת ביקום: הולכות והולכי רגל. שמע, אמרתי למנחה, כהולכת רגל אני מרגישה רוב הזמן כמו מטרד במקרה הטוב ושקופה במקרה הרע. מאז חלפו כמה שנים והמצב רק החמיר. הנה, מה כבר ביקשתי, ללכת לקנות לחמניות טריות במאפיית אנג'ל? מה לא היה בדרך: שוחות, בורות, שלוליות ומעיין מפכה בניחוח ג'ורה. חמש פעמים חציתי את הכביש בהליכת סללום, כי בממוצע בכל מטר וחצי המתין בנחת בור נוסף ופעמיים כמעט נדרסתי על ידי אותו נהג - ובבקשה בלי שאלות כמו מה הסיכוי שברק יכה באותה אישה פעמיים. כך יצא שהליכה למרחק קילומטר אחד ארכה 35 דקות.
עכשיו, נוסף על כל מעלותיי הטרומיות, גם הראייה שלי לא איי איי איי, כך שחזרתי הביתה כשבידיי שקית לחמניות מעוכות, או כמו שאומרים בירושלמית מחוצ'ות, ושריד מגביניות לנחמה. את רגליי עיטר לקט המטומות חדשות כחולות יפות, כי כמובן שהספקתי למעוד שלוש פעמיים ולהשתטח פעמיים ארצה. העיקר שראש העירייה שלנו מתגאה בבנייה ובעוד בנייה וטובע בסלוגנים כמו "בונים את עיר העתיד" או איזה קשקוש קופירייטרי גנרי אחר. אני בעד העתיד, אבל מה עם ההווה?
הפעילות של יוסי סעידוב, מייסד "ברחובות שלנו", מתמקדת ברעה החולה הזאת: עובדת היותם של הולכות והולכי הרגל שקופים. כמוני וכמו רבים אחרים, סעידוב השתחרר מכבלי הרכב הפרטי והחל להסתכל על העולם מנקודת מבטם של הולכי הרגל. בהתחלה הוא טיפל בנושא התחבורה הציבורית. אחר כך בנושא המכוניות על המדרכות. במסגרת פעילותו למד עד כמה הולכי רגל חשובים לכלכלה של העיר ועד כמה העיר צריכה להיות מתוכננת ומעוצבת למענם - לפני הכל.
"נדהמתי לגלות את הוואקום האדיר שקיים בתחום. לא רק בתחום התשתיות, גם בתחום האקטיביזם למענם. אין מי שמקדם הולכי רגל ברמה המקומית והעירונית. אף אחד לא עוסק בנושא הזה בכנסת ובממשלה. זה פשוט לא מעניין את נבחרי הציבור", הוא אומר לי. וכי למה שיעניין? יש להם רכב צמוד ובמקרים רבים גם נהג צמוד. חוץ מזה בפייסבוק ובשאר הרשתות החברתיות אין פקקים.
אולי הידיעה שאדם דרוס לא יכול לתרום לכלכלת המדינה היא שתשכנע את כל אלה שמגיעים ברכביהם הפרטיים לישיבות שבהן מתקבלות החלטות שעולות לנו בחיים? מדי שנה נערך בעיתונות הכלכלית דירוג של הרחובות הרווחיים ביותר בישראל. במקום הראשון: רחוב דיזנגוף.
במקום השני: רחוב יפו בירושלים. "למה זה מדהים? כי ירושלים ממוקמת בעשירון הכלכלי־חברתי התחתון ומספר העניים שחיים בה הוא הגבוה בארץ. ברחוב יפו אין גישה לרכב פרטי. יש רק תחבורה ציבורית, רכבת קלה שמסיעה 170 אלף נוסעים ביום ועוד חצי מיליון במערך האוטובוסים. רוב גדול מהאנשים האלה מתנקז לרחוב יפו. הולך רגל הוא צרכן. הוא מוציא כסף מהכיס. אדם שתקוע בפקק, אפילו וואטסאפ לא יכול לשלוח. הולכי הרגל הם השחקנים הכי דרמטיים למנועי הצמיחה הכלכליים של העיר".
הולכי הרגל, מזכיר סעידוב, הם גם אנשים עם מוגבלויות, אמהות עם עגלות, ילדים שהולכים לבית הספר. הוא עצמו מכיר את זה מקרוב: סעידוב הוא לא רק יזם חברתי שהקים את "15 דקות" - ארגון צרכני תחבורה ציבורית, את "ברחובות שלנו" - ארגון הולכי רגל וכעת עומד בראש המינהל הקהילתי בקטמונים; הוא גם מתמודד עם מחלת רטיניטיס פיגמנטוזה, מחלת רשתית גנטית הגורמת לו לאובדן ראייה. כיום הוא רואה פחות מעשר מעלות.
"התשתיות של הולכי הרגל הולכות ומתכרסמות ומעמדן הולך וצולל", אומר סעידוב, ירושלמי. את שיעורי הבית שלו בתחום עשה בכל הארץ, אבל ירושלים, כמו תמיד, מובילה: מאוגוסט האחרון, רק בבירה נהרגו עשרה הולכי רגל שצעדו על מדרכה, ברחוב בלי מדרכה או על מעבר חצייה. ההרוגה האחרונה הייתה תינוקת בת חצי שנה שחייה נגדעו. אין לי דרך אחרת לנסח את זה: אמה הייתה על אי התנועה ואוטובוס העיף את העגלה והיא בתוכה. הייתה תינוקת ואיננה.
האבסורדים אינסופיים. רחוב דרך חברון, למשל, הוא אוטוסטרדה בלב עיר. אזור לכאורה מוטה הולכי רגל שמסיע פי חמישה נוסעי תחב"צ מנהגי רכב פרטי, ועדיין איכות ורוחב הדרך נוטים יותר לרכב הפרטי. במקום שהאוטובוסים ייסעו צמוד למדרכות, הם נוסעים באמצע האוטוסטרדה והולכי הרגל צריכים לחצותה כדי להגיע. זה עולה בחיי אדם. משפחה אחת שכולה פעם בשנה, ופעם בשבוע אדם שהופך לנכה לכל חייו.
"האנשים שמעצבים את המדיניות ומתכננים עוד כבישים ועוד חניונים מכורים לרכב פרטי. מתי בפעם האחרונה ראשי עיריות הלכו ברגל ממקום למקום? הדבר נכון לגבי רוב ראשי העיריות, להוציא רון חולדאי. המצב הולך ונעשה יותר גרוע כי מספר המכוניות שעולות לכבישים לא פרופורוציונלי ביחס לתשתיות. 300 אלף מכוניות חדשות לכבישי ישראל בכל שנה, וכל אחת מהן צריכה שני מקומות לפחות - אחד ליד הבית ואחד בעבודה", הוא אומר לי. "ישראל הולכת להתחדשות ולכן אין סוף לעבודות הבנייה, כי קצב גידול האוכלוסייה שלנו הוא הגבוה במדינות המערב. כשמדברים על תכנון עיר, מוכרחים להביא בחשבון את חוויית הולך הרגל. אני לא רוצה שההרוג ה־11 יהיה במשמרת שלי". כלומר אם לא נוספה משפחה שכולה לרשימה בעת כתיבת שורות אלו.