הפיגוע הקשה השבוע סמוך ליישוב חרמש, שבו נרצח מאיר תמרי ז"ל מירי שביצעו מחבלים מרכב חולף לעבר מכוניתו בצומת הכניסה ליישוב, ממחיש לצד פיגועים אחרים שהתרחשו לאחרונה שהמצב הביטחוני החמור ביהודה, שומרון ובקעת הירדן אינו גל טרור חולף. רק בשנה האחרונה נרצחו 20 ישראלים.
אב לשניים מהיישוב חרמש: מאיר תמרי הוא הנרצח בפיגוע בצפון השומרון
בלב מחנה הפליטים: דירת מסתור של פעילי טרור אותרה סמוך לשכם
ככל שמגמה זו תימשך גם בתקופה הקרובה, במערכת הביטחון נערכים לאפשרות של עליית מדרגה משמעותית מאוד בסדר גודל והיקף המבצעים המתוכננים. מבחן השטח וכמות הנפגעים בצד הישראלי הם כנראה אלה שיקבעו את סדר הדברים.
לוקיישנים אפשריים למבצע יכולים להיות הקסבה של שכם או מחנה הפליטים של ג'נין – שלמרות התפשטות הטרור לאזורים נוספים ביו"ש, עדיין מתפקדות כמנוע צמיחה מרכזי של טרור. ייתכן שהמבצע הפוטנציאלי אף יתרחש במקביל בכמה מוקדי טרור.
לכאורה בכל המקומות הללו צה"ל פועל כבר כיום, כמעט באופן שגרתי, בהיקפים שבהם לא פעל בעבר. אך במקרה של החלטה ליישום תוכניות למבצעים גדולים משמעותית, ייתכן שיהיה מדובר במבצע שעשוי להימשך כמה ימים ויכלול סדרי כוחות גדולים מאוד, שמעבר לקרבות מול חמושים ומעצרים, יבקשו להחרים אמצעי לחימה ולחשוף מעבדות נפץ. בשפה צבאית זה נקרא "לנקות את מחנה הפליטים".
למאמץ העתידי "לנקות" את שכם או מחנות הפליטים יש משמעות באפשרות שמבצעים בסדר גודל כזה עלולים שוב להוביל להסלמה מהירה גם ברצועת עזה, להתחממות ביטחונית נוספת בזירות אחרות באיו"ש ולהמשך כרסום מעמד הרשות הפלסטינית, שמתקשה גם כך לתפקד באופן אפקטיבי, בעיקר באזור צפון השומרון.
תוכניות מהסוג הזה, של מבצעים גדולים, תוכננו גם בעבר בעיצומו של גל הטרור בשנה החולפת, לרבות תחת שלטון הממשלה הקודמת, במיוחד לנוכח הפיגועים הרצחניים שמקורם במחנה הפליטים בג'נין. גם היום, בממשלה הנוכחית, זו עדיין אינה הבחירה הראשונה.
ברור שמבצעים מהסוג הזה מגיעים עם תג מחיר שישראל תשלם בנפגעים, בביקורת בינלאומית ובהסטת משאבים שאותם מערכת הביטחון מעוניינת להשקיע מול איראן בסוגיית הגרעין והתבססותה באזור, ובהכנות נדרשות לעימות אלים שעלול להתפתח גם מול חיזבאללה בזירה הצפונית.
גם בממשלה הנוכחית, ישראל מעדיפה שלא לשקוע בעימות מול ארגוני הטרור הפלסטיניים ולפגוע בכך במאמצים בזירות אחרות. אבל התחושה כיום היא שאפשרות כזו מתקרבת והופכת למוחשית יותר מבעבר. מלבד שיקולים פרגמטיים של עלות־תועלת והאם מבצע בהיקף שנראה לאחרונה בתחילת שנות ה־2000 אכן יוביל לשיפור במצב הביטחוני או עלול לדרדר אותו, לא ניתן להתעלם מעוצמת הלחצים הפוליטיים הפועלים על ממשלת הימין־ימין. זו שתקפה את הממשלה הקודמת בחריפות על מדיניות רופסת לכאורה שהובילה לקורבנות, ועכשיו היא שהאחריות על כתפיה, כשמגמות הטרור לא רק שאינן דועכות, אלא אף מתעצמות ומתרחבות לאזורים נוספים ביהודה ושומרון.
את עמדת הכוכב של "אמירת השבוע התורנית" מאייש חבר הכנסת אביחי בוארון מהליכוד, שלאחר הפיגוע הפנה אצבע מאשימה לכיוון הצבא. "צה"ל חייב לחזור ולהתייחס לרשות הפלסטינית כאל ישות אויב ולהגן על הישראלים באיו"ש. צה"ל לא צריך לחפש את השקט התעשייתי, אלא לחפש בין כוונות את האויב הפלסטיני".
ח"כ בוארון אומנם ביקר במידת מה גם את הממשלה, אבל מבחינתו, בסוג של היגיון משתנה, צה"ל הוא האחראי למצב הביטחוני הקשה, כאשר בתקופת הממשלה הקודמת הקואליציה הנוכחית ביקרה בחריפות את הממשלה כמי שאינה נותנת לצה"ל לנצח. עכשיו, כשהשלטון התחלף ושקט ביטחוני אינו נראה באופק, אזי האשם המרכזי הוא צה"ל והשקט התעשייתי שהוא לכאורה מחפש. מין שיטה שכזו שמבקשת תמיד להטיל את האחריות על מישהו אחר ולא על זה שמחזיק בשלטון.
הטרור לא דועך
יש לזכור שבתקופה האחרונה כבר ביצע צה"ל מספר מבצעים חטיבתיים. במחנות הפליטים ג'נין ועקבת ג'בר הסמוך ליריחו, נכנס צה"ל לאור יום עם כוחות גדולים, כאשר מטרת המבצעים לא הייתה רק לעצור מבוקשים, אלא גם לחשוף ולהחרים אמצעי לחימה, מעבדות נפץ ותשתיות טרור אחרות.
המבצעים הללו נמשכו זמן ארוך יותר והפעילות - כבר מהשלב הראשון בכניסה לאותם אזורים - הייתה גלויה ולא מסוערבת. מעבר ליעדים עצמם, מבחינת ישראל הייתה גם העברת מסר לרשות הפלסטינית ולארגוני הטרור כי האפשרות לחזור למבצעים גדולים יותר בקִני הטרור - נמצאת כעת על השולחן יותר מבעבר.
המבצעים הללו היוו סוג של הכנה ותרגול לפעולות אפשרויות גדולות יותר בעתיד. במחנה הפליטים בג'נין, למשל, ההתנגדות של המחבלים הייתה קטנה משהעריכו, מה שמספק תחושת ביטחון בקרב מקבלי ההחלטות שניתן לבצע גם מבצעים מורכבים ובהיקפים גדולים יותר, עם פחות התנגדות ונפגעים בקרב הלוחמים אצלנו ואולי אף בצד הפלסטיני.
צה"ל, כאמור, עדיין מסמן את מחנה הפליטים של ג'נין והקסבה של שכם כמוקדי הטרור המרכזיים, אבל בחודשים האחרונים ניתן לראות את מגמות הטרור מתפשטות לאזורים נוספים. נרשמת התעוררות במחנות פליטים שהיו שקטים יותר כמו עקבת ג'בר ונור א־שמס הסמוך לטולכרם, שממנו יצאו ככל הנראה המחבלים שביצעו את הפיגוע בחרמש, והם עשו זאת שעות בודדות לאחר שפעילות צה"ל במקום הסתיימה. בשנה וחצי האחרונות צה"ל פועל יותר באותם מחנות פליטים, מה שלעתים דווקא מגביר את המוטיבציה בקרב מחבלים לבצע פיגועים.
בשבועיים האחרונים עצרו בפיקוד המרכז למעלה ממאה מבוקשים במעורבות בטרור ובוצעו שלושה מבצעים חטיבתיים במחנות הפליטים. כך או כך, כשמגמות הטרור אינן דועכות כמו בחודשים האחרונים ואף מתעצמות, האפשרות שישראל תחליט על עליית מדרגה באופי הפעילות המבצעית באיו"ש, כולל מבצעים גדולים במחנות הפליטים, הופכת למוחשית הרבה יותר.
סימן שאלה גדול נותר באוויר בדיונים שמתקיימים בתוך מערכת הביטחון: האם גם במקרה שהמבצעים יסתיימו בהישגים מבצעיים טקטיים טובים, הם יובילו לשינוי בתמונת המצב בשטח? בשלב זה קשה לראות אופק מדיני בין ישראל והרשות הפלסטינית, וספק אם הרתעה לבדה, חזקה ככל שתהיה מול ארגוני הטרור, תוביל לשינוי במגמות השליליות שמתפתחות.
להכות אל החומש
האירוע השבוע בסוגיית העתקת מבנה הישיבה בחומש משטח שמוגדר כאדמה פרטית פלסטינית והצבת מבנה חדש על אדמת המדינה - הוא סיפור גדול במשולש היחסים דרג צבאי, דרג מדיני והחוק. זה לא גודל האירוע עצמו, בהיבט של פעולה שמבוצעת בניגוד לחוק ומבקשת לקבוע מציאות בשטח – אלא התקדים שבאירוע זה, כאשר הצבא מתריע בפני הדרג המדיני כי ההנחיה שקיבל לא עולה בקנה אחד עם החוק ולכן מבקש לקבל הוראה מפורשת מהדרג המדיני.
וההנחיה אכן התקבלה, בעל פה, בנוהל של לשכות מלשכת שר הביטחון יואב גלנט לצבא. זאת לאחר שבצה"ל ובפיקוד המרכז הבהירו לדרג המדיני כי ללא הנחיה מפורשת, אין באפשרותם להתעלם מהמהלך ובכוונתם לעצור את הפעילות, לרבות כניסת כלי העבודה והמבנים.
הבעיה נעוצה בתקדים. כבר היו מקרים בעבר שבהם צה"ל העלים עין, סיפור אביתר הוא דוגמה טובה לכך ולא מאוד רחוקה בזמן. עמדת צה"ל מול עמדת הדרג המדיני, האם נכון בעיתוי הזה לבצע את המהלך, מבחינת משמעויות ביטחוניות או מדיניות מול האמריקאים – אינה העניין במקרה הזה.
ביטול חוק ההתנתקות מאפשר בהליך מנהלי מסודר לקבל אישור לבנייה ולהצבת מבני הישיבה על אדמת מדינה. בהקשר הזה, גם אם עמדת גורמי המקצוע הביטחוניים שונה מזו של הדרג המדיני, לגיטימי לחלוטין שממשלה תקבל החלטות בניגוד לעמדת הצבא. אבל זה כאמור אינו הסיפור במקרה הזה, שבו לא התקיים כל הליך תכנון ואישור כפי שנדרש בכל מקום אחר. הדרג המדיני הפר את החוק במודע וגרר לתוך הסוגיה הזו גם את הצבא, שהתקשה לנתב את דרכו בתוך הפלונטר הפוליטי.
עד לאירוע הזה, שר הביטחון יואב גלנט התעקש וגיבה את צה"ל באכיפת החוק ביהודה ושומרון גם כשהיו לחצים פוליטיים בתוך ממשלתו ושרים וחברי כנסת תקפו אותו באופן ישיר וחריף. על כך הוא זכה להערכה רבה מצד בכירי הצבא שאמונים על אכיפת החוק ביהודה ושומרון. האם האירוע האחרון מעיד על התקדימים לעתיד? תלוי את מי שואלים.
בסיפור חומש יש בכדי לספר על המציאות הפוליטית־מדינית המורכבת שבה פועלת הממשלה הנוכחית. מצד אחד, פסיקת בג"ץ לפנות את הישיבה בחומש משטח האדמה הפרטית הפלסטינית. מצד שני, ביטול חוק ההתנתקות שמאפשר למעשה לבצע את המהלך שנעשה השבוע (בכפוף להליך מסודר). מצד שלישי, ההבטחה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאמריקאים שלא לאשר בנייה חדשה בחודשים הקרובים.
ניתן להעריך כי החשש העיקרי שנוצר בדרג הפוליטי היה שלנוכח דרישת בג"ץ לפנות את הישיבה מהשטח הפלסטיני ותאריך היעד המתקרב, עלול להתפתח מצב שבו מצד אחד ישראל מפנה את הישיבה אבל מתקשה להקים אותה מחדש בשנה הקרובה בשל ההבטחות לאמריקאים, כשתהליך מנהלי תקין צפוי לבדו להימשך לכל הפחות כמה חודשים.
הלחץ הפוליטי, הביקורת הצפויה מימין, או מנגד התנגשות ישירה עם הנחיות בג"ץ במקרה שלא היו מפנים את הישיבה מהשטח הפלסטיני, הובילו ככל הנראה להחלטה של הממשלה לעבור על החוק באופן מודע כסוג לכאורה של ברירת מחדל שעדיפה מבחינתה על פני האפשרויות האחרות.
לכולם ברור שהבג"ץ בסוגיה זו כבר באוויר, ומבחינה חוקית לא ניתן להגן על ההחלטות שהתקבלו. אלא שעד שיתקיימו הדיונים ותתקבל ההכרעה, בונה המדינה על הסדרה בדיעבד של תהליכי המנהל, התכנון והאישורים שנדרשו. כך שההליך המשפטי יסתיים אולי בנזיפה לממשלה, למשרד הביטחון ולצה"ל, אבל בהשגת פתרון שיקבע בפועל את מעמד הישיבה בחומש, תוך ניסיון למזער נזקים מול האמריקאים ולמנוע משבר פוליטי נוסף בתוך ממשלת הימין עצמה.
הבעיה המרכזית טמונה באופן שבו בחרה הממשלה לפתור את הפרשה המורכבת: היא סחבה את צה"ל באופן תקדימי לאזורים מאוד בעיתיים שבהם בשורה התחתונה צה"ל אינו אוכף את החוק כנדרש ממנו כריבון ביהודה ושומרון, וזאת תחת הנחיה ישירה של הממשלה.
התקדים הזה, יותר מאשר המקרה עצמו, הוא מהות הבעיה כולה. האם מדובר באירוע נקודתי או בסימן מטריד לבאות? האם תחת עקרון המידתיות, הצבא – כמי שכפוף לדרג המדיני – נהג נכון כשביצע את ההנחיה כלשונה?
יש מי שמגזים וטוען כי היה על הצבא לראות את ההנחיה כבלתי חוקית בעליל ולסרב לבצע אותה. זו עמדה שחורגת מכל תפיסה של מידתיות בשמירה על כפיפות הצבא לדרג המדיני. בכל מקרה, ברור שפרטי המקרה יתבררו בבג"ץ, שבספק רב יתערב בהחלטה אקטיבית בשל חריגות מנהליות, כשבהליך מנהלי תקין ניתן להסדיר את בניית הישיבה בחומש על שטחי המדינה, שגם פינתה (כהנחיית בג"ץ) את הישיבה מהשטח הפרטי הפלסטיני.
מחובת הצבא להבהיר בצורה הברורה ביותר, ולא רק בעל פה, כי באירוע הזה נחצו קווים אדומים. לסוגיה הזאת נדרשת באופן ממוסמך גם הפרקליטה הצבאית הראשית ואולי גם היועצת המשפטית לממשלה, שקולן לא נשמע. אם החריגה החמורה הזאת תהפוך להרגל, הדבר יערער עוד יותר את היכולת של צה"ל לאכוף את החוק ביהודה ושומרון.