כבר יותר מדי זמן כיפוש מבקשת ממני לכתוב על משהו טוב. "אני קוראת, וכל האגרסיות שלך קופצות לי לפנים", הכריזה, "אתה לא מסוגל להקליל, לכתוב משהו נחמד שיצחיק אותי? גם כשאתה צופה בסרט או סדרה, אני רואה אותך מחפש ברשתות. די, תרגיע".

עוד לא קיבלתי מחמאה מהאישה הזאת, מאז שאני מכיר אותה. "נו, כיפוש, איך זה?", אני שואל אותה אחרי שידור או טקסט שכתבתי או הרצאה שהיא נכחה בה במקרה, כי זה היה רחוק והיא החליטה שנוסעים לצימר בהמשך היום. מהבמה אני רואה אותה יושבת בישיבה הזקופה הזאת, כאילו התחנכה בחינוך פרוסי או סובייטי, עם ידיים שלובות, כאילו קשובה, ואני יודע מה היא תגיד מאוחר יותר, באוטו, אחרי שהייתי נחמד לכולם ואפילו חייכתי.

"היה נחמד, מאמי, אתה יודע לדבר".
"כיפוש, נחמד אומרים על כלב. על שרי, הכלבה של גיא, שמשוכנעת שאת האלפא בבית, אז ברור שהיא מאותגרת, כי מי נותן לה שתי פרוסות סלמי כל יום? אנייייייי. על הרצאה, שידור, טקסט, אין נחמד. יש טוב ולא טוב. מה לא ברור כאן?".
ואז היא מחייכת ואומרת: "יש לך מספיק ביטחון עצמי, אתה לא צריך מחמאות ממני".

אני מנסה להסביר לה שכאן היא הקהל, אבל היא מסרבת לשתף פעולה. בסדרררר, מתרגלים. בכל זאת אנחנו מכירים הרבה שנים, אני יודע שיש לה מילת קוד במחשב, שמקפיצה לה כל אזכור של שמי והיא עוקבת מרחוק. תמיד בחשש מתביעה או עימות מתוקשר. ואז באה השאלה האגבית, כאילו היא לא יודעת: "מאמי, מה רוצה ממך האיש הזה, מה כבר אמרת עליו שהוא כועס?".

ואז אני מנפנף אותה ואומר לה שיהיה בסדר. אבל היא מגזע לביאות המדבר, אלה שמתבייתות על הטרף ואז ראחת־פלסטין, ראחת. אז כעבור יומיים היא שואלת שוב, ואני עונה שזה בטיפול.
"מי מטפל?", היא שואלת, "אני רוצה לדעת".
"כיפוש, זו העבודה שלי. אני מתערב בעבודה שלך? יהיה בסדר, סמכי עליי".

כעבור יומיים־שלושה שוב חוזר הניגון. מילא הייתה צועקת, אז הייתי מתנמר עליה, אבל הטון הפדגוגי שלה לא נותן לי צ'אנס לגמור את זה בשאגה. "כיפוש, אמרתי שזה מטופל, נכון? בכל שינוי במגמה אני אעדכן אותך. אני נשבע לך, סגור?".

"תזכור מה שהבטחת. אל תשכח שאני על המייל שלך, אתה לא תוכל לנפנף אותי. אתה תשכח איזה פרט ותתקשר אליי, ואז אני משתלטת על העניין. יותר עדיף לך שאני אנהל את זה מהתחלה, כי אני אדם מסודר. אני לטובתך, לא נגדך". אין לי כוח להסביר שזה לא בעד או נגד, אני פשוט מתנהל עם עצמי כל החיים, איני יודע אחרת.

"והשבוע תכתוב משהו טוב, נסה לפחות", היא אומרת. "אין לי על מה, כיפוש, רדי ממני, הטור כבר בראש. אני יושב על הלפטופ ויורה את זה בוםםם".

אבל היא לא מרפה. היא האדם היחיד בחיי שאומר לי "יש לי שלוש משימות בשבילך", ואני מקשיב לה בכוונה גדולה לשכוח את שלושתן. אבל פתאום היא אמרה: "תכתוב על קובי. נהנית במופע שלו, נכון? אז כתוב עליו. זה ישמח אותי ואותו, מגיע לו".

היא צודקת. קובי בונומו, חבר, וגם המכולתניק שלנו כבר 11 שנים מאז שעברנו לשיכון, בנה מופע מדליק בשם "שירים מהלבלב". לפני ארבע שנים הוא חלה בסרטן הלבלב, ומהרגע ששמעתי על זה השתדלתי לא לפגוש במבט שלו. כי מה אני יכול לומר? "תהיה לי בריא"? הבנאדם היה יצוק כמו משקולן, חזק כמו פיל אסייתי, נעים הליכות, טוב לב באופן נדיר.

כל החיים הוא ליד. 20 שנה מחייו הוא בילה בצופים, מכיתה ד' עד תפקיד ראש השבט. הוא רצה להצטרף ללהקת צופי תל אביב, אבל העדיפו את יהודה לוי. הוא רצה להקה צבאית, אבל צה"ל רצה אותו בתותחנים. תמיד הוא שר, הוא מכיר את כולם, הופיע עם חלקם, אף פעם לא העלה מופע.

ואז הוא חלה. עבר שנים מהגיהינום. ניתוחים, כימו, הקרנות, איבוד משקל רב וכאב. רק הוא ואלוהים יודעים כמה כאב. הוא החלים לאט. לפני שנה בדיוק נסענו לסיני, עוד כאב לו נורא, הוא סבל. אבל פתאום, כמו שחלה, כך הוא החלים וחזר לעצמו. בעצת רעייתו (תמיד זו הרעיה, כי אחרת גברים מתים מוקדם), הוא החליט להרים מופע. גייס נגנים שהכיר, מפיקה מוזיקלית שגם שרה איתו, ובין השירים הוא מדבר על החיים וקורא לאשתו "העורכת", כי היא עוברת לו על הטקסטים ברשתות החברתיות, מאשרת או מצנזרת. היא גם נתנה את השם למופע.

כיפוש ואני הגענו ל"בר גיורא" במוצ"ש לפני שבוע. ידעתי שיהיה שם אלכוהול, ידעתי שאני אריח את זה וזה לא טוב לי, אבל השקעתי בהרבה סודה ליד הנאצ'וס, כי כיפוש פסלה בירה עם אפס אחוז אלכוהול. לאישה הזאת אין חמלה על כלום.

קובי עלה לשיר עם הילה זערור. כבר ראיתי אותו שר בעבר, עם דן תורן למשל, אבל הפעם הוא הקסים אותי עם צבע הקול החזק והברור שלו.
בקטעים שבין השירים הוא סיפר על חולים וחולות אונקולוגיים שהוא משוחח איתם ונותן להם כוח אדיר להמשיך בטיפולים. ממש התרגשתי בשבילו, מחיתי דמעה בזווית העין. הבנאדם ניצח את המחלה, רק להיום, נכון לעכשיו, והוא אייקון של תקווה להמונים. הוא חזר לעבוד, הוא מניף ארגזים מלאים כאילו זה פיסת נייר, הוא חזר להיות יצוק וחזק.

לא הרבה אנשים בעולם ניצחו את הלבלב הבוגדני. קובי ניצח, אז הוא שר. ואני שרתי בשבילו בלב. אם מישהו מחפש מופע עם תקווה נדירה, קובי ייתן לכם אותה, חפשו "שירים מהלבלב" בגוגל.
"כיפוש, כתבתי משהו טוב, כתבתי על קובי".
"יופי, חיים שלי. אתה רואה, כשאתה רוצה אתה מוצא. אתה רק צריך הכוונה, שלי".
"אמרתי לך אחרי המופע שאני כותב".
"נכון, מאמי, נכון שאמרת. אני רק הזכרתי לך, כי אני טובה בלהזכיר. אל תשכח מי מנהל אותך, ועושה את זה טוב".
"סתמי".
"בסדר, מאמי, סתמתי".      

כמו בכל סופ"ש, ליקטתי את מיטב ההתבטאויות של אגם הדרעק. אני שוקל לאסוף את כל הסחורה מהשנים האחרונות לספר לימוד אזרחות, כדי שתלמידי תיכון יפנימו מי הם האנשים שמעצבים כאן מדיניות ומנהלים מדינה. במקביל אני חושש שמסמך כזה יעודד גל ירידה מהארץ הקדושה. בנוסף אני בטלן, אז ספר זה ממש גדול עליי.

ניסים ואטורי, אחד שהתחפש לדוקטור: "יפי נפש במדינה מעודדים ללהט"ביות, יש הורים כאלה, הם שמים בובה לילד, כי נראה להם שהוא צריך להיות הומו". שמש העמים הזה משמש כחבר ועדת חוץ וביטחון, בין שלל תפקידיו הציבוריים. אני משוכנע שחובה לייצא את תורתו. הוא חייב להיות שגריר ישראל באו"ם. האנושות משוועת לנאורות כמוהו. ניסים שלנו הוא, רק הוא, הבינה המלאכותית של כתריאליבקה.

העורך היוצא של "מקור ראשון", חגי סגל, מגיב לשדר גללי־צה"ל, רזי ברקאי, שמסרב לחתום על מסמך נאמנות למ"מ מפקד הגללים, דני זקן. "כאחד מהוותיקים בשידור הציבורי, רזי ברקאי אמור לזכור שהבעת דעה פוליטית של מגישי תוכנית אקטואליה אינה פריבילגיה, אלא נוהג פסול. גל"צ היא הבית של החיילים, לא של המגישים, זכותו של המפקד הזמני להשיב את האבידה לבעליה".

חגי היה מחבל, חבר במחתרת היהודית, השתתף בפיגועים ונידון לשלוש שנות מאסר. אם היה ערבי, היה נידון ל־30 שנות מאסר. אין לי שום סימפטיה לרזי ברקאי, אבל יפה שמחבל ואסיר מורשע, עורך עיתון לשעבר, קובע אמות מידה להבעת דעה פוליטית. בנו, עמית, עושה את זה בכל יום, כאחד מבכירי התקשורת בארץ. יעקב ברדוגו, שמועמד לשוב לגללי־צה"ל, הביע דעה בכל יום בגל"צ. אבל רזי הוא שמאל, ובארגוני טרור יהודי לא אוהבים שמאל, אז חגי טוען שזו פריבילגיה.

ערן דורון, ראש מועצה אזורית רמת הנגב: "אם עבודות העפר להרחבת כביש 40 לא יתחילו היום – הן יצטרכו לעבור להרחבת בתי העלמין בנגב. לנסוע בכביש 40 כל יום, זה כמו לצאת למלחמה או לשחק רולטה רוסית. לפני שנה הממשלה החליטה להרחיב את הכביש, שום דבר לא קרה. מדוע אני ותושבי האזור שלנו צריכים להתחנן לתשתיות נורמליות כדי לא למות בכביש?".

הוא צודק. חבל שהפריפריה היום היא בבני ברק, במודיעין עילית, באלעד ובעוד ערים חרדיות שהממשלה מטפחת. גם לאיו"ש הוקצה כסף גדול לשיפור תשתיות. ולאלה שמתים בכל יום בכביש 40 או 90 יש לקולקציית האפסים תשובה אחת: מתים? זה חבל, תעשו ילדים חדשים.

נגיד בנק ישראל בכנס קיסריה: "תקציב המדינה והכסף הקואליציוני פוגעים בצמיחת המשק. צעדי הממשלה גרמו לזינוק של 10% בשער הדולר, מעבר למגמה בעולם, נתון שיעלה את האינפלציה באחוז אחד לפחות. החקיקה המשפטית פוגעת בוודאות של כלכלת ישראל".

בכנס אלי הורביץ לכלכלה הסביר הנגיד שבשל היעדרותם של רוב החרדים הגברים משוק העבודה, המסים יעלו ב־16% בעשורים הקרובים. עוד מעט קט יאיימו על הנגיד, כי הימין רואה בו שמאלן אף שהוא מונה על ידי בנימין נתניהו. בן גביר יציע את חנמאל כמחליף, וגפני ידרוש לשלוח למשרד הנגיד את גולדקנופף, כי חייבים כלכלה כשרה. אם לא גולדקנופף, יש לו באבא־בובה ממש קדוש לג'וב.

קולקציית האפסים שמנהלת כאן את העייסק דחתה הקמת חדר מיון מוגן בשדרות, בגלל עלות של 6 מיליון שקל. אין להם כסף לחוטף עזה, כי לא כל התושבים דתיים או חרדים, רחמנא ליצלן. 6 מיליון שקל מתוך 510 מיליארד זה באמת גרושים, אבל חייבים לתמוך בחניוקים ובמתנחלים, אז הקופה ריקה. צפויים מטחי רקטות נוספים? עצוב, באמת, אבל תגידו תהילים, יש שמועה שזה עוזר.

הנה, תושבי חוטף עזה לא לבד, יש עוד שסובלים ממצוקה תקציבית. כאן 11 מפרסם על סירוב של משרד האוצר לתקצב את הגברת השלישית שלנו במעון רה"מ. הייתה ישיבה מתוחה, כמו כל הישיבות עם שרה נתניהו על כסף, והגברת הטיחה באנשי המקצוע שהם מסכנים את ביטחון ראש הממשלה ומשפחתו. געוואלד, יידעלך, געוואלד, למה ככה?

דיירי אגם הדרעק של הליכוד כועסים על מפגינים שממררים את חייהם. הם שכחו את רמי בן יהודה מתעלל ברעייתו של זאב אלקין, שכחו את מה שעשו לעידית סילמן, לנפתלי בנט, לניר אורבך, למתן כהנא. הפשע משתלם רק למי שמשלם. לשכוח זה לא טוף ולא מומלץ.

שר האטום (ועוד כמה פינוקים) דודי אמסלם במליאת אגם הדרעק: "הרפורמה תהיה. זה יצא לדרך ואין חזרה. מדינת ישראל כרגע אינה דמוקרטית. יש פה מיעוט אלים, שיושב על הברזים של הכסף ולא רוצה לשחרר. לא יעזור לכם כלום, אנחנו נעביר את הרפורמה וניקח את המושכות במדינה מכל המוסדות. תתארגנו אם אתם רוצים. תזמינו דגלים, גם של אש"ף".

מי זה המיעוט האלים שיושב על הברזים? מה הוא רוצה לעשות? להלאים את כל העסקים הפרטיים: הייטק, בנקאות, ביטוח, בתי השקעות? הוא לא ברור האיש הזה. צריך עוד פרטים, כדי להתכונן.

השר וסרלאוף, הוואזיר של הנגב והגליל, התלונן בישיבת הממשלה על המציאות (לדבריו), שלפיה דרוזים מקבלים הנחות במכרזי מקרקעין לחיילים משוחררים. רפיק חלבי, ראש עיריית דליית אל־כרמל, אמר בתגובה שהשר שכח ששני שלישים מאדמות היישובים הדרוזיים בארץ הולאמו עם קום המדינה.

חלבי התבייש להשוות בין שירותו הצבאי (סרן במיל') לשירות בצבא הקודש בישיבות, כפי שדורשים החניוקים כתנאי לשוויון במכרזי הקרקעות. אגב, חוק הלאום לא מכיר בדרוזים, שנאמנותם לישראל גדולה פי כמה מיותר מדי פלגים ביהדות החרדית.

איתמר בן גביר במסר לאומה באמצעות טוויטר: "תבעתי את החכ"ל הכושל יעלון, על שהפיץ נגדי שקרים. אם הוא חושב שהחסינות של הכנסת היא נצחית – הוא טועה טעות מרה. לאוסף השקרים וההכפשות של יעלון יהיה מחיר. נגמרו הימים שבהם השמאל הקיצוני מעליל שקרים על נבחרי הימין, והם שותקים. ניפגש בבית המשפט".

זו פעם ראשונה שאדם שנפסל כמלש"ב בגלל חברות בארגון טרור לאומני, תובע רמטכ"ל לשעבר. משה (בוגי) יעלון היה גם שר הביטחון אצל ביבי בליכוד. הוא הפסיד את השנה הרביעית כרמטכ"ל, אחרי שהתנגד להתנתקות. אבל בשביל ילד בלתי אפוי, מורשע שמונה פעמים וחבר בארגון טרור, הוא שמאל קיצוני. אני מקווה שבוגי יגיש תביעה שכנגד על 10 מיליון, והדיון המשפטי יתקיים בהיכל הספורט. זה יהיה מופע סטנד־אפ, שאיני מעוניין להחמיץ.

שר המשפטים יריב לוין: "הערבים קונים דירות ביישובים יהודיים בגליל, וזה גורם לעזיבה של יהודים את הערים האלה, כי הם לא מוכנים לגור עם ערבים. צריך לדאוג לכך שבבית המשפט העליון יהיו שופטים שיבינו את זה".

כמה שאלות לכבוד השר: אתה לא מעוניין שנתניהו יגיע לבית הלבן? אתה יודע כמה כביסה מצטברת בבית ראש הממשלה לקראת הנסיעה המיוחלת? אתה מודע לכך שאמירה כזו הייתה מציבה אותך בטריו הקדוש עם הגלימות והקונוסים בטריפל־קיי (kkk) בארה"ב, האחים הארים בגרמניה ועוד תנועות לבנות וגזעניות? בשביל מה אתה מבזבז את הזמן של כולנו עם שיחות פארש במשכן הנשיא? תיישם את הרפורמה הגזענית, ונראה מה יהיה. הרי בסוף יהיה - אם תרצה, או לא.

שמחה רוטמן, ממש לא מזמן: "כשנחזור לשלטון לא נצטרך אפילו להתווכח עם מערכת המשפט והתקשורת. פשוט נגיד להם תשתקו".
אני אוהב חבר'ה שמתחפשים לעבדאיית. דווקא באוניברסיטת תל אביב הוא כמעט השתין במכנסיים בגלל כמה סטיקרים על הרכב, שאפילו אינו שלו, עם אבטחה מרשימה. אם המחאה לא הייתה מאוננת לריק בקפלן ומתייצבת מול ביתו בשבתות, הוא היה מזעיק את ימ"מ, כדי לאכול את הטשולנט בלי חרדות.

אביחי בוארון, סוג של דייר בלתי מזוהה באגם הדרעק: "אני מגנה בשאט נפש את האלימות הברברית של אנשי השמאל כנגד חברי שמחה רוטמן. אם גנץ ולפיד לא יגנו את האלימות, כל הדיונים אצל הנשיא הם מצג שווא".

בוארון צודק, הדיונים הם מצג שווא. אבל למה הוא לא שאל את נתניהו מדוע הוא לא גינה את האלימות הברברית נגד יצחק רבין הי"ד? למה נתניהו לא עצר את הבאבא־בובות עם דין רודף שהם המציאו? למה הוא לא מזכיר שהנהגת הימין והנהגת הכיפות של הציונות הדתית סיכלו כאן ראש ממשלה מכהן? לרוטמן הוא דואג בגלל סטיקרים? הימין יורה בגב, או שהשליך רימון בהפגנה של שלום עכשיו וחיסל את אמיל גרינצווייג הי"ד.

סמוצ'קנע־גרנדמייזר התפייט גם הוא בטוייטר: "חופש אקדמי אומרים לכם... חופש ביטוי אומרים לכם... ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה".
הייתי חייב לענות לו. "בדמוקרטיה שלך רצחתם ראש ממשלה ומפגין בירושלים, בהנחיית הבאבא־בובות שלכם. של נעליך כאשר אתה מגנה הפגנות", כתבתי.

נ.ב.
לעניין החופש האקדמי: יגאל עמיר, יקיר הציונות הדתית, היה סטודנט למשפטים בבר־אילן. הרצח היה דמוקרטי, כי בר־אילן זה מוסד קדוש מדהורייתא?

יש כאלה ששכחו, אז הנה הרשימה של רוצחים עם כיפה. הם בני הציונות הדתית, אז כנראה מלמעלה מרשים להם: יונה אברושמי, דוד בן שימול, מנחם לבני, יעקב שייטל, אשר ויזגן, נתן זאדה, אלירן גולן, אלכסנדר רבינוביץ', גור האמל, דניאל מורלי, ברוך גולדשטיין, טל שחר, זאב וולף, נחמיה משבאום, גרשון הרשקוביץ', נחשון וולס, עמי פופר, רפאל סולומון, ישראל ולדמן, דני אייזנמן. ויש עוד. כל אלה רצחו ערבים, כי בא להם. חלק זכו לחנינה, כי ערבי זה פארש כאן. אבל המנהיגים שלהם באגם הדרעק באים ללמד אותנו ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה.

זהו זה, קינדרלעך. נמנעתי מהתייחסות למסעותיה של מירי המחוננת ב"בולט־טריין" במרוקו, רק כי כיפוש הציקה לי שארד ממנה. אני מקווה שהיא כבר יודעת מי מלך מרוקו, כי היא הודתה למלך חסן השישי. היא אומנם למדה ליב"ה, ובכל זאת אינה יודעת שאין חסן השישי, אלא מוחמד השישי, בנו של חסן השני ונכדו של מוחמד החמישי. את רואה, כיפוש? לא לכלכתי, רק תיקנתי.

יש לי עוד הרבה אמירות של אגם הדרעק. מבני גנץ אני מבקש: דייייי להיות פאתט, שחרר אותנו באמש'ך מכל ההתבטאויות הפייסניות האלה. סדר לי קנטון בלי כפייה דתית, ורד ממני עם החלומות שלך להיות ראש ממשלה. היית חליפי, וזהו. 