מדוע סיכול מינויו של השופט עמית הפך למטרת העל של הקואליציה? | בן כספית

באחד מהתקפי הזעם שלו השבוע, צוטט שר המשפטים יריב לוין אומר בישיבת הממשלה את הדברים האלה: "מיעוט פוסט־ציוני מנסה להשליט את ערכיו באמצעות מערכת המשפט. השינוי יבוא רק ממהלך עמוק ויסודי... אנחנו לא נשב פה לנצח. זו ממשלה עם הזדמנות היסטורית לעשות את השינויים הללו. אסור לנו לפספס, אם לא נהיה נחושים לעשות עכשיו גם את התיקונים וגם לקבע אותם בדרך שאי אפשר לשנות, ולא לפחד מהשמאל, אחרת כשנהיה במצב הפוך הם לא ידפקו לנו חשבון. אם לא נטפל בזה, לא נעשה כלום".

נתחיל מהסוף: "אם לא נטפל בזה", אמר לוין. הבעיה היא שאתם "מטפלים" רק בזה, אף על פי שכמעט ולא דיברתם על זה בקמפיין. הבטחתם יוקר מחיה, הבטחתם משילות, הבטחתם ביטחון אישי, הבטחתם הדברת הטרור, נכשלתם כישלון חרוץ בכל התחומים האלה. עשיתם רק הפיכה משטרית ומה יצא לכם ממנה? חורבן. אבל לא על זה רציתי לכתוב היום.

מהטקסט למדתי שלוין רוצה לעשות את השינוי "בדרך שאי אפשר לשנות". לאן נעלם הדמוקרט? ממתי אתה עושה בדמוקרטיה דברים בדרך שאי אפשר לשנות? הרי מה שעכשיו אתה רוצה לעשות, זה לשנות. אז למה לשלול את זה מהבאים אחריך? אבל גם על זה לא רציתי לכתוב היום.
מה שצד את אוזני בנאום הפשיסטי של שר המשפטים הוא העובדה שלוין מייחס לבית המשפט העליון פוסט־ציונות. הרי ה"מיעוט הפוסט־ציוני" לא יכול "להשליט את ערכיו" עלינו בלי שיתוף פעולה של בית המשפט העליון, נכון? אז המסקנה היחידה היא שהעליון הוא ראש החץ של הפוסט־ציונות.

בואו נקצר הליכים ונדלג קדימה: הדגל האדום שלהם הוא עמית. יצחק עמית. נושא הדגל הפוסט־ציוני, הצורר המודרני, האיום האפל על עתיד המדינה. זה השם. על פי שיטת הסניוריטי, עמית אמור להחליף את נשיאת העליון אסתר חיות באוקטובר הקרוב. אין דבר שמטריף את הכנופיה הזאת יותר מהעובדה הזאת.

הם סימנו והפכו את יצחק עמית לדמון בממדים תנ"כיים. המטרה החשובה ביותר שלהם היא למנוע ממנו את התפקיד. לפעמים נדמה לי שזה חשוב להם אפילו יותר מאשר למנוע גרעין מאיראן. אין תעלול שהם לא מנסים כדי להצליח לגנוב איכשהו את המהלך הזה ולבלום את מינויו של אותו עמית משוקץ. כולל הניסיון הנואל השבוע לבטל את לשכת עורכי הדין. התפלאתי שלא שרפו בובות בדמותו במדורות ל"ג בעומר האחרון.
גם אם אתקל בו בטעות ברחוב, לא אזהה את השופט עמית. לא נפגשנו או דיברנו מעולם. האובססיה סביבו עוררה את סקרנותי. אנסה לשרטט כאן את דמותו של מי שמהווה היום את הסכנה הממשית ביותר לחלום הציוני. לצערי לא הצלחתי לשכנע אותו (באמצעות מקורבים) להעניק לי שיחת רקע טלפונית.

לצורך שרטוט דיוקנו של עמית קיימתי שיחות. "הוא פדנט", אמר אחד מחבריו, "הוא לא מבין בתקשורת, לא מדבר עם תקשורת, הוא גם די בהלם מהסיטואציה שנוצרה סביבו". אז הסתפקתי בשיחות עם מתמחים שלו בעבר, חבריו לספסל לימודי המשפטים, שופטים ששירתו לצדו, אנשים שמכירים אותו, חברים שלמדו איתו, קצינים ומפקדים ששירתו איתו. בואו ננסה לצלול ביחד לדמותו של האדם שהדיח לאחרונה את חסן נסראללה מהתואר "האויב המר ביותר של מדינת היהודים".

2. הילד שצמח מלמטה

יצחק עמית נולד באוקטובר 1958 בתל אביב בשם יצחק גולדפריינד. שני הוריו היו ניצולי שואה הארדקור. "מבחינת אבא שלו היו שני ימי עצמאות, אחד היה יום העצמאות של המדינה והשני היה ה־8 במאי, היום שבו שוחרר מחנה הריכוז שבו שהה", מספר אחד מחבריו. הבית היה דתי. איציק (כך קראו לו כולם) הצעיר חבש כיפה, כמו אחיו דב. ב־8 באפריל השנה העלתה פרופ' ברכה אלפרט פוסט לא ארוך לדף הפייסבוק שלה. "אשמח שתכירו", כתבה, "השופט עמית, נשיא העליון הבא לפי שיטת הסניוריטי, לא מה שאולי חשבתם".

אלפרט כותבת על מזימת הקואליציה לבטל את שיטת הסניוריטי כי, לדבריה, "עמית סומן על ידי הפוליטיקאים בקואליציה כמי שאינו משלהם, כחלק מטענות על היות השופטים בני אליטה והיעדר גיוון בבית המשפט. יצחק עמית הוא בן דודי היקר ואני רוצה לספר לכם עליו מזווית אישית", הוסיפה.

"כילדים בילינו רבות זה בבית ההורים של זו ולהפך. יצחק הוא בן לניצולי שואה. אביו, בן למשפחה מרובת ילדים מכפר קטן, שרד שבעה מחנות עבודה והשמדה בפולין. אמו, היחידה ששרדה מכל בני משפחתה, ניצלה על ידי משפחה נוצרית שגידלה אותה כאחת מילדיהם. היא נמצאה כמעט במקרה לאחר המלחמה והוחזרה בדרך לא דרך לעם ישראל. הוריו הכירו ונישאו בארץ וחיו תחילה בעוני רב. בעבודה קשה הצליחו לשקם את חייהם. בני המשפחה התגוררו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שם למדו יצחק ואחיו דב בבית ספר יסודי. הוריהם פתחו מסעדת פועלים קטנה ביפו ויצחק עזר להם אחרי בית הספר ובחופשות.

"בכיתה ג' ההורים, שרצו לתת לילדיהם חינוך דתי, העבירו אותם לבי"ס מוריה בתל אביב בחלק צפוני יותר של העיר. זה היה כרוך במאמץ לא קטן: יציאה בשעת בוקר מוקדמת וחזרה מאוחר בחשיכה, נסיעות בארבעה אוטובוסים הלוך וחזור. לאחר מכן המשיכו בחינוך הדתי בתיכון צייטלין. אמא הדסה הייתה אשת חסד, שנוסף על עבודה קשה לצד בעלה וגידול מסור של ילדיה, תמכה וסייעה לנזקקים והייתה מוקפת חברות מכל עדות ישראל. אבא שמואל, אדם דתי, ישר, ערכי ובעל חוש הומור ששעשע אותנו במפגשים המשפחתיים. זה היה בית הגידול שבו צמח השופט יצחק עמית. על לימודיו של עמית (בהצטיינות) ועל שירותו למדינה (קצין ב־8200) ניתן לקרוא בכתובים... כבת משפחתו אני יכולה להעיד ממקור ראשון על רגישותו, טוב לבו ואנושיותו, ועל כך שהוא זוכר תמיד כיצד צמח 'מלמטה', משכונת שפירא דלת האמצעים, ולבו לא גבה".

3. קצין מצטיין

עושה רושם שבילדותו ובבית הוריו לא נמצא את האקדח המעשן להפיכתו של יצחק עמית לעוכר ישראל. אז בואו נתקדם לצבא: הוא התגייס ב־1976 ליחידת 8200, בעיקר בזכות מגמת הערבית המשובחת בצייטלין. תא"ל (מילואים) חנן גפן, לימים מפקד 8200, היה המפקד הישיר שלו בבסיס היחידה בצפון.

"הוא היה אחד האנשים המבריקים שעבדתי איתם", מספר גפן, "הוא הגיע לדרגת מומחיות עצומה בתחום שעליו הוא הופקד". הם שירתו בבסיס מודיעין בצפון הארץ, ותחום ההתמחות היה סוריה. "יום אחד היה אצלנו ביקור של ראש אמ"ן שלמה גזית", מספר תא"ל גפן, "מיד כשהגיע לבסיס הוא נתקל בחבר'ה של איציק, הם היו כמה חברים מצייטלין, כולם חובשי כיפות, ומאותו רגע עמית היה זה שהכתיב את כל הביקור. הוא נשא את הסקירה עבור ראש אמ"ן, היא הייתה הכי מקיפה והכי יסודית ומבריקה שנשמעה עד אז". גזית התרשם. גם גפן. הוא השקיע מאמץ גדול בשכנועו של עמית להאריך את שירות הקבע שלו, אבל נכשל. עמית רצה ללמוד משפטים.

עמית היה קב"ר. קצין בינה רשתית. תפקיד הליבה החשוב ביותר ב־8200. הקצין שאחראי על כל המודיעין שנאסף בגזרתו: ממיין אותו, מנסח אותו, מפרש אותו, מכין אותו ומפיץ אותו לדרגים הנכונים (לדעתו). "הבקיאות שלו הייתה שם דבר", משחזר גפן, "אני הייתי הקב"ר של כל המרחב הצפוני והוא שירת תחתיי, הוא הפך לסמכות העליונה בתחום המשטר והצבא הסורי, ממש האורים והתומים של הנושא כולו. כשעזב, הותיר אחריו חלל גדול".

עמית נשא לאישה את רבקה, ששירתה באותו בסיס. "אני לא זוכר אם הם הכירו כשהוא שירת עדיין בשירות סדיר, או באחת מתקופות המילואים", אומר גפן, "היא הייתה מב"רית (מש"קית בינה רשתית), באר־שבעית, הם הקימו משפחה לתפארת". שאלתי את גפן אם ניתן לייחס לעמית, איכשהו, נטיות פוסט־ציוניות או אנטי־ישראליות כלשהן. "זה מצחיק", אמר, "הוא האדם הכי ציוני שאני פגשתי. ואני פגשתי כמה אנשים בימי חיי".

אגב, גפן היה מפקד 8200 בין השנים 1993 ל־1997, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, ולא נחשב, אני כותב את זה בעדינות, כאחד מתומכי ההסכם. להפך, היו לו בזמנו כמה נבואות זעם שהגשימו את עצמן והוא היה זה שבמקום להשתתף בריקודי השלום, הכין את 8200 לאפשרות של מלחמה, גם ביו"ש. "לא מזמן", חושף גפן, "הזמנו את עמית ליחידה. יש לנו פורום של כל מפקדי 8200 והזמנו אותו לביקור שערכנו באחד הבסיסים. הוא לא נכח בחלק המודיעיני, אבל בחלקים האחרים כן, וכולנו התכבדנו בו מאוד. הוא כבר היה המיועד לנשיא בית המשפט העליון ולא תמצא ביחידה או בצבא מי שלא יגיד לך שאין ראוי ממנו".

י' התגייס מחזור אחד אחרי עמית ל־8200. "עשיתי את אולפן הערבית מחזור אחד אחריו והגעתי לבסיס שבו הוא שירת בצפון", הוא מספר, "הם היו חבורה של ארבעה־חמישה חבר'ה מצייטלין, ציונות דתית קלאסית, כיפות, חבר'ה נהדרים. הוא הכיר את רבקה בבסיס, היא הייתה חיילת שלי. הוא היה צייטליניסט קלאסי, מבריק, מצחיק, אמין, חבר טוב. היינו עושים משמרות ביחד, בילינו אין סוף שעות יחד. הם היו הדוסים של הבסיס, אבל כולנו היינו אחים ואחיות. איציק היה פשוט מלח הארץ. סמכנו עליו בעיניים עצומות, למדנו ממנו, אחרי השירות עוד נתקלתי בו בספרייה של הפקולטה למשפטים בתל אביב, גם כעורך דין הוא בילה שם שעות ארוכות, היה הכי רציני שאפשר, למד כל דבר על בוריו. כששמעתי שהוא התמנה להיות שופט עליון, התמלאתי גאווה".

4. שופט בחסד

טוב, גם מהשירות הצבאי לא ניוושע. יכול להיות שהוא התדרדר למחוזות הפוסט־ציונות דווקא כמשפטן? כסטודנט, הוא נחשב לעילוי. סיים בהצטיינות. אחר כך הייתה לו פרקטיקה פרטית וב־1997 התמנה לראשונה לשופט שלום בעכו. גם שם, תעמידו פני מופתעים, הוא נחשב למבריק ומבטיח. עבר לחיפה, טיפס למחוזי, מונה לעליון.

כל עורך דין שהופיע מולו מחזיק באותה דעה: הוא משהו מיוחד. ציוניו במשובי השופטים השונים היו תמיד הכי גבוהים. "הוא מענטש", אומר עו"ד צמרת שהופיע באולמו לא מעט פעמים, "מולו אתה יודע שתקבל את יומך בבית המשפט, הוא נוהג בך בכבוד, והוא גם הוגן מאוד".
על פי דיווח של אבישי גרינצייג בגלובס,  עמית הוא ליגה אחרת גם בעליון. הוא מוביל באופן קבוע את הטבלה הבודקת בכמה דיונים ישב בבית המשפט. בשנת 2021, למשל, ישב עמית ביותר מאלף דיונים. זהו נתון מטורף. בדיקת גלובס גם העלתה שעמית מוביל את רשימת שופטי העליון בכתיבת פסקי דין. גרינצייג מוסיף וכותב שעמית ידוע גם בזכות ״כשרונו לכתוב בזריזות ובעומק״.

על פי ויקיפדיה, "עמית מתואר לעתים כאקטיביסט ולעתים כבעל נטייה מתונה לשמרנות". כלומר הוא גם וגם. תלוי בעניין עצמו. דבר אחד בטוח: עמית הוא שופט מקורי. "יש לו חידושים, הוא נוקט לעתים בשיטות מפתיעות, הוא מאלה שאי אפשר לדעת מראש מה יפסקו, וזו מחמאה", אומר עליו שופט לשעבר. "יכול להיות שזה נובע מהעובדה שהוא מכיר את כל העולמות, הוא גדל וחונך בבית דתי, עבר לעולם החילוני אבל חי את כל ההוויות ויש לו ראייה רחבה", אמר לי מי שישב איתו על כס השיפוט, "כך או אחרת, הוא ציוני דגול ובן אנוש מופלא".

ומה לגבי הפסיקה? אז ככה: עמית מוכר כמי שדוחה באופן עקבי את העתירות נגד הריסת בתי מחבלים. כדי שעתירה כזו תתקבל, על פי תפיסתו, התנאים צריכים להיות מחמירים ביותר. ב־2015 דחה בג"ץ עתירה נגד חוק החרם, שהטיל סנקציות כלכליות על מי שקורא לחרם על ישראל. עמית היה בדעת הרוב (את פסק הדין כתב השופט מלצר). כלומר אישר את החוק. וגולת הכותרת: עמית הוא שאישר דיון נוסף בפרשת מצפה כרמים. אחרי שכבר הוחלט לפנות את המאחז, היה זה עמית שאישר דיון נוסף והיה זה עמית בדעת הרוב שהחליטה, בסוף פסוק, להשאיר את המאחז על מכונו. אכן, פוסט־ציוני לתפארת.

אז למה הם כל כך שונאים אותו? לא יודע. אני מניח שיש לו גם פסיקות אחרות. כי ככה זה בעולם המשפט. כל מקרה לגופו. רק השבוע פסק הרכב אולטרה־שמרני (סולברג, וילנר ושטיין) של בית המשפט העליון נגד השר מיקי זוהר, בערעור על תביעת הדיבה שהגיש נגד "קריים מיניסטר". השופט סולברג, מתנחל דתי, הוביל את הפסיקה. עוד רגע גם הוא יהיה פוסט־ציוני.

שאלתי השבוע מישהי שהתמחתה אצלו על עמית כבן אדם. "מדהים", אמרה, "פשוט מדהים. אני מעריצה אותו. הוא נותן לך הרגשה טובה, הוא מאזין לכולם, הוא פתוח, הוא בן אדם טוב ויש לו חוש הומור מיוחד. היה פשוט כיף לעבוד עבורו".

שאלתי אותה על תפיסת עולמו. "הוא מורכב", ענתה, "מצד אחד הוא עד היום יודע את ההפטרה שלו בעל פה. הוא בא מעולם הדת, הוא חי אותו, אבל מכיר גם את העולמות האחרים. הכי חשוב זה שהוא הכי חרוץ, הכי יסודי, הוא מכיר כל תיק לפרטי פרטיו, לומד את הכל על בוריו, מגיע מוכן לדיונים, מתייחס לעבודת השיפוט בחרדת קודש. מה שהכי אהבתי אצלו זו הצניעות. הוא לא עושה מעצמו עניין, הוא מביט בך מגובה העיניים, הוא לא שוכח מאיפה הוא בא, והוא בא לשרת את הציבור, לא לרדות בו".

5. קודם כל בן אדם

על חוש ההומור של עמית כבר נכתב. יש לו גם נטייה לערבב את חיי היומיום בעולם המשפט. הוא הכניס לפסקי דין שלו משפטים של הגשש החיוור ("היה מנוע?") ואפילו את סמי הכבאי: "סמי בא לעזור, הוא הכבאי הגיבור", כתב בפתח פסק דין שבו ביטל החלטה לחייב את רשות הכבאות לפצות בעלי מפעל ב־15 מיליון שקל בשל רשלנות.

ועוד משהו: הנה קטע שנכתב ב״מקור ראשון״ על ידי הפרשן המשפטי ד"ר יהודה יפרח: "האירוניה בעתירה לביטול ההשכלה הגבוהה לחרדים ישבה קרוב מאוד לשופטים ביום שני האחרון, מול הקלדן, במרכזו של אולם ג' של בית המשפט העליון. לאירוניה הזאת יש שם ופנים. קוראים לה אסתי אוחנה. אישה חרדית מהר נוף. נשואה ואם לארבעה ומתמחה של השופט עמית ששובצה כמזכירת הדיון בבג"ץ". אגב, על פי הקריה האקדמית אונו, שם למדה אוחנה, מדובר במתמחה החרדית הראשונה אי פעם בבית המשפט העליון. לא פלא שזה קרה דווקא אצל יצחק עמית.
אי אפשר לסיים בלי קטע שכתב השופט עמית בסיום פסק דין בערעור שהוגש לעליון על ידי אדם שהורשע בפגיעה מינית באחייניתו, שהייתה בת 12. המקרה היה קשה. הילדה העידה תשע שעות, אף שניתן היה לפטור אותה מעדות בגלל גילה. השאלות היו קשות, הייתה פגיעה קשה בה ובמשפחתה בעקבות ההליך המייסר הזה. המערער הורשע בפסק הדין, וגם בערעור.

לשופט עמית כנראה כאב מאוד על הילדה. זה מה שכתב לה, בקטע המסיים של פסק הדין: "לפני סיום, ונוכח אופיין של הטענות שנשמעו מכיוונו של המערער, מצאתי להפנות מילים מספר למתלוננת עצמה. כשופטים, אנו דנים לצערנו במספר רב של מקרים שנכנסים תחת הכותרת 'עבירות מין במשפחה'. גילית אומץ לב ותעוזה כאשר עמדת על דוכן העדים בפני חקירה נגדית קשה ולא נעימה. עשית זאת, מאחר שהאנשים סביבך התירו להעלות אותך לדוכן העדים, כי ידעו שאת חזקה ונבונה ומסוגלת לעמוד בכך (על פי חוק, ניתן לפטור מי שגילו פחות מ־14 מלהעיד בבית המשפט - ב"כ).

"מתוך ניסיוננו אנו יכולים לומר לך בוודאות ובבהירות: את הנפגעת והמערער הוא הפוגע. אין כל סיבה כי תיקחי על עצמך אפילו קמצוץ, אפילו גרם של אשמה או של בושה. את 'אשמה' באותה מידה כמו שאשם מי שנשדד על ידי שודד או מי שארנקו נגנב על ידי כייס. אין כל סיבה שתעמיסי על גבך נטל של אשמה או בושה או מבוכה או תחושה ש'סיבכת' את משפחתך. המשא כולו צריך להיות על כתפיו של המערער, שפגע בך וניצל באופן מניפולטיבי, לדבריו שלו עצמו, את פער הגילאים ביניכם ואת האמון שאת וכל המשפחה רחשתם לו.

"למזלך, יש לך משפחה תומכת, הורים, אחים ואחיות, שכולם רוצים בטובתך. אנו מקווים כי תוכלי לראות בפסק דין זה את פרק הסיום של הסיפור אליו נקלעת רק מהסיבה שהיית שם, וכמי שכבר גילתה כוחות נפש, אנו מאחלים ומאמינים כי יעלה בידך להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה".
מהשופט הזה, מהאדם הזה, הם מנסים בכל כוחם למנוע להגיע לתפקיד נשיא בית המשפט העליון. יריב לוין משוכנע שאם רק יצליח לחסום את עמית ולמנוע ממנו את התפקיד, יוכתר מיד ליורשו של יהודה המכבי.

האמת היא שזה מגיע לו (לוין הוא "אולטראס" הפועל, למרבה הבושה). המציאות, כפי שרוב אזרחי המדינה כבר יודעים, הפוכה: מישהו צריך לפטור אותנו מעונשו של לוין עצמו. הישראלי שגרם הכי הרבה נזק בהכי פחות זמן לישראל בזמן החדש. לזכותו ייאמר שלא עולל את כל זה לבד. לצדו ניצב שמחה רוטמן, לידם צורח דודי אמסלם, מעל כולם מרחפת רוחו של זה שאפשר לכל זה לקרות. בנימין נתניהו.

6. לתקן באחריות

הטרגדיה היא שהמערכת באמת זקוקה לתיקונים, שיפורים והשלמות. אפשר היה לעשות את זה אחרת. אני זוכר את יריב לוין כח"כ צעיר, לפני יותר מעשור. דיברנו לא מעט ונלחמנו יחד מול ההתנגדות הגורפת של הפרקליטות להקמת נציבות ביקורת עם שיניים וסמכויות. אז, לא זיהיתי את הקיצוניות המופלגת, את העוינות לכל מה שמריח מדמוקרטיה וריבוי דעות. חשבתי שהוא באמת חושב שצריך לתקן את המערכת. לימים, הבנתי שהוא חושב שצריך להרוס את המערכת.

לימים, "תפסתי" את האידיאולוג לוין בנקודה רגישה. הבחירות לנשיאות המדינה שבהן התמודדו ראובן ריבלין, מאיר שטרית, דליה איציק ועוד כמה. לסיבוב השני עלו ריבלין ושטרית. ריבלין היה מועמד הליכוד. שטרית היה מועמד קדימה. גדעון סער הריץ את ריבלין. בנימין נתניהו, אלוהים יודע למה, הריץ את שטרית. זריז הרגליים שלו היה אז לוין.

בהפסקה שבין שתי ההצבעות הוא הלך לחדריהם של הח"כים החרדים והפציר בהם, בשם נתניהו, להצביע שטרית. תנו לזה לחלחל: רובי ריבלין עוד לא היה הדמון שמכונת הרעל עשתה ממנו בשנים האחרונות. הוא איש ימין, ז'בוטינסקאי לתפארת, בית"רי אמיתי, מי שהתנגד לכל הפשרות, הסכמי השלום והמו"מים, הצביע נגד ההתנתקות "על הראש" של שרון (כשנתניהו הצביע בעד) וכו'. מילא נתניהו, הפסיכוזה המשפחתית נגד ריבלין אינה ניתנת לפרשנות בכלים אנושיים. אבל לוין? האם אין משימה הקטנה על מידותיו? כנראה שלא.

והנה, אחרי הבחירות האחרונות, במקום להתניע צי של דחפורים ולהסתער על הגבעה שישה ימים לאחר הקמת הממשלה, לוין יכול היה להודיע שהוא ממנה ועדה ציבורית שתשב על המדוכה ותביא לו המלצות תוך תקופה קצובה. הממשלה שהקים נתניהו נראתה יציבה. כולם ניבאו לה ארבע שנים לפחות. מה בער לו? היו על הפרק כמה משימות חשובות יותר. יוקר המחיה. הטרור. האלימות. המשילות. הגרעין האיראני. תעשה עבודה, תקיים דיון ציבורי, גייס תמיכה, תעבוד כמו שמחוקק פטריוט צריך לעבוד. מדובר בשינוי חוקתי. בשינוי כללי המשחק. את זה לא עושים במחטף או בבליץ כוחני.

7. לדחוף או להסכים?

מה קורה בבית הנשיא? הרבה יותר ממה שנדמה לכם. אחרי כל התדרוכים, קלקולים, הדלפות, איומים, ספינים ושטיקים, הצדדים עוד יושבים שם. העובדה שרון דרמר הוא נותן הטון מטעם נתניהו באירוע, מעידה על רצינות. עוד הייתי ממליץ לשים לב שם לעו"ד רונן אביאני (מטעם המחנה הממלכתי) ונעמה שולץ, המנכ"לית של לפיד. ביום רביעי, אחרי שהקואליציה משכה בחזרה את ניסיון המחטף בנושא לשכת עורכי הדין, הודיעה גם יש עתיד שהצביעה בטעות בעד הצעה אופוזיציונית כלשהי.

הם יצטרכו להביא משהו בשבועיים הקרובים. מה בדיוק? אף אחד לא יודע, אבל אפשר לקרוא לזה "הסכמות והגנות". מה פירוש הגנות? הסכמה על זה שאין חקיקה חד־צדדית ושהוועדה לבחירת שופטים נבחרת במודל הקיים, כולל חבר מהאופוזיציה. ומה זה הסכמות? לנסות לצמצם את הפערים בסוגיות המחלוקת. לייצר את ההסכמה שצריך יהיה חוק יסוד "חקיקה" וחוק יסוד "שפיטה", וצריך יהיה להסדיר את היחסים ביניהם.

העבודה האמיתית במה שמכונה "בית הנשיא" מתקיימת במעמד מצומצם בהרבה מההרכב המלא של הנציגים. אם זה יצליח, זה בוודאי ייחשף. הבעיה היא שלשני הצדדים יש אופוזיציה. גנץ ולפיד חוטפים כל הזמן מראשי המחאה. הם סופגים וסובלים בשקט. נתניהו חוטף מיריב לוין, מדודי אמסלם ומחלק מהבייס הליכודי שלו. הוא פחות אוהב לסבול.

העניין הוא, וזה מה שנאמר בתוך החדר על ידי גורמים אובייקטיביים, שבין שני הקצוות יש בלוק גדול של 70% מהציבור שדוחק בנבחריו להגיע להסכמה. האנשים לא רוצים עימות, לא רוצים כאוס, לא רוצים משבר חוקתי. הם רוצים הסכמה. לא רק האנשים. גם המדינה. גם הצבא. גם הכלכלה. גם הילדים שלנו. כולם רוצים.

בעולם מתוקן, נתניהו היה מבין מזמן את גודל השגיאה וחותך במהירות להנחת חוסם עורקים: יורד מרעיון העוועים הזה ושוכח ממנו כהרף עין. בעולמנו, נתניהו תקוע עם השותפים שלו, תקוע עם הקואליציה שלו ותקוע עם עצמו. אין לו כוח למהלכים אמיצים. הוא שבוי של המבוך שבנה, צריך לאכול מה שבישל. השאלה הנשאלת היא האם צריך לדחוף אותו לקצה, או ללכת להסכמה? שאלה קשה.

לא מזמן בדק נתניהו את הנזק אם וכאשר יפטר את יריב לוין או שזה יתפטר בעצמו. מדובר ב־4 עד 5 מנדטים. בינתיים התפרסם סקר שבדק כמה מנדטים תקבל מפלגה שבראשה יעמוד לוין, אם וכאשר, תחת הדגל של רפורמה משפטית. 6 מנדטים. מי שמתחיל ב־6 מנדטים, גומר ב־6 מצביעים. אין לאירוע הזה אלקטורט אמיתי. עד לפני כמה שבועות, רוב הביביסטים בכלל לא ידעו במה מדובר.

נכון לעכשיו, מחאת ההמונים נגד ההפיכה המשטרית היא הצלחה גורפת, מחממת לב, מעוררת השראה. אסור לשכוח את זה. מצד שני, אסור להתאהב בזה. מותר לרצות בהחלפת הממשלה ומותר גם להפגין למען המטרה הזאת, אבל העיניים צריכות להישאר על הכדור האמיתי שהוציא את מאות האלפים לרחובות: הדמוקרטיה.