אלוף תומר בר, מפקד חיל האוויר, הוא בוודאי מהמפקדים העסוקים ביותר בצה”ל. לא רק בעתות מלחמה ומבצעים, גם ביומיום הרגוע כביכול, אלוף בר אחראי על הזרוע האווירית של צה”ל, על טייסיה וכל המשרתים בה, על כשירותה ואימוניה, על הצטיידותה, פיתוחיה ומוכנותה. דומה שבימים אלה היערכות חיל האוויר קריטית ביותר, לכשייקרא לתקוף באיראן המתגרענת. ואף על פי כן, מצא לנכון אלוף בר להגיע בשבוע שעבר לרמת גן כדי להשתתף באירוע זיכרון לטייס סגן עמנואל רוטשטיין ז”ל, במלאת 75 שנה לנפילתו.

זה היה ב־3 באוגוסט 1948. חודשיים קודם לכן חזר רוטשטיין ארצה, לאחר שסיים קורס טיס בקליפורניה. מיד הצטרף לחיל האוויר. כמוהו גם הטייסת זהרה לביטוב. המטוס שהועמד אז לרשות חיל האוויר היה מדגם “אוסטר”, מגרוטאות חיל האוויר הבריטי, שנרכשו והושבחו. באותו יום טס לירושלים הנצורה, ולאחר מילוי משימת הקשר עם תושביה, יצא להמריא חזרה לתל אביב. זהרה הצטרפה אליו כ”טרמפיסטית”. מסלול ההמראה היה בשטח הידוע כיום כגן סאקר. תוך שניות מההמראה ה”אוסטר” התרסק על חומת מנזר המצלבה. זהרה ועמנואל נהרגו במקום.

טייס וטייסת מוכשרים, שכל עתידם לפניהם, נספו בתאונה, שסיבותיה לא בוררו עד תום. על שמו של עמנואל נקרא “בית עמנואל” ברמת גן, שבו שכן תחילה מוזיאון חיל האוויר, וכיום מתנהל בו החינוך המשלים לילדי העיר. על שמה של זהרה – שחוותה את אובדן ארוסה שמואל קופמן ולאחריו את נפילת חברה הטייס אמנון ברמן – נקרא רחוב קטן בירושלים ונכתבו עליה כמה ספרים. האלוף בר ציין באירוע לזכרו של רוטשטיין את חוט השני העובר מה”אוסטר” של 1948 ל”אדיר” של 2023, והעלה על נס את רוח המסירות, ההתנדבות וההקרבה מלפני 75 שנה.

זו הייתה מחווה מרגשת של מפקד החיל, שנולד 21 שנים לאחר נפילתם של רוטשטיין ולביטוב. הצדעה לראשוני הטייסים, סוללי הדרך לדורות הטייסים שקמו אחריהם. ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן, שדיבר בחום על רוטשטיין ועל מפעלי “בית עמנואל”, העלה באותו מעמד את זכרו של טייס רמת־גני אחר, חיים הולצמן ז”ל. לפני 54 שנים בדיוק, כשה”מיסטר” שלו החל לבעור מעל שמי רחובות, הולצמן סירב להיחלץ, הצליח להטיסו אל מעבר למכון ויצמן וליפול עמו בשדה הפתוח.

בשקט־בשקט עבר ציון יום השנה ה־75 להקמת צה”ל. צה”ל של תש”ח, שלוחמיו הם בוגרי המחתרות, נעדרי אמצעים ונשק, שגוננו על המדינה שזה רק קמה מפני צבאות ערב. לא רק הטייסים רוטשטיין ולביטוב נפלו באותה שנה בתאונה, גם מפקד טייסת הקרב הראשונה 101, מודי אלון. מטוס ה”מסרשמידט” שלו התרסק במנחת בהרצליה, לא לפני שאלון הפיל כמה ממטוסי האויב המצרי.

צה”ל של היום, משוכלל, חזק, מנוסה, מצויד במיטב מטוסי הקרב ובטייסים מופלאים, עם צוותי קרקע כה מסורים, עומד לפני משימות אף קריטיות יותר להצלת המדינה - מפני האיום הגרעיני האיראני המתעצם והולך ומגיע לנקודת האל־חזור. “יש לנו יכולת לפגוע באיראן” – אמר נחרצות הרמטכ”ל הרצי הלוי בנאומו בכנס הרצליה. “הטכנולוגיה השתנתה, השתכללה”, אמר, “אך מה שיקבע הוא איכות האנשים”.

ואכן תומר בר ופקודיו העלומים אינם נופלים ביכולתם, בדבקותם במשימות מעמנואל רוטשטיין, זהרה לביטוב ומודי אלון, ראשוני טייסי החיל, זכרם לברכה, ונכונים ליום פקודה הקרב והולך. ואי אפשר שלא לזכור כי השלושה נפלו חודשים לאחר אירוע שזעזע את המדינה בחיתוליה. פרשת אלטלנה, ספינת הנשק והעולים שהביא האצ”ל וטובעה בפקודת דוד בן־גוריון ב־22 ביוני 1948. 16 אנשי האצ”ל ושלושה לוחמי צה”ל נפלו בירי הנורא של כוחותינו על כוחותינו, במה שתורץ בשקר כניסיון לפוטש, דבר שלא היה ולא נברא, וכל כולו תוצאה נוראה של חוסר הבנה בין שני הצדדים. ביום חמישי תיערך האזכרה לחללי אלטלנה, ושוב תצא משם הקריאה של מנחם בגין “מלחמת אחים לעולם לא”.

הנה כי כן, כאז, לפני 75 שנה, שנת העצמאות הראשונה, כך גם בימינו. האויבים ממשיכים להסית נגד ישראל, לרצוח בנו, איראן וארגוני הטרור נערכים לפתוח במה שהם מכנים “מלחמת השמד”. בה בעת שרויה ישראל במאבק פנימי חריף, המחליש אותה מול מלחמת הקיום שבפתח. למרות כל זה, יש לנו על מי לסמוך בעת פקודה – על תומר בר וחבריו, על צבא ישראל בפיקודו של הרצי הלוי, על כל הלוחמים בים, באוויר וביבשה. איש לא יסרב בעת צרה. כולם יעשו את המוטל עליהם, להגן על המדינה שלמענה הקריבו בעבר לוחמים רבים את חייהם, ובהם עמנואל וזהרה, מודי וחיים.