בישראל של שנת 2023, קשה לכתוב טקסטים שאינם פוליטיים. אפילו ביקורת סרטים או מסעדות, ברגע שהיא מבקשת להרחיב את הפריים או לצאת מהצלחת, הופכת לפוליטית - וברוח הימים האלה, הפוליטי הופך מיד למוקצן, כי גם האמירה הרכה ביותר תזכה למבול של תגובות, שחלקן יעורר את המפרסם להגיב וכך הלאה, עד שהאש תתלקח.

אפילו מזג האוויר הפך פוליטי: פעם היית יכול להגיד משהו כמו "וואו, איזה חום". המשפט הזה כשלעצמו עוד יעבור איכשהו אפילו עתה, אבל אם תעז להוסיף: "אני לא זוכר מתי היה חם כל כך" - אופס, הפכת לפוליטי, שהרי מי שמציין את העובדה היבשה ולפיה כדור הארץ מתחמם (לפחות בתקופה שבה נמדד מזג האוויר באופן רשמי, משהו כמו 150 שנה), הוא אוטומטית פרוגרסיבי בן דת האקלים, נגד בעלי ההון, נגד הדת או אף (חמור מכפירה באל עצמו) נגד ביבי, מה שהופך אותו מיד לשמאל קיצוני. שהרי רק במקום שבו נמצאים ליברמן, יעלון, בנט, סער ורבים אחרים מבוגרי השומר הצעיר, קומוניסטים של ממש, מתרכזים מי שחושבים שראש הממשלה סיים את תפקידו ההיסטורי ואתה בכלל רק רצית להגיד שחם פה, למות.

לכן, בניסיון נואש שלא להפוך לטקסט פוליטי, אנסה לזקק כמה מחשבות טובות, למשל על שתיים מאהבותיי: כלבים ויין לבן. 

כבר כתבתי כאן, אפילו יותר מפעם אחת, שאם למדתי משהו בחיים האלה, הרי זה רק שבכל העולם כולו אין דבר גדול יותר מנשמה של כלב.
לשמחתי, אני חי בסביבה שהיא אולי הכי "דוג פרנדלי" בעולם: בשכונה שלי אני פוגש מדי יום שכנים ושכנות שמוליכים כלבים, לפעמים אף יותר מאחד. גינות הכלבים, שלצערי אני נמנע מהן בגלל שהכנענית שלי מעדיפה את חבריה אחד־אחד וסולדת מחבורות, הן אלה שבהן נרקמות אהבות. בין תושבי השכונה, יש שמסתובבים דרך קבע עם חטיפים לכלבים בכליהם, למקרה שיפגשו מכר על ארבע ובכלל בא לי לצרוח לפעמים: עשו כלבים ולא ילדים - אם אתם רוצים להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.

לא בא כל הקדימון הארוך הזה אלא כדי לספר שכאשר שהיתי בסקוטלנד, כלבתי מיסטרי חלתה. איזה פצע שהתפתח באחוריה גרם לדלקת. מאחר שבעלי חיים אינם נוהגים להתלונן על כאבים כדרך שבה עושה האדם, חולפים כמעט תמיד כמה ימים קריטיים בדרך לחיסול כל מיני נגעים שהטיפול בהם היה עשוי להיות פשוט יחסית. 

כך אירע שבזמן שאני מתענג לי על ויסקי, נפל התיק כולו על הגברת: היא דהרה איתה לווטרינרית, החזיקה בה לבל תזוז בעת הטיפולים, שחלקם היו מכאיבים. היא הלעיטה אותה בתרופות, רכשה מיני מזונות שנועדו לשכנע את הכלבתא לבלוע את האנטיביוטיקה שלה ואפילו עיטרה את אחוריה בתחתונים (שלי! רק דמיינו מאיזה פתח היא הוציאה את הזנב) שנועדו למנוע מהיצור הנבחן לכרסם את הפצע המגליד. 
סוף טוב, הכל טוב. מי שלא ראה את הגיל בעיני שתיהן - "האם" המאמצת המסורה ו"בתה" עטוית הפרווה - עת הביאה האחרונה, עם החלמתה, לראשונה את צעצועיה מהארגז הקטן שבו הם מאופסנים, לא ראה גיל מימיו. זה אולי המקום לציין שיש לנו גם שלושה ילדים.
הנה כי כן הצלחתי לסיים הגיג מבלי לשרבב פנימה אמירה על "המצב", ומאחר שאני חש בשוונג - נמשיך לנושא השני: יין לבן.

"אם מתחשק לי לא להיות עצוב, אז אני נוסע לכיוון ירושלים", כתב המשורר המנוח יהונתן גפן - וכך עושה גם אני. אך הדגש אצלי הוא על "לכיוון", שכן ירושלים עצמה משרה עליי תוגה גדולה, שלא לומר אימה - הנה בכל זאת ברח לי הקשר רחב מעט יותר. 

הסיפור שלנו מתחיל על כביש 1 בכיוון מזרח, רק שבמחלף בית שמש פונים ימינה ומשם כבר הווייז ייקח אתכם לגבעת ישעיהו, או ליתר דיוק, ליקב ספרה. ביקב הזה, לפני 11 שנים החליט המייסד והיינן, דורון רב הון, לייצר אך ורק יינות לבנים. היום זה אולי לא נשמע מופרך כל כך, אבל באותם ימים שטופי מרלו וקברנה, נחשבה היוזמה הזאת לא רק לחתרנית אלא גם להתאבדות כלכלית ודאית. 

למזלו הוא הפקיד את הכלכלה בידי אשתו, סימה, והתרכז ביין. התוצאה הייתה נוזלים משובחים. סוביניון בלאן, שרדונה, ריזלינג ובלנדים של כמה מהזנים האלה עם אחרים - יצרו יינות לבנים מקסימים, שמצד אחד הם כמעט לא מכאן מרוב אלגנטיות אירופית קרירה, ומצד שני - ככל יין - הם תבנית נוף מולדתם. 

אז אם תקף אתכם ייאוש, קחו אותו לכיוון ירושלים. אני מבטיח לכם שעת תשבו נוכח צלחת גבינות עם כוס יין נפלא וצונן בידכם, תוכלו לשכוח לרגע אחד את העובדה שאפילו מזג האוויר פה הפך לטקסט פוליטי.