דיון בין חברים על כך שפנסיה היא אירוע שצריך להגיע באמצע החיים, החזיר אותי לרגע ל"מטרופוליס", סרטו של פריץ לאנג, שהקרינו לנו ביום הראשון של מגמת הקולנוע. הסרט מתאר יקום דיסטופי שבו חיים שני מעמדות, האחד נמצא בעולם עליון, מלא עושר וכל טוב, והשני בעולם תחתון, קבור מתחת לאדמה.
הפועלים שחיים מתחת לאדמה משרתים את האליטה שיושבת למעלה. זה כל תפקידם ומטרתם. בן אדונים יורד אל מתחת לאדמה ומתאהב בבת למעמד הפועלים בשם מריה. הוא מזדעזע מהתנאים, ומחפש פתרון. בעידודו, מריה מורדת, וכמו שאפשר להבין המרד נתפס לא טוב בעיני האליטה, מה שגורם לכך שמדען שנשכר על ידי אביו היושב בכס האליטה האכזרית, יוצר רובוטית שתחליף את מריה הסוררת בעבודתה. בהמשך הרובוטית ממרידה את הפועלים והם יוצאים להפיכה. אני יודעת שזה מתחיל להישמע קצת מוכר. קצת, לא אמרתי לגמרי. לכן עכשיו, רגע לפני שהמחשבות שלכם עפות לשמיים, קחו אוויר.
אפשר להניח שעלילת הסרט נחשבת כיום, ב־2023 הגיונית לגמרי, בהתייחס למרוץ העכברים שכולם נמצאים בו בשנים האחרונות, וגם בעקבות התהיות שעולות לגבי הבינה המלאכותית, לגבי מעמדות, לגבי אליטות, לגבי משמעות החיים. וכאן המקום להזכיר שהתסריט ל"מטרופוליס" נכתב ב־1926 והוקרן לראשונה ב־1927, לפני כמעט 100 שנה. 100 שנה שהעתיד כפי שהוא נראה כיום, גם אם בצורה סמלית היה ידוע לתיאה פון הרבו, אשתו של הבמאי פריץ לאנג, שכתבה את התסריט לסרט.
ואם עדיין לא עוברת בכם אותה צמרמורת בגב שעברה בי כשנזכרתי בפרטים הקטנים של הסרט, הנה משהו נוסף שיצמרר אתכם. עלילת "מטרופוליס", בדיונית ומופרכת ככל שתהיה לעין של צופה ממוצע בעשורים הקודמים, מתרחשת בשנת 2026. שלוש שנים מהיום. תחשבו בני כמה תהיו בעוד שלוש שנים. זה כאן וזה נראה לגמרי מציאותי.
לפני 30 שנה היה לי קשה לצפות בסרט. לא צפיתי בו מאז. מנגנון ההדחקה שלי לסרטי מדע בדיוני עבד שעות נוספות וביטל את הפחדים שעלו מתוך הבנה שזה רק סרט. אלא שבשנים האחרונות אני מתחילה להביט על המציאות בעיניים מפוכחות יותר. לא צריך ללכת רחוק מדי כדי להבין שאנחנו חיים בסרט גרוע יותר מכל מדע בדיוני. אפוקליפסה עכשיו? ראיתי במציאות דברים גרועים יותר.
אז בעולם אידיאלי, יציאה לפנסיה צריכה להגיע באמצע החיים, רגע לפני הגיל הזה שבו מרגישים צורך לחשב מסלול מחדש. אבל בעולם שבו כולנו מתפקדים כעכברי מעבדה, זה אף פעם לא מתאפשר. כאילו כוח עליון שאינו אותו הכל יכול שבשמיים, אלא כוח המדינה, מחליט שמרגע הפיכתו של אדם לאזרח בוגר מן המניין הוא צריך לשרת את התאגיד, לעמוד בתשלומי מסים, להפריש כספים לביטוח לאומי כדי שיהיה לו בעתיד, ובתקווה שלא יצטרך להשתמש בזה.
בלי להיכנס למוד של נזיר זן, אני כמעט לא מכירה אנשים שיכולים לחיות בהווה ולא בעתיד. אנשים שמחכים לרגע שבו הם יפרשו ויגשימו את כל החלומות, עד שהם מגלים שהם כבר לא בגיל המתאים. לא מזמן חבר אמר לי שהוא ממש רוצה לקחת חודשיים חופש כדי לחשב מסלול מחדש, אבל איכשהו זה אף פעם לא מסתדר לו. למה? כי תמיד יש משהו, ותמיד המשהו הזה קשור למרוץ, להצעה הבאה, למילת המפתח שכל ילד צריך ללמוד היום בבית ספר: מומנטום. אל תאבד את המומנטום. אז למה אי אפשר לעצור? כי לא מאפשרים לך את אותה חופשת אמצע החיים כדי רגע לעשות סדר ולחזור למסלול ישר ונכון.
מה שהתאים לנו בגיל 20 ו־30 לא בהכרח מתאים בגיל 40 ו־50, ולאף אחד מאיתנו אין זמן לחשב את החלומות שלנו מחדש, להחליט אם אנחנו עדיין אוהבים דבר מסוים או אם יש משהו שפעם לא התאים לנו והיום יושב עלינו כמו כפפה.
“חופשת אמצע החיים" הוא מונח שהייתי רוצה שיאמצו כמו שאימצו את הפנסיה. ואולי בכלל בעולם אידיאלי ולא דיסטופי כמו זה שנדמה שאנחנו מתערבלים בו, תהיה גם הפרשת מעביד לחופשת אמצע חיים. משהו קטן כזה בחוק, שיכריח אנשים לקחת לפחות חודשיים לעצמם באיזה ריטריט על אי בודד או בפריז או סתם על המרפסת שלהם בשרון, בגוש דן או באשדוד. אז מי מריץ את זה איתי?