רצח חיילי צה"ל ליד ניצנה חשף את כל הבעיות ביחסים בין ישראל למצרים | ג'קי חוגי

פיגוע הדמים שבו הרג חייל מצרי שלושה חיילי צה"ל בשבת היה אומלל מכפי שהוצג בדיווחי החדשות. לא רק בגלל המחדל, אלא גם בשל מניעיו העמוקים. מוחמד סלאח איברהים, בן 22 מקהיר, שנא את ישראל אף שלא הכיר ישראלי מעודו. הוא הזדהה עם המאבק הפלסטיני לשחרור, ואחרי מותו זכה לשבחים כגיבור לאומי ערבי. אבל הוא גם נקלע למשבר נפשי חריף ולקשיי שירות. סביר כי ביקש לשים קץ לחייו, מסיבותיו האישיות, אך במקום שישליך את עצמו על פסי רכבת או יקפוץ מבניין גבוה, בחר בדרך לאומנית. הוא ניצל את קרבתו אל הגבול ואת הנשק שהיה בידיו כדי לבצע התאבדות מפוארת.

עובדה היא כי לאחר שהרג את ליה בן נון ואת אורי אילוז, יכול היה סלאח לברוח בחזרה למצרים, אבל לא עשה כן. הוא חיכה בסבלנות, שעות ארוכות, לשלב השני של משימתו. מפקד החטיבה המרחבית הגיע למקום עם כוח, הסתער עליו והרגו. לרוע המזל, בטרם מת, פתח סלאח בירי והרג גם את אוהד דהן. אבל במותו הוא הגשים את מטרתו לסיים את חייו.

עיתונאים מצרים הלכו לבקר בביתו ברובע עין שמס בקהיר וחזרו עם ממצאים שהעצימו את הבנאליות של הרצח. בחור רגיל, עד כמה שרוצח יכול להיות רגיל. כשהיה ילד, אביו מת בתאונת דרכים. בנו שגדל לא המשיך בתיכון, אלא הלך לסייע בפרנסת הבית, נקלע למשבר נפשי והלך להרוג. במה אשמים חיילינו. בעצם, במה היה אשם כל אחד שהיה נקלע לקו האש שלו.

אחד העיתונאים, שליח האתר הקהירי "ערבי פוסט", אסף כמה מחבריו של סלאח בשכונה. כל אחד אמר עליו דבר מה. "הוא אהב לצייר, עישן והאזין למוזיקה", סיפר אחד מהם, "הוא איננו סלפי ולא איש האחים המוסלמים. היה מאמין והכיר את אלוהים כמו שכולנו מכירים. לא היה לו ראש טרוריסטי". שכן שני אמר: "אמרו שהוא שנא את ישראל. יש מישהו שאוהב את ישראל? כולם שונאים את ישראל".

אלה צלילים צורמים לאוזן הישראלית, ועדיין, כדאי שנכיר את המציאות. כל פעם היא באה וטופחת על פנינו. לא רק זאת, אלא שהיא גם מחריפה. הכוונה לאיבה הזו, היא איננה מצטמצמת עם השנים. היא גם איננה פשוטה כפי שהיא נראית. לא רק בגלל עוצמותיה, אלא גם בגלל מקורותיה. המצרי הפשוט אכן אינו מחבב את ישראל. כמו שהישראלי הפשוט לא מחבב את הפלסטינים. מסיבות היסטוריות, הקשורות במלחמות. מכיוון שאנחנו שולטים באחיהם הפלסטינים, וגם מכיוון ששני הצדדים, הם וגם אנחנו, לא טורחים לשנות את המצב.

מתי ראיתם פוליטיקאי ישראלי אומר לישראלים, לכו לבקר במצרים, זו מדינה מרתקת, ולמרות הקשיים והעבר המדמם, יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה על עבר והיסטוריה? ומתי ראיתם מנהיג מצרי שאומר לעם שלו, די כבר עם השנאה והמלחמות, בואו ננסה לבנות עם היהודים משהו קצת יותר חיובי. אפשר לחשוב במה זה עולה להם. הרי גם בקהיר וגם בירושלים יושבות כבר שנים הנהגות יציבות וחזקות. 44 שנים היו להם לעשות את זה ולא עשו.

שלום בלי יחסים

ישראלים רבים נוסעים לסיני, אבל סיני איננו מייצג הולם של מצרים. לא תוכל להגיד שביקרת במצרים אם לא היית בקהיר. מי שנסע לשם וחזר יודע היטב כי האיבה הפומבית מצדם כלפינו עשויה לבלבל מאוד. בבואנו לשם נופתע להתקבל בחום אנושי רב. ישראלים נוסעים לקהיר, אל אלכסנדריה או לוקסור, וחוזרים מוקסמים. למרות זאת, אם יפשפשו בעיתוני מצרים, יגלו איבה יוקדת. ואז בא החייל הזה ורוצח את בנינו.

מבולבלים? גם המצרי עצמו מבולבל. רק לחשוב אילו כוחות פועלים עליו. מצד אחד, עבר של מלחמות ודם. אין כמעט שכונה במצרים שבה לא נרשם חלל מאש ישראלית. מצד שני, יש הסכם שלום, והמשטר טורח להגיד כי הוא בחירה אסטרטגית. ביטוי שנועד לרמוז, כי ההסכם הזה הוא לטובתה של מצרים ועולה בקנה אחד עם האינטרס שלה. נוסף על כך, בעשור האחרון, מאז עלותו של א־סיסי לשלטון, פחתה משמעותית רמת הסיקור השלילית כלפי ישראל.

מכאן העלילה מסתבכת: בין הצדדים יש שלום, אבל אין יחסי שלום. מצרי שיבוא במגע עם ישראלי – בקהיר, בסיני, אפילו בתל אביב – יושם תחת עין בוחנת. מגע סתם עם ישראלי, לשם החברות והקשר הלבבי, הוא דבר חשוד בעיני השלטונות. הם חוששים כי אנחנו, הישראלים, נגייס סוכנים מקרב המצרים. על כן, מגע כזה עלול להביא את האזרח הפשוט לידי חקירה ומעקב. התוצאה אחת. האזרח המצרי פוחד ומקפיד מאוד להימנע מראש מכל התקרבות לישראל או לישראלים.

המשטר שומר את המגעים עם ישראל לעצמו, תחת שליטה מוחלטת. שם, במעגלים הביטחוניים, הרחק מעין הציבור, הכל מותר. צמרת הצבא המצרי וארגוני המודיעין של מצרים מנהלים שיתופי פעולה עם גורמי ביטחון בישראל שנוגעים לצרכים העמוקים ביותר בביטחון הלאומי. המצרי הפשוט אינו בקיא בפרטים, אבל הוא יודע לקרוא בין השורות, מגיעות לאוזניו שמועות, והוא חשוף למידע הבלתי מסונן ברשתות החברתיות. ושם הוא מגלה את התמונה הסבוכה. המשטר שלו, שמונע ממנו לבוא במגע עם ישראלים, מפלרטט עם הצמרת הישראלית עד כלות.

ועוד לא דיברנו על העניין הפלסטיני. ישראל שולטת בעם אחר. לשליטה הזו יש מחירים. המחיר הכבד ביותר שלה הוא בדמים. המחיר השני הוא חזותי. היא מסוקרת על ידי התקשורת העולמית והערבית, ונראית מכוער למדי. הריסת בתים, ילדים שנהרגו בשוגג מאש צה"ל, עליית מתפללים למסגד אל־אקצא, עדויות על אלימות מתנחלים. כל מה שמופיע אצלנו בשולי הדיווח, מוצא את ביטויו אצלם בכותרות שמנות.

דמיינו את המצרי הממוצע. את כל הכוחות הללו שפועלים עליו. מצד אחד, שלטון שמדבר בשני קולות. מצד שני, נהמת רחוב שאומרת לו, ישראל היא אויב. מצד שלישי, לחישות נעימות שמגיחות מעת לעת, ומגלות לו כי הישראלי הממוצע הוא דווקא אדם נחמד, המגלה סקרנות כנה לתרבותו ולעברו.

אחרי שאמרנו את כל זה, מהי מצרים עבורנו, ידידה או אויבת? השאלה הזו אף היא מסימני העידן הנוכחי. בעבר, יחסי הכוחות באזור היו ברורים למדי. ישראל ידעה היטב מיהם אויביה ומי ידידיה. גם עבור הערבים, תמונת הגושים הייתה ברורה ונצבעה בשחור ולבן. מאז נעה המטוטלת לצד השני, והגושים נחלקו, ויש אומרים התפרקו, לרסיסים. המציאות נצבעה גוונים.

ברוח זו גם התשובה לשאלה, כיצד רואים אותנו המצרים. יש מצרי שרואה בנו אויב, אבל הכרתי מצרים רבים שחושבים כי אנחנו ידידי אמת. כך גם בדרגי השלטון. יש הרואים בישראל עובדה קיימת, ויש הסבורים כי היא מוקצית. כל ישראלי מוזמן להחליט בעצמו איך הוא תופס את המדינה הערבית הגדולה ביותר. אפשר לראות בה אויבת. היא עובדת קשה כדי שנראה בה כזו. מותר גם לראות בה ידידה. גם על זה היא עובדת. ואפשר גם וגם. בינתיים, סעו לקהיר.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל