אין־ספור מקרי הרצח בחברה הערבית בעת האחרונה גררו - בצדק מוחלט - תגובות מזועזעות וקריאות לשינוי. אבל אם אדם ממדינה זרה, שאינו מכיר את ישראל, היה נקלע לכאן וקורא כמה מהקריאות האלה, הוא עוד היה עשוי לחשוב בטעות שמדובר בערבים שנרצחו בידי גורמים חיצוניים שאינם ערבים בעצמם. שכן מרבית הדיון הציבורי והתקשורתי בנושא מתמקד באחריות של המדינה למצב - אחריות שבהחלט קיימת, כמובן.
ובאופן ספציפי, בתפקודו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, בנושא. שוב - סוגיה רלוונטית בעליל. אבל מה שכמעט לא נשמע בדיון הזה הוא שאלת אחריותו של הציבור הערבי עצמו לכך שערבים קוצרים אלה את אלה ללא הרף. איך הם הגיעו למצב שבו הם רוצחים בכזו קלות? שבו ההרג הפך לנורמה? שבו אתה לא חסין גם בפני קליעים הנורים בידי בני המשפחה שלך?
כמובן שלא מדובר בכולם. הבן הצעיר שלי שומר על קשר עם כמה נערים בני גילו מהכפר יפיע, שאותם פגש פעם בסמינר משותף. כששמע על הטבח שנערך בכפר, מיהר לדרוש בשלומם. אחד מהם ענה לו, במסרון קורע לב, שהוא מת מפחד. שהכפר שלהם נמצא במלחמה, ושהם לא יודעים מתי היא תיגמר. ואין צל של ספק - משטרת ישראל, ומדינת ישראל בכלל, אמורות לטפל בצרה הזאת, ולהביא לרגיעה. ועדיין, מיהם הצדדים לאותה “מלחמה"? מדוע הם משתמשים ברצח כברירת מחדל קבועה? ואיך קורה שהחברה הערבית מסביבם לא מוקיעה אותם?
הבעיה עוד עמוקה בהרבה. כי לא כל הרציחות נובעות ממניעים עברייניים, אלא חלקן נובעות גם מאידיאולוגיה. בשבוע שעבר, למשל, נרצחה ביריות שרית אחמד בת ה־18, תושבת הכפר כסרא. כשהייתה בת 16, אחמד הגישה תלונה למשטרה כנגד שני אחיה, בטענה שאיימו על חייה. השניים הורשעו באיומים, אחרי שעל פי גזר הדין גילו את דבר נטייתה המינית וקשר רומנטי שניהלה “בניגוד לדעת המשפחה". כלומר, עם אישה. האחים ריצו עונש מאסר קצר במיוחד ושבו לביתם, שם המשיכו האיומים כנגד האחות. בסופו של דבר היא נרצחה.
זו רחוקה מלהיות הפעם הראשונה בחברה הערבית שבה פוגעים במישהו, מתוך המשפחה, בגלל נטייתו המינית. פגיעה הזוכה לרוח גבית גם מצד אנשי ציבור ומנהיגים פוליטיים. לדוגמה, ביוני 2021, מיד אחרי פרסום ההסכם המרעיש בין מפלגת רע"ם לבנט ולפיד שסלל את דרכה התקדימית של המפלגה הערבית לממשלה, התראיין יו"ר סיעת רע"ם ווליד טאהא ואמר את הדברים הבאים: “כל חוק שנוגע לסוטים לא יעבור בעזרת קולות רע"ם. למפלגה לא יהיה חלק בשום חוק כזה". הוא אמר את הדברים בתשובה על השאלה האם בממשלת בנט־לפיד יועברו חוקים הנוגעים לקהילת הלהט"ב. למעשה, הטריגר לפיצולה של הרשימה המשותפת הערבית היה הצבעה של חד"ש בעד החוק האוסר על טיפולי המרה ללהט"ב, למורת רוחה של רע"ם, שפרשה מהרשימה ורצה לבחירות באופן עצמאי. וזו אותה מפלגה שחברה ל"ממשלת השינוי", וחובקה בידי ציבורים ליברליים. אותם ציבורים שמבטאים זעזוע עמוק (ומוצדק) מהתבטאויות הומופוביות של אבי מעוז, למשל, אבל לא אומרים מילה על אמירות דומות - ואף חריפות בהרבה - בחברה הערבית.
וכל זה מדוע? כי הערבים נתפסים, בידי השמאל־מרכז, כשותפים למאבק בימין ובנתניהו. מאבק ערכי, לכאורה, על צביונה הדמוקרטי והליברלי של מדינת ישראל. מאבק המצדיק צירוף וטיפוח של גורמים בחברה הערבית, שהאידיאולוגיה המוצהרת שלהם היא ההפך המוחלט מדמוקרטית וליברלית.
ואיך כל זה מתקשר לנתוני הרציחות המטורפים? שגם כאן יש נטייה להצניע את הביקורת על הערבים עצמם, ולהפנות אותה כלפי היריבים הפוליטיים מימין. נכון, יש הזנחה מתמשכת של המדינה ביחס למגזר הערבי בכלל, והפשיעה הפורחת שבו בפרט. וגם ברור למדי שבן גביר לא מיטיב לטפל בבעיה. גם לא נראה שהוא מוטרד יתר על המידה מכך שערבים טובחים זה בזה. זה עדיין לא מסביר מדוע לא מתקיים דיון ציבורי על אחריותם של הערבים עצמם לכך שהפכו לחברה מוכת רצח ושנאה.
על הסכין
1.
אפשר להתווכח על ההצדקה המוסרית שיש להצקה לנבחרי ציבור המגיעים לחו"ל, מצד מתנגדי הרפורמה. אבל אני חושב שברמה התדמיתית הם מפסידים. קריאות בגנות הממשל הישראלי בחו"ל תמיד נראות רע בעיני מרבית הישראלים. ובנוסף, המראה של אזרחים הדולקים אחרי נבחר ציבור ברחוב, במלון וכו' משרטטים דווקא אותו כקורבן.
2.
המראה של 60 אלף איש בהופעה של גאנז אנד רוזס והסולד אאוט בתוך שעות ספורות של ברונו מארס בפארק הם מצד אחד משמחים ומרגשים, ומהעבר השני גם מעידים על צמא מטורף לתחושה של חיבור לעולם. של חוויה אוניברסלית. של נורמליות. צמא שנוצר כתוצאה מבידוד הולך וגובר של ישראל, ומחשש אמיתי מפני הקצנה ושמרנות דתית.
3.
"השנה שבה התחלתי לאונן" (נטפליקס) הוא סרט שוודי מיינסטרימי מאוד, למרות השם הפרובוקטיבי, אבל עם טוויסט. הוא עוסק באישה החווה את משבר גיל 40 בכל מישור אפשרי, וכשהיא מגיעה ממש לתחתית חווה הארה הודות למלצרית צעירה הממליצה לה להתחיל לאונן. חוויה שמשחררת אותה ומסדרת לה ריסטארט לחיים. מומלץ וחביב.