בכל רגע שחולף מאז החלה המציאות הישראלית לסגת לאחור, עוזבים את ישראל עוד ועוד אנשים צעירים, שהחיים בלעדיהם כאן יהיו עוד יותר בלתי נסבלים. בכל יום שחולף פותח כל מי שרק יכול חשבון בנק בחו"ל, רוכש נכס צנוע, אף שכלל לא בטוח שישתמש בו, אבל “שיהיה", הם אומרים - ומוסיפים: “ליתר ביטחון". בכאב לב אומרים לי אנשים ששירתו ביחידות הכי מובחרות בצבא ושלא החסירו אפילו יום אחד של עבודה, למעט ימי מילואים: “אנחנו אולי כבר נמות פה, אנחנו כבר כמעט זקנים, אבל לפחות נציל את הילדים".

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>

הסיפור הזה, שהוא בעיניי הטרגדיה הכי גדולה מאז קום מדינת ישראל, עוד לא נראה במספרים, בעיקר כי לא מדובר בעשירים מופלגים (אצל אלה ממילא מחולק הכסף היטב על פני ערוצים וארצות). מדובר במי שיש להם דירה, ירשו חצי או שליש דירה מהוריהם - והחליטו להשקיע את הכסף ביוון או בקפריסין. לעתים מדובר במי שעבדו כדי לרכוש דירה, הבינו שהכסף לעולם לא יספיק להם - והעדיפו להוציא אותו מאפיקי החיסכון השונים ולרכוש נכס קטן, במקום שבו כמה מאות אלפי שקלים עדיין שווים משהו, גם בתחום הנדל"ן.

הם יכולים להיות עורכי דין או עורכי עיתונים, מנהלים בדרגות הביניים, מעצבים גרפיים או מעצבי מוצרים, מהנדסי בניין או תעשייה. רובם נמנים עם החלק הגבוה יותר של המעמד הבינוני. משכילים בני משכילים (ומה שחשוב יותר בהקשר הזה: הורי משכילים), אנשים שתמיד הלכו בתלם: מבית הספר לתנועת הנוער, מהתיכון לצבא, מהצבא לאוניברסיטה. “ישראל הראשונה", כמו שקוראים להם בשנאה. 

“פריבילגים", יאמרו אחרים, כאלה שהיה להם קל להשתלב בעולמות ההשכלה והתעסוקה. ויחד עם זאת, הם לא ביקשו (וממילא גם לא קיבלו), שום דבר בחינם, אלא להפך: עבדו קשה כדי להתקדם, כדי שיהיו להם “בצד" אותם מאות אלפי שקלים שעתה הם מנתבים אל מעבר לים: “כל עוד אפשר", הם אומרים במבט מושפל.

זה לא המהפך הפוליטי שמטריד אותם, אפילו לא חוק היועמ"שים או הרכב הוועדה למינוי שופטים. החרדה שלהם נמצאת יותר במנגינה ופחות במילים. הם שומעים אותה בוקעת מגרונם של מחוללי שנאה כמו השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם ונחרדים. הם רואים אותה עולה מאולפן ערוץ 14 - ומשפשפים עיניים בתדהמה. 

הם שומעים אותה במתק השפתיים המעושה של איתמר בן גביר, בין הגזען בנצי גופשטיין לחנמאל דורפמן - מפקיעי היהדות מידיהם של מי שהגנו בגופם על מדינת ישראל. חלקם נאבקים - נפגשים עם החבר'ה מהגדוד או מהטייסת בכל מוצאי שבת, מחזיקים ביד דגלים ולא יכולים לפספס את השנאה בעיני השוטרים. 

רק שעל כל אחד שמחזיק דגל, יש שני מחזיקי קופות גמל: לא כולם נספרים במניין המפגינים, אבל הם אלה שמראים בכאב לב גדול את הדרך החוצה לילדיהם, שאולי יתחילו מחדש במקום אחר - גם אם המשמעות הכואבת תהיה לחיות במרחק אלפי קילומטרים מהנכדים.

הנה לסיום, סיפור שאני לא גאה בו במיוחד, אבל ממחיש את עומק השבר שבתוכו מתנהלת ישראל 2023:  בזכות ילדיי יוצא לי לדבר לא מעט עם אנשים צעירים - מכאלה שנמצאים לפני גיוס לצבא, דרך סטודנטים ועד למי שעושים כאן את הצעדים הראשונים בתחומים שעד לפני כמה שנים נראו להם רחוקים, כמו משפחה וקריירה.

סטודנט אחד סיפר לי בדמעות על דוח תנועה שקיבל בדרום תל אביב, אחרי שחצה את הכביש במקום אסור. להגנתו טען שמדובר באחד מאותם כבישים חפורים, מאלה שאיבדו צלם רחוב: השילוט לא ברור, מעבר החצייה מטושטש, והרמזור לא פועל.

“ולא אמרת את זה לשוטר שרשם לך את הדוח?", תהיתי.
“לא רק שאמרתי", השיב, “אלא שהוא אפילו הסכים איתי ואמר משהו כמו: ‘כן, העירייה הייתה צריכה לשים פה שלט יותר ברור'".
“אז למה קיבלת דוח?", שאלתי.
“הוא אמר: ‘כולה 100 שקל, תגיד לאבא שישלם' - ופתאום הבנתי שבעיניו אני סטודנט היפסטר, אשכנזי כזה, ילד שמנת".
“אשכרה דוח נקמה", אמר והוסיף: “ובזמן שהוא רשם לי אותו, חצו עוד ארבעה אנשים את הכביש, כי באמת אין שם ברירה".
אגב, אני מכיר את “הילד", חייל קרבי במיל', עובד למחייתו במקביל ללימודים.

למה כתבתי שאני לא גאה בסיפור? בעיקר בגלל התגובה שלי: “לא נורא, חביבי", עניתי. “אתה תלמד, תצליח, תהיה לך עבודה מכובדת עם אחלה כסף. והוא - גם בעוד 20 שנה - ימשיך לחלק דוחות תנועה". אחר כך התביישתי. הן תמיד הטפתי לכבד כל אדם באשר הוא, בלי קשר למקצועו, השכלתו או ממונו. אבל הנה לכם מסימני התקופה, גם אצלי: נגמר יישוב הדעת, תמה הסבלנות. את מקומם תופסת שנאה שתוביל למלחמת אחים. 

בדיוק היום, 90 שנה לרצח ארלוזורוב: אנחנו אולי עוד לא שם, אבל כבר די קרובים.