שעת ערב, יושבים סביב השולחן. במקום להתנהל בצורה מנומסת, כיאה לשתי גרציות במעמדן של מיכאלה ואמי, ולהודות על הטוב שהונח בפניהן, הקטנות החלו לשחק עם האוכל. לא אכלו אותו. חס וחלילה שהן תעשינה משהו באופן נורמלי ורגיל, מה פתאום? במקום זה השתיים התייחסו למזונן כאל חומר גלם אומנותי, פיסלו בידיים ומיששו ביסודיות את החביתה והירקות שהכנו עבורן. זה נמשך דקות ארוכות, משהו כמו חצי שעה. 

והנה, למדתי דבר חדש: בכל פעם שגל אחד נגמר, נפתח עוד צוהר קריאטיבי. מדהים שרק בשלב הזה של החיים נחשפתי לכך שיש אינסוף דרכים למזמז חביתה: מלמעלה, מהצד, ברונדלים ובסוף, לגראנד פינאלה, אחת מהצמד בדקה את יכולות המעוף של הביצה המטוגנת והטיסה אותה בצורה מעגלית כך שהתוצר התעופף מהשולחן ישר לרצפה. 

בתחילה כל זה התקבל בסבלנות מושלמת על ידינו. מה יש לצפות מילדה בת 4 וחצי ומאחותה בת השנתיים? בהתאם, בחרתי בביטויים מחנכים ומלאי הבנה. “מכילים", מה שנקרא. למרבה הצער ובאופן לא מפתיע בכלל, זה לא עזר. הערה רדפה הערה, והשלווה של המבוגרים התערערה. הילוך ראשון קפץ לשני, השלישי כבר חרק, ופתאום נשמעה קריאה רמה של “לא!", משם הלוחמנות הסלימה. אני: “מה זה? לא! אל תשחקו עם האוכל". 

בתגובה הגדולה שיחקה ביתר שאת עם האוכל ומלמלה משהו בג'יבריש. כנראה שכך היא משוחחת עם החברות. הפטנטים שממציאים בגיל 4 וחצי יכולים להיות די מדהימים ובאותה מידה בלתי נסבלים. ככל שהתעצבנתי, סדר האותיות הסתום התגבר, והשיח, ברמה הטכנית, נאטם. לצד הקצר בתקשורת, הלב סימן בדפיקות קצביות כיוון שעלול היה להתפתח להתקף לב, שמקורו בקריזה אבהית.

אני: “למה את מדברת שטויות? את ילדה חכמה, ואת מתעקשת לדבר שטויות!".  הניתוח הלינגוויסטי החד לא הרשים אף אחת, ומבול המלמול נמשך. אני (טעון מבפנים ואדמדם בפנים): “תפסיקי לדבר שטויות. ממש חבל שאת מבזבזת את הזמן שלך על דברים לא אינטליגנטיים. אפשר לא להגיד את המילה 'קקי' יותר?". 

בתגובה המילה “קקי" מילאה את האטמוספירה. לא ציינתי שבין ההברות המרדניות המונח הבלתי הולם נשמע נון־סטופ ובכלל, ענייני שירותים הם לאחרונה להיט אצל מיכאלה. לרגעים היא תופסת את החומרה והחריגות שבעניין ונוזפת בעצמה בעזרת המשפט: “זה לא מנומס, קקי זו מילה של שירותים". בזמנים אחרים, בהיפוך ממשי ששובר את חוקי הלוגיקה, היא לא מפסיקה להפריח הגיגים שקשורים לעולם הנוחיות. כמובן שכל התפרצות כזו מדרדרת גם את האחות הקטנה, שספק אם היא מבינה את המשמעות ועם זאת עדיין חוזרת על התוכן הנקלה, כנראה כדי לראות בזמן אמת מה קורה אחרי שלאבא יוצא עשן מהאוזניים. אני (בחרפון גמור): “דיייי!!! מספיק עם המילים האלו".

ואז, בין הנזיפות, ההמולה, הביטויים שהשתיקה יפה להם והצחוק הפרוע שסימן את ניצחון הקטנטנות עליי, זה הכה בי: הדברים שנשאגו מפי מוכרים ממש. אולי זה דז'ה וו מבולבל, אבל הם בכלל לא שייכים לי. בעצם, אבא שלי כבר אמר אותם בעבר ולא פעם.  בזמנו, התפקידים היו שונים כמובן. אני הייתי הצעיר שנלהב מגסויות, ואבא היה המבוגר המאוכזב מכך שבנו, בעל אינטליגנציה סבירה, כך לפחות סבר וקיווה, אולי מתוך אופטימיות זהירה ואולי מתוך עיוורון האהבה, מקשקש ומכלה את האוויר הנמצא בריאותיו על נונסנס גרוע בהרבה מזה של בתי ולמרבה הבושה גם בגילים מתקדמים הרבה יותר מ־4 וחצי. 

אני מניח שבזמנו אבי איבד חלק משפיותו בניסיון להכניס דברי טעם למוחי. הוא הרצה בפניי על היסטוריה, שוחח איתי על עניינים של מבוגרים ובמיטב כוחו ביקש ללמדני דברים נעלים, ואנוכי השבתי לו, בכפיות טובה ילדותית, במילים כדוגמת “קקי". מסקנות: אבא היה איש חכם, ואני כנראה, מתוך דרוויניזם, גנטיקה או יכולות של תוכי חרוץ, מצליח איכשהו לשחזר את תבונתו, תודה לאל. שנית, קארמה איז אה ביץ', ואצלי היא הגיעה בבומרנג, מעוטרת במילה “קקי". 