שבעת המופלאים

זה קרה במוצאי שבת, 11 באוקטובר 1975, ב־23:30 בלילה, ומי שצפה בבכורה המסעירה, המצחיקה והמרגשת של "סאטרדיי נייט לייב" ב–NBC, הבין כי קם מול עיניו זן חדש של טלוויזיה. סטיב מרטין, קומיקאי בתחילת דרכו, צפה בתוכנית באספן, קולורדו; מרטין לא התגלגל על הרצפה מצחוק אלא הביט במסך פעור פה ואמר לעצמו: "לעזאזל, הם עשו את זה. זו התוכנית שכולם חלמו עליה".

שבועות ספורים משידור הבכורה ההיסטורי שלה, ללא כל פרסום בעיתונות או הפניות טלוויזיוניות, הפכה "מוצ"ש" לקומדי סטור, בית התה והצוותא האמריקאיים של בני דור שנסחפו ללא כיוון או מטרה אל חופיו של שעמום תרבותי גדול. אמריקה מבולבלת ומלקקת את פצעיה תחת נשיאותו של ג׳רלד פורד, הנשיא החיוור ונטול המוטיבציה שהחליף את ניקסון שהתפטר באוגוסט 1974.

חוץ מנורמן ליר ("הכל נשאר במשפחה") ובעלי השראה מעטים, הגישו שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות לצופיהן מזון לעוס וקל לעיכול, בידור רך וסדרות אקשן עם מכוניות, אקדחים גדולים ודיאלוגים מאצ'ואיסטיים. לכן התפוצצה ״מוצ"ש״ בקשת של זיקוקין דינור שהאירו את אפלת העידן הטלוויזיוני.

שבעת השחקנים הצעירים בצוות התוכנית שכבשו את המסך היו לוחמי הגרילה של דורם. הצהרת הכוונות המשמעותית הייתה כי התוכנית הסאטירית תעסוק בסמים, רוק'נרול ותרבות הצעירים; היא תלעג לממסדים פוליטיים, תתעלל בנשיא ובכלבו, תעסוק באפליה, בשחורים, במהגרים, בצביעותם של הממסד התרבותי ובאוליגרכיות השולטות.

התוכנית עלתה לשידור ללא תרועות חצוצרה. לכן החמיצו צופים רבים את הפרקים הראשונים. לילה אחד ישבנו בבית, שיחקנו עם השלט ונפלנו על מישהו שישב באולפן חדשות, נראה צעיר, נמרץ ולא מלוקק כשאר המגישים, שאמר לפני שעבר לפרסומות: ״וכשנחזור - רעידת אדמה מחסלת את סן דייגו, ארבעה מיליון הרוגים בטורקיה וארלין מבקרת במוזיאון". קשה היה להגדיר את הטריטוריה שאליה נקלענו, אבל היא הייתה נועזת וחדשנית.

מפה לאוזן, בשיחות בחוג לקולנוע, באוטובוס, מהעיתונות שהתעוררה, התגבשה הסכמה שאף פעם לא הייתה קונספציה טלוויזיונית כה מסעירה, ספונטנית ושוברת סטיגמות. נהוג לטעון, ברמה מסוימת של צדק, ש"מוצ"ש" לא הצליחה לחזור על המקוריות, החדשנות והספונטניות הרעננה של חמש העונות הראשונות שלה. אמירה מחמירה מדי לתוכנית סאטירית המתקשה בהגדרתה להישאר רלוונטית ועדכנית 52 שנה, אבל נכונה בפרספקטיבה היסטורית.

לא התקבץ בהמשך התוכנית צוות כותבים ושחקנים כמו בעונות הראשונות. לגיל היוצרים היה חלק משמעותי. ריק אברסול, מנהל תוכניות סוף השבוע של NBC, היה בן 27; לורן מייקלס, המפיק ומי ש״סאטרדיי" מזוהה איתו יותר מכל אחד אחר, היה בן 30. ג׳ון בלושי, דן אקרויד, גילדה רדנר, צ׳בי צ׳ייס, לאריין ניומן וג׳יין קרטיין היו בשנות ה–20 לחייהם. כולם הוחתמו על חוזה אחיד: 25 אלף דולר לשנה.

שום דבר לא היה מוכן לשידור ביום שישי, 24 שעות לפני הבכורה. אם היית שואל את החבורה המבוהלת מה צופן להם העתיד, הם היו עונים: אסון. התפאורה לא הייתה מוכנה; מישהו ב־NBC שכח להזמין קהל לאולפן 8H בבניין - הרעיון היה להופיע לפני קהל, שצחוקיו יפיחו רוח חיים בתוכנית - ושעה לפני השידור יצאו שליחים בהולים לאסוף כל מי שראו ברחוב להיכנס לאולפן. החזרה הגנרלית הייתה קטסטרופה, ומייקלס העריך שהתוכנית תעלה ותרד באותו לילה.

אחרי ההפניה מהרשת עלו לשידור בלושי ואודניו, אחד הכותבים. בלושי כמהגר מזרח־אירופי הלומד אנגלית אצל פרופ' אודניו. אודניו הסביר כיצד יאכיל נמיות באצבעותיו של בלושי, שחזר על דבריו במבטא כבד ומבט בוהה. אחרי שהמורה גמר להתעלל בתלמידו, הוא תפס את חזהו, נפל ומת. בסיומו של הקטע - שבו שכבו המורה ותלמידו על הרצפה - נכנס צ'בי צ׳ייס לאולפן, חיכה לקלוז אפ ובחיוך רחב אמר את המילים שעשו היסטוריה: "חי, מניו יורק! זה מוצאי שבת!".

מהערב הראשון היה לתוכנית מגיש־אורח. רשתות שידור מהוגנות סירבו להמר עליהם, כי מגישים אורחים לא עושים חשבון ו״מוצ"ש" הייתה סיוט צנזוריאלי מערב הבכורה. על משתתף קבוע יכול היה הצנזור להפעיל סנקציות: 100 דולר קנס על ״shit״ ו־500 דולר קנס על ״fuck״.

סיימון וגרפונקל הסכימו להתאחד עבור התוכנית השנייה, וכך נולד מוסד המוזיקאי האורח, מוסד שאירח ברבות השנים את עילית הרוק'נרול. את התוכנית השלישית הגיש רוב ריינר, ששיחק באותם ימים את מייק סטיביק ב״הכל נשאר במשפחה". קנדיס ברגן הגישה את הרביעית.
ההומור של "מוצ"ש" צמח מתוך מציאות אמריקאית, והוא ייצג בוז בריא כלפי כל מה שהדיף ניחוח של שררה ושלטון.

מי שבדק את תוכני התוכנית לאורך קווי תפר פוליטיים, גילה כי מחבריה היו א־פוליטיים באופן מפתיע וכי התוכנית לעגה במידה שווה לדמוקרטים ולרפובליקנים, לשחורים וללבנים, לעשירים ולעניים. היא הייתה סאטירה חברתית אמיתית ולא מניפסט שמאלני. צ׳ייס חיקה את ג׳רלד פורד 15 פעמים; אקרויד חיקה את ג׳ימי קרטר 22 פעמים. אבל התוכנית נתפסה כאנטי־ממסדית והייתה חביבה יותר על דמוקרטים, שאולי קל יותר לשעשע אותם.

מי שחש מאוים והגיב קשה על "מוצ"ש" היה מלך הלייט־נייט ג׳וני קרסון. הוא כינה את צוות התוכנית חבורה של חובבים "שאינה מסוגלת לאלתר נאדות בתחרות של אכילת שעועית". "לפנינו", ענה לו ביל מאריי, שהצטרף לצוות בעונה השנייה, "אנשים לא צפו בטלוויזיה במוצאי שבת".

"מוצ"ש" הפכה למפלצת תובענית שהיה צריך להאכיל אותה כמויות בלתי סבירות של חומר קומי משובח. ביום רביעי החלו להעמיד את המערכונים השונים, ביום שבת שידרו אותם. כשהיה ברור כי מדובר בהצלחה, נולדה מפלצת חדשה: אגו. לא מעט אגואיסטים לוהקו לתוכנית, ובלושי וצ׳ייס הובילו את הרשימה.

בלושי היה קומיקאי בחסד, מוצק ועגלגל עם נטייה להשמנה שבה נלחם בקרב חסר תקווה, וגבותיו רבות הבעה וזריזות ביותר. בתוך זמן קצר נדחק יחד עם צ׳ייס הכריזמטי אל ראש הפירמידה. אם בהתחלה כונתה התוכנית "דה צ׳בי צ׳ייס שואו", הכריזמה השתלטנית של בלושי הדיחה אותו. העוינות דיממה אל התוכנית והזינה אותה. קומדיה טובה נובעת ממצוקה, ובלושי תמיד היה במצוקה. הוא לקח את עצמו ואת תפקידו ברצינות תהומית ונטולת כל הומור עצמי. הוא שנא עד מוות את מערכוני הדבורים הרצחניות שבהם הופיע 17 פעמים.

הוא התייחס לקריירה המוזיקלית שלו כג׳ייק בלוז מ״האחים בלוז" ברצינות גדולה שהדאיגה את חבריו. הוא חיקה את עוויתותיו האפילפטיות של ג׳ו קוקר ושר את "עם מעט עזרה מידידיי"; כאשר הגיע קוקר ל"מוצ"ש" בתקופה קשה בחייו ושר את "עם מעט עזרה מידידיי", הצטרף אליו בלושי, חיקה והשפיל אותו עד עפר.

התמכרותו של בלושי לקוקאין הפכה את הקומה ה־17 של בניין NBC לתחנת סמים פעילה. כל האיסורים נשברו. אנשים צעירים ומוכשרים דהרו במכונת טלוויזיה מופלאה, ומי שלא זז הצדה נדרס. הראשון שיצא משליטה והמריא על הילת פרסומו היה בלושי, שהיה מועד לפורענות. גם המערכונים החלו לדחוף את גבולות המעטפת. ערב אחד טחן אקרויד דג חי בבלנדר; במוצ"ש אחר גילם את השפית הטלוויזיונית ג׳וליה צ׳יילד, חתך לעצמו את היד, דימם שעה ארוכה (כחלק מהמערכון) עד שהתמוטט על השולחן. כצופה עם הרגלי צפייה בנאליים, לעולם לא ידעת מה צפוי לך.

באותן חמש עונות מוצלחות הוצגו מערכונים אייקוניים: "The Coneheads", משפחה של חייזרים המתקשה להסתגל לחיים באמריקה; "הדיינר היווני", פרודיה על מסעדה המגישה צ'יזבורגר ופפסי בלבד; האחים בלוז כמובן; והפסטרנקים - מהגרים צ׳כים עם בליטות גדולות בקדמת מכנסיהם שבאו לאמריקה "לדפוק אמריקאיות". "מוצ"ש" לא הזניחה את מהות הקיום האמריקאי של שנות ה־70. בתפקיד טכנאי המקררים חשפו מכנסיו הנפולים של אקרויד את חריץ ישבנו, שבו הוא תקע עיפרון.

במהלך שידור מהדורת החדשות הסאטירית עם צ׳ייס, קרעה ג׳יין קרטיין את חולצתה לפני המצלמה - "נראה אותך נלחמת באלה, קוני צ׳אנג!״, צרחה קרטיין, עם חזייתה החשופה מסנוורת מיליוני צופים. גילדה רדנר טיפחה שתי דמויות: רוזאן רוזאנדאנה, פובליציסטית טלוויזיונית ירודה שעסקה בשיער אף, גושי רוק ושאריות בשר שהיו תקועות בין שיניה; ואמילי לאטלה, שפטפטה חמש דקות רצופות על משהו רק משום שלא הבינה את הנאמר (היא התנגדה נמרצות ל־busting [מעצר] של ילדי בית ספר, שעה שהמילה הייתה bussing [הסעה]).

חודשיים בלבד אחרי הבכורה הסלימו "מוצ"ש" את הרטוריקה שלהם והזמינו את ריצ׳רד פריור להגיש את התוכנית. לפריור היה מוניטין של הומור אנטי־לבן, גס ומאוד לא טלוויזיוני. הוא הסכים לקבל עליו את מגבלות NBC, אבל הבטחותיו להומור מהוגן יחסית לא הרגיעו את חששות הרשת. איתו נולד שיהוי חמש השניות המפורסם, שהופעל פעם אחת בלבד, לכבודו של פריור. התוכנית הועברה מהאולפן בשיהוי של חמש שניות שאפשרו לצנזור להשתיק את דבריו של פריור אם יחרוג מהקווים. למרות החשש, זה היה אחד הערבים הטובים של "מוצ"ש".

שם נולד הסמוראי היפני של בלושי. בלושי ופריור, לבושים כסמוראים, היו נערי מעלית במלון שרבים ביניהם מי יישא את מזוודות האורחים; רדנר הציגה את אמילי לאטלה, וצ׳ייס בחן את פריור בשיח אסוציאציות פסיכולוגי שהידרדר לחילופי קללות גזעניות. פריור אמר "תחת" פעמיים, אבל הצנזור לא התערב.

בעונת הבחירות של 1976 נטפל צ׳ייס לנשיא פורד. זו הייתה היטפלות שיטתית ועקבית שנבעה מנטייתו של הנשיא ליפול ולהיכשל בתנועות מוטוריות פשוטות. צ׳ייס נפל ממדרגות של מטוסים, כרך כבלים של מיקרופונים סביב צווארו ונתקע בפריטי ריהוט בבית הלבן עד שרון נסן, יועץ התקשורת של פורד, צעק "די!". בניסיונו להוריד את צ'ייס מגבו של פורד שהתמודד מול ג׳ימי קרטר האלמוני, הסכים נסן להיות מגיש אורח של ״מוצ"ש״. אחרי שהשתתפותו של נסן הובטחה, ביקש ממנו מייקלס שגם הנשיא יתרום כמה משפטים לתוכנית. פורד הסכים.

היו לו שלושה משפטים לומר: "חי מניו יורק, זה מוצאי שבת!"; "גבירותיי ורבותיי, מזכיר העיתונות של נשיא ארצות הברית", ו״אני ג׳רלד פורד, ואתם לא". אחרי ההקלטה הנשיא קם לעזוב את המקום, אך שכח להסיר מעליו את מיקרופון הצוואר. הכבל של המיקרופון, המחובר ישירות למצלמה, נמתח, והמצלמה התנדנדה באופן מסוכן. נסן התנה את השתתפותו והשתתפות הנשיא בהשמטת האירוע.

אקרויד חיקה את מבטו הדרומי של קרטר וגרר למערכונים את עוזריו ובני משפחתו. שם החלה הסאטירה הנשיאותית של "מוצ"ש" שממשיכה עד היום, אבל אז היא הייתה טרייה ונועזת. היא הייתה יותר מחיקויים של המועמדים לנשיאות ולכן הייתה נשכנית. אלק בולדווין, שאינו מצחיק טבעי, שחיקה את טראמפ בעונת הבחירות, התאמץ מדי ולכן יצא עצי ונוקשה מקודמיו.

חמש העונות הראשונות המצליחות לא נמשכו לנצח. מוצף הצעות מפתות להופיע בסרטים, עזב צ׳ייס את "מוצ"ש" בסוף עונת 76׳־77׳, ביל מאריי החליף אותו. כדור־האגו השמנמן בלושי הלך וגדש את האולפן ואת אחורי הקלעים בנוכחותו, חלקה מעיקה ותובענית. בפגרת הקיץ של שנת 78׳ השתתף בלושי ב״בית החיות" של ג׳ון לנדיס, סרט שגרף 60 מיליון דולר. השיבה לניו יורק לא הייתה קלה אחרי שנחשף להערצה עולמית.

באוקטובר 1978 הסכימו הרולינג סטונס להופיע בתוכנית, ומנהטן געשה ורחשה מההישג. הסטונס לקחו את השתתפותם ברצינות, ומדיווחים מהחזרות הקדחתניות שערכו, עלה כי מעולם לא נראו ונשמעו טוב יותר. במקור היה מתוכנן כי חברי הלהקה ישירו שלושה שירים ואחר כך ישתתפו במערכונים שונים. אבל בחזרות התברר כי מיק ג׳אגר היה היחיד שהבין מה נדרש ממנו. ההופעה עצמה, כך התגלה למבוכת כולם, הייתה חיוורת ופושרת.

המגיש אותו לילה היה ראש עיריית ניו יורק אד קוץ׳. הוא ניסה להגיש לבלושי תעודת הוקרה מטעם ניו יורק על השתתפותו ב״בית החיות", ובלושי, שרצה לקבל את מפתח העיר דווקא, פתח במונולוג קולני: "זה הכל?", צרח בלושי על קוץ׳ כשהוא מצביע על תעודת ההוקרה, ״עשיתי סרט שהרוויח 60 מיליון דולר ואתה נותן לי תעודה? מתי הרוויחה ניו יורק 60 מיליון דולר? לא הייתי חייב לחזור לכאן, אתה יודע? הייתי יכול להישאר בהוליווד ולהרוויח הון! אבל לאאאאאאא!", סיים בלושי בהברה הארוכה שהפכה לסימן ההיכר שלו.

במוצאי שבת, 24 במאי 1980, ירד מסך אחרון על הצוות המקורי של "מוצ"ש". במסיבת הסיום העגומה נחשפו הטינות הסמויות במלוא כיעורן. כולם כעסו על כולם, וכולם היו ברוגז עם כולם. ג׳יין קרטיין הביטה באולפן המכוער ואמרה: "רגלי לא תדרוך כאן לעולם". לאריין ניומן אמרה כי היא רוצה אקדח כדי לחסל אחת ולתמיד את הכרוז שקרא לה במשך חמש שנים אל הבמה. בלושי, אקרויד, צ׳ייס, מאריי ואחרים עברו לקריירות קולנועיות מצליחות. כמה מהם חתומים על שוברי קופות גדולים, אבל הם אף פעם לא שחזרו את המוטיבציה, האנרגיה והאדרנלין שסערו ב״מוצ"ש".

בלושי לא שרד את מחיר תהילתו. הוא התגלגל להתמכרות סמים נבזית במיוחד ומת במרץ 82' בבונגלו ב"שאטו מרמונט", אחרי שהזריקו לו הרואין נוסף לסמים אחרים. גילדה רדנר דעכה לסדרה של סרטים אומללים במיוחד ומתה מסרטן; לאריין ניומן נמוגה; הקריירה של ג׳יין קרטיין נתקעה; ביל מאריי הגיע למעמד קדוש קולנועי עד שהחלו לספר על התנהגותו הדורסנית ועל הטרדות מיניות. אקרויד התגלגל לסדרה של סרטים מיותרים שבהם קשה היה לזהות את האח בלוז. צ׳ייס הפך לראס גריזוולד ויצא עם משפחה קולנועית לסרטי חופשות.

צוותים שונים ועונות רבות של "מוצ"ש״ באו אחרי הפרישה של שנת 80', אבל אף אחד - כולל שחקנים מוכשרים כמו אדי מרפי, דנה גארווי, ג׳וליה לואי־דרייפוס, בילי קריסטל, כריסטופר גסט, מרטין שורט, דאריל המונד, מייק מאיירס, כריס פארלי, טינה פיי ואיימי פולר - לא הצליחו לחשמל את הצופים כמו אותה קדנציה יצירתית חד־פעמית שראשיתה באוקטובר 1975 וסופה במאי 1980.