"אמא, את יודעת מה הודיה סיפרה לנו היום?" כך החל כל יום בשנתיים האחרונות, כשעילי אריה שלי שב מבית הספר. על פניו נשמע עוד סיפור על יום לימודים רגיל, עם פעילויות בהפסקות. למעשה, כל יום כשעילי חזר הבייתה מחויך ושמח היה לו סיפור עם מוסר השכל שהודיה, המחנכת שלו, סיפרה לכיתה. תמיד זה היה מלווה בשיר או במשל או בשניהם. כל הזמן עם אהבה והמון תשוקה.

כל פעילות שנעשתה בכיתה, גם אם בהיבט הלימודי היה לה פן חברתי מובהק. תמיד לראות את האחר. לחמול. להביע דאגה. אז בסוף השנה, דווקא כשכל כך הרבה ביקורת נשמעת על מערכת החינוך שלנו, לא פעם ואפילו בצדק, חשוב לי להאיר את הטור הזה על הודיה שלנו, המורה שעשתה, גם לנו, ההורים בית ספר והדליקה לנו נרות חדשים בנשמה.

הודיה האהובה שלנו;

מעולם לא כתבתי טור למורה, עבור מורה, על מורה. אני, שאהבתי בית ספר ולימודים מאז שאני זוכרת את עצמי, לפעמים יתר על המידה (כן, יש דבר כזה), ראיתי בהוראה דבר קדוש. גדלתי בבית שבו סבי היה מנהל בית ספר ואימי בתפקידי הנהלה בכירים בתיכון, אפילו בשלב מסויים, רציתי לעשות לאחר התואר השני שלי, הסבת אקדמאים להוראה ונמנעתי.

אולי איפה שהוא פחדתי לפגוע בקסם הזה שראיתי בבית הספר. שנות היסודי לא היו שנותיי הזוהרות. עם זאת שנות החטיבה והתיכון היה נהדרות בעיניי ופחדתי שאהבת יתר ללימודים ובייחוד לציונים- תשפיע עליי כשאאהפוך לאמא בעצמי. חששתי שאהיה מהאימהות הדורשות- מאוכזבות, ואז כשעילי התחיל כיתה א' ובייחוד לאחר שעברנו לבית ספר חדש- החלטתי ש"דרך ארץ קדמה לתורה".

הבנתי שהכי חשוב שיהיה אדם טוב, חבר נאמן, איש מועיל מוסרית לחברה.

כשהכרתי אותך, לפני שנתיים כל כך שמחתי לגלות שאת בהוויתך - כשמך - מלאת הוד והדר, שמה את הערכים האישיים- נפשיים עוד קודם לאלה הלימודיים, דבר שאינו מובן מאליו כלל במערכת החינוכית.

צמחנו איתך הודיה. כל יום היה מעשיר ומפרה, כל סוגיה חברתית תמיד נפתרה עד תום. את גינית חרמות, התעסקת לא אחת עם אגוזים קשים לפיצוח, והפכת את כל המורכב לפשוט, כדרכה של מנהיגה אמיתית. לביאה ששומרת על גוריה, בכל רמ"ח איבריה.

את הראית לנו ההורים, לא פעם, איך להיות הורים, בלי לומר מילה. וזו, בין היתר, גדולתך. בלי להטיף או לחנך, נתת לנו ההורים כלים משמעותיים בתפזורת המטורפת הזאת שנקראת חינוך. את הרגעת אותנו, העמדת אותנו במקום והפכת ילדים בכיתה ב' לחבורה מלוכדת, כעת בסוף כיתה ד'.

ילדים שהגיעו עם פוסט קורונה חזרה למערכת החינוך, הורים עם פוסט טראומה ממערכת החינוך, ניצבים כיום מולך ומצדיעים. את הוכחת לנו שטוב האדם תמיד מנצח, הראית לילדינו איך להיות רגישים לאחר, ובעיקר לימדת אותם מהי סבלנות ואיך במבט קצר בעיניים רואים הכל.

אנחנו לא באמת נפרדים ממך, כי אי אפשר באמת להיפרד מהורה, מחנך, מאדם שמאגד את כל תפקידי חיינו יחד. אני אוהבת אותך הודיה ומודה על הזכות להכיר אוצר בלום כמוך. אני יודעת שעילי שלי הפך להיות אדם טוב יותר מכל היבט שהוא בזכותך ואני מאחלת לכל ילד בישראל ובעולם, להכיר הודיה כזאת בחייו.

למרות שאי אפשר לשכפל אותך ושם דבר לא דומה למקור, את רב הבריח שלנו, רב החובל ורבת הגוונים והכישרונות.

את המורה לחיים. לכולנו. לכל החיים