לאחרונה שודרה כתבה בטלוויזיה על סוגיה שחוזרת על עצמה מדי שנה - מה עושים עם הילדים בחופש הגדול. הזמן הזה בשנה שתופס את כולנו במפתיע, כאילו איש מאיתנו לא היה ילד מעולם ולא יודע מה משמעות יולי־אוגוסט עבור ילדים, הרי בתכלס הם רק רוצים שתעזבו אותם בשקט. לא רוצים את התוכניות שלכם, את הסידורים שלכם. הם פשוט רוצים לנוח.
כמדי שנה אני מתעצבנת מהניתוק של אלה שמפמפמים בכל תוכנית אפשרית - שתמיד עוסקת בהיבט של השאלה הכי ישראלית בעולם “כמה זה עולה לנו?" - את הבעיות של בני מעמד הביניים פלוס, שמתלוננים על המחירים המופרזים של קייטנות קונספט וחופשות לחו"ל. אתם בכלל יודעים כמה עולה היום קרטון חלב?
קייטנת גלישה, קייטנת סייבר, קייטנת צילום, סטיילינג, ואם זה לא מספיק, אז גם חופשה משפחתית ביער השחור וטיול לונה פארק באוסטריה היו רק חלק מהאטרקציות לחופש הגדול שעל ההתייקרויות שלהן הלינו ההורים, שהם לצערי הרב ולמרבה הבושה העמוקה בני הדור שלי. הדור שגדל על ״נילס הולגרסן״, "רואים 6/6", “הלב" ובמקרה הטוב הלך לבריכה פעם בשבוע או לקייטנת שוקו ולחמנייה כלשהי שעשו למי שרצה בחצר בית הספר.
עיני לא צרה במי שיכול לאפשר לילדים שלו את כל הטוב הזה במקום אשפוז כפוי מול הטלוויזיה או הטלפון, אבל גם להיות אקסטרה־פריבילגיים בפריים טיים וגם להתלונן על כך שזה יקר? אם תציצו פנימה טוב־טוב, תראו שהילדים שהייתם בוודאי מתביישים בכם היום.
לא יודעת למי צריך לבוא בטענות. האם לחדשות שמשדרות כתבה נלעגת ומגמתית כזאת, שבעצם מטשטשת את הצרה האמיתית, שגם קייטנה של שוקו ולחמנייה בחצר בית הספר יכולה להיות יקרה עבור הרבה הורים, שאולי יש להם שאיפות לשלוח את הילדים שלהם לקייטנת גלישה, אבל בפועל הם רחוקים מכך שנות אור.
יוקר המחיה בישראל הוא ללא ספק סוגיה שאי אפשר להתעלם ממנה, רק אם מפנים את הזרקור למקום הנכון ולא למה שמביא רייטינג. אז לאבא שהתלונן שממש יקר לו לקחת שלושה ילדים ליער השחור ולשלם כמעט 40 אלף שקלים, אני אומרת - אתה ממש לא חייב לעשות את זה, אם כל כך קשה לך. סע לכרתים, ותאמין לי שיש גם ילדים שנוסעים לכנרת בקיץ ועושים קמפינג, הכי סבבה להם בעולם והם בסוף גדלים בסדר גמור.
הטירוף הלא פרופורציונלי הזה לא מפתיע אותי. בסופו של דבר, אנחנו נמצאים בתקופה כזאת שאי אפשר לחיות רגיל, אלא הסביבה מכריחה אותנו לעבור “חוויית חיים" כלשהי. כל דבר הוא חוויה שצריכה להפעיל את החושים ורצוי את כולם בבת אחת. כבר אי אפשר סתם לצאת לנופש, צריך “לחוות נופש". אי אפשר סתם לטוס, כי כולם מנסים למכור לנו “חוויית טיסה". גם את הביס הטעים במסעדה אי אפשר לאכול בשקט, כי כל מה שמנסים לספק לנו כל הזמן הוא חוויה על־חושית של טעמים.
מישהו שמע כבר על חוויית קפה? ומה עם חוויית שתייה? חוויית נסיעה שקטה ברכב, ואפילו עוד לא הספקתי לדבר על חוויית המגורים בעידן שבו כולנו שוכחים שבית, לא משנה מה תעשו ממנו, הוא בסופו של דבר בסך הכל קופסה שגרים בה. נכון שצריך להיות בה נוח. אבל לא חייבים לחוות חוויית מגורים מטריפת חושים, כשיושבים מול נטפליקס בערב.
ולא רק שהכל חייב להיות חווייתי בעולם הזה, אלא למרבה האימה גם קונספטואלי. לכל דייט יש קונספט, לכל חופשה יש תוכן, ארוחה עם קונספט שמתכתבת עם השד יודע מה.
אם בעבר כדי לנסוע לריטריט הייתם צריכים להרחיק עד הודו ולשתוק עשרה ימים, היום כל סדנה היא ריטריט, כל שלושה ימים בטבע הם דיטוקס לחיים עצמם. ושלא תחשבו שאני נגד, אני אוהבת להתנתק, אני אוהבת “לרטרט" את עצמי מחדש בכל פעם כשמתאפשר לי. לעשות יוגה, נשימות בקונספט של בטן־גב, אבל נמאס לי כבר ממילים גדולות מדי שלא אומרות כלום, מסופרלטיבים מוגזמים עתירי רגש שרק מטשטשים את הרגש האמיתי הקטן והבסיסי הזה, שהוא המקור לכל הדברים הטובים בעולם.
אני לא רוצה שום דבר “בענק", לא “לחוות", לא שיטלטלו לי את החושים בכל סרט, סדרה או ארוחה. אני רק רוצה להיכנס לאוטו ולא להידקר על ידי חמום מוח או להיתקע בפקק. זה לא כי אני מסתפקת במועט, אני אוהבת שפע, אבל החיים מאתגרים מספיק כדי שגם החוויות הפשוטות ייקחו אותי לקצה קצו של הקיצון.
אני פשוט רוצה לחיות בטוב, בשקט, עם הרבה אהבה ושמחה ופשטות של מילים כמו “אני אוהב אותך", בלי “את מהממת, חיים שלי" או “אהבת חיי". בלי קונספט למסיבות, בלי הבטחות גדולות כמו “עד שהנצח יפריד בינינו", כי אלוהים יודע מה יהיה בעוד שנה. פשוט כאן ועכשיו, בקטן ובטוב. חופש שמח לילדים. אני כל כך מקנאה בהם.