אין חדש תחת השמש. בימים של הפגנות פרועות בסמכות וברשות, מומרצות בקריאות לסרבנות ומרי אזרחי נגד ממשלה נבחרת, מתפרסם ספר חדש מרתק, המעלה באוב את התקופה המכוננת של מלחמות היהודים בארץ ישראל המיטלטלת בין יריבות מרה ושנאה לוהטת לבין כמיהה לאחדות מול איומים חיצוניים קיומיים. חוף ימה של תל אביב היה הזירה של שני האירועים הטראומתיים ביותר בהיסטוריה של ישראל שבדרך: הטבעת אלטלנה ורצח ארלוזורוב, שתי דרמות רצחניות אשר עיצבו והגדירו את השסע הפוליטי הטקטוני שאינו מגליד.
ב־22 ביוני 1948 היה זה התותח שפגזיו ה"קדושים" הטביעו את האונייה אלטלנה. יחד עם הנשק והתחמושת שבבטנה, ירד למצולות גם הסיכוי לשחרר כבר במלחמת העצמאות את ירושלים העתיקה, הכותל, הר הבית ומערת המכפלה בחברון. רק עימות חזיתי שבו עמד מנחם בגין בנחישות מול כל חבריו במפקדת האצ"ל שדמם רתח, מנע מלחמת אחים שהייתה מסכנת את הניצחון במלחמת העצמאות.
15 שנים ושישה ימים לפני שהתותח "הקדוש" הטביע את אלטלנה, היה זה אקדח ארור אשר שם קץ לחייו של מנהיג תנועת העבודה, ד"ר חיים ארלוזורוב. שופרות השמאל לא חיכו לחקירה ולמשפט - והרשיעו בהבל פה שני בית"רים ברצח ואת מנהיג המחנה האידיאולוגי בימין, אב"א אחימאיר, בגין שידול והסתה לרצח. אך בעוד אובדנו של ארלוזורוב מהדהד עד היום בחיינו, הטרגדיה הפוליטית והאישית של מי שהיה קורבנה של עלילת הדם נחשפת בימים אלה בספר "איילה בין החומות, יומן המשפט והסוהר", שנכתב על ידי אחימאיר בכלאו.
קוראי הספר ייחשפו, לצד התובנות ההיסטוריות המרתקות שהוא מספק בשפע, גם לתובנה שבלילה הטרגי של 16 ביוני 1933 אבד למחנה הלאומי המנהיג השני בחשיבותו בעת ההיא. היומנים מהשנים 1934־1935 פורסמו בימים אלה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. הם משקפים ברזולוציה צבעונית ומרתקת את התקופה בארץ ובעולם ומציגים הוגה דעות מלא כרימון שהוא גם היסטוריון, אך בעיקר מנהיג פילוסוף שלצד זאב ז'בוטינסקי ואורי צבי גרינברג עיצב את החשיבה הלאומית בארץ ישראל. האיש שז'בוטינסקי קרא לו "מורי ורבי", היה הגרסה הבלתי מתפשרת של מנהיגו, שאותו העריץ ללא סייג, למעט נטייתו להתפשר עם יריביו: "ז'בוטינסקי יותר מדי ראציונליסטן ורוצה להשפיע על היהודים בדברים שיתקבלו על ה'שכל היהודי'", כתב.
הרקע שעליו צמחה עלילת הדם שעל פיה הבית"רים אברהם סבטסקי וצבי רוזנבלט רצחו את ארלוזורוב בהשראת אחימאיר, היה מאמר ביקורת של אחימאיר על ארלוזורוב שהתפרסם ביום הרצח בגין "הסכם ההעברה" שרקם עם גרמניה הנאצית, על פיו היישוב ישבור את החרם הכלכלי על סחורות גרמניות במסגרת התחייבות לאפשר ליהודי גרמניה לצאת, תוך שהם רשאים להביא לארץ ישראל חלק מרכושם.
במאמר שפרסמה ביום שישי האחרון ב"הארץ" לרגל מלאת 90 שנה לרצח, כותבת נכדתו של ארלוזורוב, מירב ארלוזורוב: "ההתקפה רווית השנאה נגד ארלוזורוב, כזכור, שעות ספורות לפני הרצח, נבעה מפרסום שלפיו הוא ניהל משא ומתן עם השלטון הנאצי על 'הסכם ההעברה', שנועד להעביר את יהודי גרמניה ביחד עם חלק מרכושם לארץ ישראל. כדי להגיע להסכם עם הנאצים, ארלוזורוב הציע להפר את החרם הבינלאומי שהוטל על גרמניה הנאצית, שזאב ז'בוטינסקי היה אחד מיוזמיו".
חבל שהכותבת לא דבקה בכותרת מאמרה "חסרה לנו התבונה המדינית של סבי", שעליה יכולים לחתום גם יריבים פוליטיים, ובמקום זאת ניסתה לייצר ניגודיות מלאכותית מול ז'בוטינסקי. מירב התבלבלה. החרם על גרמניה הנאצית היה מוצדק וראוי. הרי לא ניתן היה להעלות על הדעת שהיישוב לא ישתתף בסנקציות נגד גרמניה בשל רדיפת היהודים. אבל ארלוזורוב, שהיה בקי מאוד בנוף האנושי של הצמרת הפוליטית והחברתית בברלין, זיהה את הרצון הגרמני להיפטר מיהודיה וגם להשתלט על רכושם וניסה ליישם רעיון נועז, מול הזרם, מתוך ראייה אסטרטגית אמיצה ורבת־מעוף והשראה. מה שחמק מהבנתה המדינית של הפרשנית הכלכלית של ״דה מרקר״ הוא שהחרם היה תמריץ משמעותי לגרמנים להגיע להסכם הזה, שאכן הציל 50 אלף יהודים והביא אותם לארץ ישראל עם חלק מרכושם וממונם והעניק זריקת עידוד דמוגרפית וכלכלית שהיישוב היהודי היה זקוק לה כאוויר לנשימה.
בזמן ההצטרפות לחרם, ההיגיון והרגש חייבו לבחור בצד הנכון של ההיסטוריה. בחוכמה של אחר מעשה, כל מילת שבח שמרעיפה מירב ארלוזורוב על האומץ והראייה של חיים ארלוזורוב בהקשר להסכם הזה - מוצדקת. זה מקרה מובהק שבו שני הצדדים צודקים, אך מארלוזורוב נדרש אומץ לב לעשות את המעשה הטוב והנכון בעיניו ויהי מה. אבל ב־1933, למחרת הרצח, כמו בימינו אלה, העובדות לא היו רלוונטיות. מעצרם של שלושת הרוויזיוניסטים בעקבות עדותה של סימה ארלוזורוב, שטענה כי זיהתה את סטבסקי, הכשירה את הקרקע לעלילת דם שאפשרה למפא"י לבלום את התנופה של הרוויזיוניסטים ולזכות ברוב בקונגרס הציוני שהתקיים באותה שנה.
עד לרצח ראו קהלים הולכים וגדלים בכל רחבי פולין בז'בוטינסקי מועמד טבעי להחליף את חיים ויצמן. הוא סחף המונים בהופעותיו - והרוויזיוניזם הסעיר את דמיונם של בני הנוער והשכבות העממיות לאורכה ולרוחבה של אירופה. כישרון הכתיבה הגאוני שלו משך אליו גם את האינטליגנציה. מרבית הפובליציסטים בגולה נקבצו תחת דגלו. לכן, חרף שליטתה של מפא"י בנציגות הארץ־ישראלית לקונגרס, ציפו הכל שז'בוטינסקי - ששלט בנציגות הגולה - לא יחזור על הטעות שלו ב־1931 ויקים קואליציה בראשותו עם המזרחי והציונים הכלליים.
אבל עלילת הדם חוללה מהפך. דוד בן־גוריון ידע למנף אותה פוליטית ולזכות את העבודה ברוב, להניח תשתית לשלטון ללא מצרים וכמעט ללא מעצורים מאז ועד למהפך של 1977 ובמונחי שליטה מעשית והגמוניה - עד היום. לא בכדי הקים מנחם בגין ב־1982, ערב פרישתו, ועדת חקירה ממלכתית לחקר רצח שהתבצע 50 שנה קודם להקמתה. שהרי חרף זיכוי הנאשמים בבית המשפט המשיכה מפא"י להפיץ את בשורת אשמת הרוויזיוניסטים ברצח. בגין, שספג ביקורת על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לצורך חקר פרשה היסטורית שחלק מהמעורבים בה אינם בין החיים, היה צריך לבחור - והעדיף לחקור את רצח ארלוזורוב על פני פרשת אלטלנה. ב־1985 הגיש שופט בית המשפט העליון דוד בכור את מסקנות ועדת החקירה, שקבעה כי הרוצחים היו ככל הנראה ערבים.
יומני אחימאיר מתארים את מאבקו מהכלא נגד הסכמי לונדון של ז'בוטינסקי עם בן־גוריון, שבהם ראה מחילה על עלילת הדם המתמשכת. אבל חרף הכאב, התרוצצה באחימאיר כמיהה לפיוס לאומי. הדברים שכתב ביומנו בזמן אמת בהקשר זה נשמעים אקטואליים גם היום: "רגשות שונים מתרוצצים בי: יש רגעים ואני כולי שנאה לאותם שהביאו אותי לכאן, לאלה שרצו לדון אותי למוות. ואמנם, אילו היה הכוח והשלטון בידיהם – היו קורעים אותי כדג באותם יומי יוני־יולי נוראים. ויש ותוקף אותי רגש אחר לגמרי: אני רוצה לפנות לכולם במכתב לשלום, נוכח הסכנה החיצונית הנוראה הנשקפת לכולנו. ליבי רוצה שלום. בליבי רגשי השלום חזקים מרגשי המלחמה בתוך היהדות, אבל מוחי אומר לי שהניגודים בינינו הם יסודיים".
למרבה הצער הניגודים היסודיים הללו היו – שאיפת השמאל להגמוניה כל הזמן ובכל מחיר. מבן־גוריון ליצחק בן־אהרון וממנו לאהרן ברק וממנו למנהיגי המחאה בת ימינו – עבר המסר: אין לתת יום של לגיטימציה לשלטון מנהיגים דוגמת ז'בוטינסקי, בגין או נתניהו. שהרי כל דור מאז ועד היום היה בעיניהם הדור הלא נכון למימוש רצון הרוב בעם.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד