סיכום ביניים החלטי: לא ניתן לגשר על "חילוקי הדעות", שהם האורח שבו אנשים מרמים את עצמם עם סיפורי "אחדות". מדי יום קורס גשר אחד יותר מדי בין התיאוקרטיה, שהיא מטרת־העל שאליה מובלת ומובילה הממשלה, ובין הדמוקרטיה, שהיא מטרת־העל של המחאה והאופוזיציה.
בשיא עומסי התנועה: מפגינים נגד הרפורמה המשפטית חסמו את נתיבי איילון | צפו
"כמו רובוטים, צועקים 'דיקטטורה'": טלי גוטליב במתקפה חריפה על חברי האופוזיציה
מדובר בשתי קהילות ששיח חירשים – לכאורה באותה שפה – מפריד ביניהן. אם מישהו מפציר בכם ברטט לתמוך ב"אחדות", תבדקו איפה ארנק האמת שלכם, משום שהוא מתכוון לכייס את דעתכם.
ההפרדה המלאה היא הפתרון הנכון, המסובך וההכרחי למצב הנוכחי – והיא לא תתממש בטוב, אלא בייסורים. את התינוק הזה צריך לחתוך לשניים. זו לא כריתת רגל שהזדהמה לטובת הגוף כולו, בטח לא הרמת שד שקרס לטובת האסתטיקה. זהו ניתוח מוח שאם לא ייעשה באלימות כירורגית מדויקת, הוא יסתיים בשטף דם של הקליינט שעדיין שני חלקיו מחוברים בחוטי משיכה ובצינורות דולפים.
יחסי תן וקח עם הימין במהלכי ההפרדה זה בסדר גמור, יחסי ידידות של שכנים זה מעולה, אבל אין טעם לנהל שיח תבוני על זהות, משום שהפער בלתי ניתן לגישור. ההבדל בין תנועת המחאה ובין הקואליציה הוא ההבדל בין שתי תפיסות עולם מנוגדות שנקלעו למאבק על אותה פיסת אדמה, אותם אמצעי ייצור, אותם כלים ארגוניים (המכונים "המדינה"), ועל השימוש באותם כלים.
הממשלה עושה שימוש במילה "אחדות" כדי להנציח את המצב, והיא עושה זאת מעמדת עליונות, כשהיא שולטת בתפקוד של המערכת, כולל שיטור וצבא. אני מניח שהחלק הגנצי והלפידי בתנועת המחאה רואה ב"אחדות" סוג של החלמה, ובאחרית הימים אכן ייתכן שזאב עם כבש ירבץ, אבל זה לא יקרה. לא בבית שעדיין משותף ולא בימים האלה.
"אחדות העם" מבחינתו של גנץ היא נכס מניב מבחינה פוליטית, והוא מסתמן כמאחד הגדול והמוביל בסקרים. אלא שמול המציאות שהקואליציה מעצבת וככל שהקרב מחריף, והוא מחריף, ההפרדה הולכת ומצטיירת כפתרון האולטימטיבי.
מחאה כמנוף היסטורי
מדובר בגירושים ודאיים, והקרב הוא על (חינוך) הילדים, על אמצעי הייצור של המדינה ועל משך הזמן שהקטטה הזו תגבה. בימים האלה אגף ימין מנצח ולוקח את כל הקופה הדמוקרטית כדי להרוס את הדמוקרטיה, מה שמכריח את הצד השני להיאבק בכל מחיר (ובשכל) על החלק שלו בקופה. אין חולק שרוב ברור בקרב אזרחי המדינה תומך באופוזיציה, מה שהופך את הקואליציה לאלימה יותר ויש לה כמה שנים כדי להיערך להכרעה בבחירות. מעשית היא לא זקוקה ל"רפורמה" במערכת המשפט כדי לחסל את הדמוקרטיה.
כאמור, יש לה כמה שנים טובות, כלומר רעות, כדי להחדיר אלפי אנשים לצומתי הכרעות וליצור מנופי לחץ, הפחדה והרתעה. זו לא דרך המלך של החלטות כנסת וממשלה, אלא דרך סריסי המלך שיבצעו כל סירוס דמוקרטי קטן כגדול כדי לקדם את שלטון התיאוקרטיה, פלוטוקרטיה, ביביקרטיה המסתמנת.
דודי אמסלם, בשבתו כשר האחראי על רשות החברות, דחף למינוי עו"ד אלעד ברדוגו ליועץ המשפטי של חברת נתיבי ישראל, חרף התנגדותה של מנהלת רשות החברות מיכל רוזנבוים. למעט המותג "ברדוגו", הוא לא עמד בקריטריונים המקובלים.
אמסלם, כמו פגז טעון ברגשי נחיתות ונקם שנורה מלוע תותח, הורה לעצור את כל מכרזי הרשות ופקד על רוזנבוים לפנות לו עצמו, למנכ"לו ולראש המטה שלו משרדים ברשות. לא שאין להם משרדים משלהם – וזוהי פרצופה של המהפכה הניאנדרטלית של ישראל השנייה והמתוקה.
לא ברור כיצד תיראה ההפרדה המגזרית, אבל התהליך קורה בימים האלה.
השמאל המוחה ילך עם המציאות, והמרכז המוחה, כמו תמיד, ילך בעקבותיו. הימין שמביא לגנץ 10 מנדטים יסתייג, אלא שהדהירה לדיקטטורה משיחית תדחק גם אותם להפרדה כלשהי. תחילה הם יחלימו ממארת ה"אחדות" המזויפת, בהמשך תחלחל מהשמאל למרכז גם המוּדעוּת לכך שהפרעות בשטחים ומדיניות הכיבוש הן מדיניות ממשלתית שמחייבת מחאה.
התהליך הזה יאפשר, לאט ובמכאוב, להסכים לרעיון ההפרדה המגזרית. ניתן בהחלט להאיץ את התהליך, אם המחאה תעבור משלב ההפגנות ופיגועי הפתע הנקודתיים למערכת כאוטית של השבתות, כולל שיתוף המגזר הערבי.
המחאה אמורה להיות מנוף היסטורי, ומנהיג הוא חלק מחוקי הרקמה החברתית בכל אירוע היסטורי מתגלגל כמו תנועת המחאה. מנהיגים נולדים בדרך כלל במסלול אנלוגי. קריירה, הזדמנויות, מזל וכדומה. בבלגן הנוכחי המנהיג צריך לבקוע מתוך הכאוס. בהסכמה ובחירוק שיניים כמו הבחירה בווינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה, או החזרת שארל דה גול בצרפת כדי לסגת מההתנחלויות באלג'יריה.
אין לי מושג על מי אני מדבר, אבל להבנתי, המנגנון הנעלם שמייצר את הדרישה ואת הכריזמה הנדרשת קיים, והאמת היא שהוא לא צריך להיות צ'רצ'יל או דה גול. גם לך ולנסה, פועל מספנה שהוביל את המהפכה האנטי־סובייטית בפולין, עשה את העבודה.
גם אם פה ושם במהלך חייו המועמד מעד, או המעיד, או סתם דפק פדיחה – הוא צריך לרצות להיות המנהיג. מבחן הסף הוא ארון נטול שלדים. לתעשיית הרעל אין בעיה לחפור שלד גם לאחות תרזה, אבל נדמה שתקשורת המיינסטרים לא תקנה הפעם את התעלול הזה. גם היא מאוימת על ידי הקואליציה ואמורה להגן עליו.
על דיכאון וחדוות חיים
סילוקו של אפי נוה לא היה מתממש אלמלא הרוח הגדולה של המחאה ושל שותפיה בתקשורת. "שיא של גועל נפש טיפשורתי... עד לשנייה האחרונה לפני פרסום תוצאות הבחירות עבדו בטיפשורת כל השדרים והעיתונאים בעיני עצמם כדי לקדם את המועמד שלהם. בסך הכל איגוד מקצועי שהפך לשחקן פוליטי דוחה", כתב עמיתי לעיתון רון קופמן.
סירייסלי? עורכי דין, שהם האנשים הציניים ביותר על פני הכדור, חרגו בהמוניהם מאזור הנוחות שלהם כדי למנוע מינוי עוד בורג ביביסטי רעיל, והמסקנה שלך היא ש"אין עיתונות וכולם משרתים מסחרה של ידיעות ודעות". כולם? אמירה־אווירה מטופשת מעין זו משחקת היישר לידיים של הרעים, כאילו כולם רעים. זה אל"ף־בי"ת בתקשורת ולא זי"ן וחטא על כולם.
ואגב, הדיכאון הקיומי שמתפשט כאן לא מחייב ביטול חדוות החיים. בצד הייאוש ניתן ליהנות מקרקס פוליטי שיש בו הכל בכל. כרוז נפוח ודרמטי, קוסם שהכל מתחרבש לו, צווחות קופים בלייב ופלייבק של שאגות אריות, ואקרובטים מתעופפים מקצה העולם ועד קצהו. בפינת הביזאר, כמו בכל קרקס במאות הקודמות, אישה עם זקן, פיאות וציציות ובן זוגה, איש פיל מבעית.
הכרטיסים עולים הון, אבל על מי נסתלבט שאנחנו הכי טובים אם לא על חבורת הליצנים הזו?