אל"ם אליאב אלבז הוא מח"ט בנימין. נולד והתחנך בדימונה. 24 שנה על מדים, בשדות הקרב הקשים ביותר. צנחן. השבוע הוא גילה שהוא גם רוצח. את הצרחות האלה הוא שמע מפורעי חוק יהודים שניסו לגרש אותו כשבא לביקור תנחומים בביתה של משפחת אחד מנרצחי הפיגוע בעלי. אלבז לא ענה. בלע את העלבון בשקט.
"רוצח": מח"ט בנימין הגיע לנחם את משפחתו של הראל מסעוד - וגורש על ידי ההמון
"אלימות נבזית": בקואליציה מגנים את גירוש מח"ט בנימין מבית משפחת הנרצח בעלי
חוויות דומות עברו על חלק ניכר מהקולגות שלו. מן המפורסמות הוא שאף אחד לא יוצא בשלום מתפקיד מח"ט ביו"ש, לא כל שכן מפקד אוגדת איו"ש ובטח שלא מפקד פיקוד מרכז. הציבור הגדל והולך של "נערי הגבעות", שעוד מעט יכבוש את המיינסטרים האיו"שי ואף הישראלי, מסמן את חבורת הבוגדים העלובים האלה ומטפל בהם. אבל לא רק בהם. ראו מה מעוללת מכונת הרעל לאלוף אליעזר טולדנו, מפקד פיקוד הצפון. עוד אחד שסומן כ"לא משלנו".
טולדנו, כמו אלבז, בן למה שאנו קוראים "עדות המזרח". פריפריה (הקריות). טולדנו אפילו כיפה סרוגה. איש ימין מהבית. קצין קרבי לוחם, מעוטר, אמיץ בצורה יוצאת דופן. גם דמו הותר לאחרונה. למה? לא יודע למה. ככה. ויש רבים נוספים. הרמטכ"ל הרצי הלוי בראשם.
ראש עיריית דימונה, בני ביטון, פרסם הודעת גיבוי מאולצת לפרוטוקול אחרי ההתנפלות על בן עירו, אל"ם אלבז. מוטב היה שלא יפרסם כלום. במציאות, אף אחד לא באמת מגן על הקצינים האלה. הרמטכ"ל נאלץ לחרוג ממנהגו השבוע ולדבר על התופעה הזו בנאומו בבה"ד 1. מדובר בתהליך חברתי ופוליטי. פעם חשבנו שמשפחת נתניהו חטפה את הליכוד ובאמצעותה את המדינה. זה נכון, אבל מורכב. עכשיו מתברר שבני הערובה הופרטו לחוטפים חדשים: נערי הגבעות, מטורללי המשיחיות הדתית הלאומנית, הבן גבירים וספיחיהם השונים, השתלטו עלינו והם עושים בנו כרצונם.
אני שואל את עצמי איפה הליכוד של פעם. הפריפריה. פעילי השטח. ראשי הערים. למה בני ביטון לא מגיע לנתניהו והופך לו את השולחן. למה לא עושים את זה ראשי הערים בקריות, כמעט כולם ליכודניקים, למענו של טולדנו (חיים צורי מקריית מוצקין, דוד אבן צור מקריית ים, יעקב פרץ מקריית אתא וכו'). למה הם לא קמים כאיש אחד להגן על כבודה של המפלגה שהייתה פעם הליכוד, כבודם של הקצינים, כבודו של צה"ל, שהיה פעם מקודש לכולנו.
מי מגן על כבודו של חיים ביבס, שגדל בבית שאן ועכשיו נדחק לשוליים לטובת גורמי ימין קיצוני? תעקבו אחרי השמות. כל הסיפור נמצא בשמות. את מקומם של הביטונים והפרצים והביבסים תפסו החנמאלים, הווסרלאופים והבן גבירים למיניהם. הם מנהלים את המדינה כרצונם. כשבא להם, יטילו את מימיהם בפרהסיה על כולנו.
לא שמעתי בשבוע האחרון על דיוני חירום שמכנס ראש הממשלה בנושאים הבוערים: יוקר המחיה. המשילות. הביטחון האישי. המשך קריסת ההשקעות בהייטק. המשכנתאות. הפרוטקשן. הוא כן כינס דיון חירום על ההפגנות מול בתי הח"כים והשרים. הוא עושה את זה אף שמכונת הרעל שלו ושל בצלאל סמוטריץ' חתומה על ההמצאה הזו של הפגנות אינסופיות עם מגפונים אימתניים מול בתי ח"כים ושרים. ככה הם הפילו את הממשלה, ועכשיו הם לא מתביישים לגייס את הכלים הממלכתיים שלהם כדי לדכא מחאה דמוקרטית.
ביום ראשון האחרון, אחרי גל של פרעות של קיצונים יהודים בכפרי יו״ש, קרא הרמטכ״ל, רב־אלוף הרצי הלוי, לכל המח״טים בגזרת איו״ש לפגישה, שארכה שעתיים. מי שהיה בה סיפר כי היא הייתה ארוכה, קשה, נוקבת. הרמטכ״ל שמע את המח״טים והזדעזע. הם סיפרו על שגרת יומם מול הציבור שכונה פעם ״נערי הגבעות״ והפך לערב־רב של פורעי חוק אלימים. ״אתה לא מבין כמה פעמים זה יכול היה להיגמר במשפחה פלסטינית שנשרפת בתוך ביתה״, נאמר לרמטכ״ל, ״נזרקים כאן בקבוקי תבערה על בתים של פלסטינים בכמויות, האלימות מצדם של הקיצונים היהודים הפכה לשגרת יום, לצה״ל קשה להשתלט על זה, אנחנו אובדי עצות״.
הרמטכ״ל שמע מהמח״טים שבלימת האלימות בשטח מתאפשרת רק אם נוכח במקום קצין בכיר כמו מח״ט או מג״ד. כשזה ברמת מ״פ או מ״מ, זה קשה יותר. לקצינים הצעירים, הזוטרים, אין העוצמה הנדרשת להתמודדות עם עשרות או מאות פורעים. אין להם המשקל הסגולי כדי להצליח להפוך את הלוחמים שאיתם לכוח שיטור מקצועי.
המפגש הטעון הזה טלטל את הרמטכ״ל. הקצינים הצעירים שלו נלחמים כל יום, כל היום והלילה, בטרור הפלסטיני. הם מנסים להגן על הצירים, על היישובים, על המתיישבים. הם נלחמים, יחד עם השב״כ, הימ"מ והימ"ס (יחידת המסתערבים המצוינת של המשטרה) בפיגועי הירי מתוך מכוניות, במעבדות חדשות ליצירת מטעני נפץ, בעשרות ומאות החמושים במחנות הפליטים ובקסבות. הם לא יוצאים הביתה שבועיים, לפעמים שלושה, ואחרי כל זה מתברר שמרב האנרגיה שלהם נדרשת כדי לנסות לבלום גל עכור של אלימות מהצד שהם מנסים להגן עליו, הצד היהודי.
״אנחנו לא שוטרים״, אמרו לרמטכ״ל המח״טים, ״צה״ל לא מאומן, בנוי או מוכן לעימותים הללו, אין לנו כלים פיזיים, אין לנו כלים מנטליים, המפגש הזה עם האלימות והלאומנות הללו מהצד היהודי קשה לנו, עד בלתי אפשרי״. רא"ל הלוי הקשיב, אבל גם דיבר. את תמצית דבריו ניתן היה לשמוע השבוע בטקס סיום בה"ד 1: קצין שיראה יהודי זורק בקבוק תבערה לבית של פלסטינים ולא ימנע זאת, אינו ראוי להיות קצין. צה"ל צריך למלא את משימותיו ולהגן גם על ערכיו.
הגל העכור והאלים הזה של לאומנות יהודית משתלב מצוין עם הטרור והלאומנות הרצחנית הערבית. זה מלבה את הטרור הערבי, זה מחבל ביכולתו של צה"ל להגן מפני הטרור הערבי, מגדיל את הסיכון לאירוע מכונן דוגמת רצח המשפחה בכפר דומא שיבעיר את האזור כולו על ראשינו ופוגע פגיעה קשה בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, שנשחקת והולכת גם בלי קשר לאירועים בשטחים.
דבריו של הלוי באותו נאום בבה"ד 1 היו קצרים, אבל גם נוקבים. הוא כיוון לדבריה המופקרים (זה ביטוי שלי) של "השרה" אורית סטרוק, שהשוותה את הרמטכ"ל, ראש השב"כ והמפכ"ל לכוח ואגנר. הוא הדגיש שדברים מהסוג הזה גורמים נזק, שאינו פוחת או מתפוגג גם אחרי שהדובר/ת מתנצל/ת עליהם.
הימין הלאומני, שמנהל כרגע את ישראל ביד רמה, התנפל על הרמטכ"ל כמעט מיד. למה הוא לא מדבר על הסרבנות? למה הוא לא מדבר על הטרור? כל הג'אז הרעיל והרגיל הזה. בסביבת הרמטכ"ל לא מתרגשים. לקח להם זמן, אבל הבינו את חוקי הג'ונגל החדשים של הכאוס הלאומני בישראל הנוכחית.
בעניין הסרבנות, לרמטכ"ל יש אסטרטגיה שונה. הוא לא חושב שהרמת דגל והצהרות בומבסטיות יפתרו את הבעיה. להפך. הוא מטפל בה כל הזמן בתוך החדר, מול הקצונה הבכירה של צה"ל ומערך המילואים. הוא קיבל החלטה לא להגיב למכתבים, אלא לסרבנות ממש. מי שיזומן לשירות מילואים או לטיסה ולא יגיע, יטופל. קרוב לוודאי יורחק מהשירות. מילואימניק שנותרו לו כמה שנים לשרת, יקבל שחרור מיידי ולא ייקרא יותר. לתפיסתו של הלוי, המהומה שמייצר ראש הממשלה נתניהו ובעקבותיו השופרות, מחוללת רק נזק. זה כמובן ניסוח שלי, לא שלו.