דמיינו לעצמכם שאתם מתגוררים בשכונה שבה כל מי שחיים סביבכם מתנכלים לכם ומנסים לרצוח אתכם על בסיס יומיומי. הם מפוצצים לכם את חלונות הבית באבנים, הם מניחים לכם מטעני חבלה מתחת לרכב, הם יורים לכם לתוך החצר, ומדי פעם הם גם מצליחים לפגוע במי מבני המשפחה. אבל בדרך לא ברורה, שום דבר מזה לא גורם לעורכי החדשות בעיתונות הכתובה, המשודרת או המצולמת להתעניין ולדווח על מה שמתרחש אצלכם. ואז, אחרי תקופה ארוכה של טרור יומיומי, נמאס לכם ואתם מחליטים להגיב. בלילה אתם זוחלים בלאט אל הבית השכן, אותו בית שממנו ירו עליכם בכינון ישיר את מטח הזיקוקים האחרון, ואתם מציתים אותו.
הרמטכ"ל על אלימות המתנחלים: "קצין שיעמוד מנגד - לא יהיה קצין"
מתקפת טרור בתחנת דלק: ארבעה נרצחים בפיגוע ירי סמוך לעלי
ותארו לעצמכם שאז, אחרי שהחלטתם שאינכם יכולים עוד ואחרי שבחרתם להגיב, אתם מתעוררים בבוקר ורואים עדר גדול של עיתונאים נשפך אליכם לרחוב. כל אלה ששלחתם להם בעבר אינספור הודעות וסיפרתם להם מה עובר עליכם ולא החזירו טלפון, עכשיו כולם כאן. והם מסתובבים ברחוב בכל פינה, והם מצלמים אתכם מכל זווית, והם מעבירים דיווחים חיים מחצר הבית שלכם, והם פותחים איתכם מהדורות, והם מתארים אתכם ככנופיית טרור אלימה שהיא היא הגורמת לכל הצרות ברחוב.
וזה עוד מילא. כי למחרת מחליט נשיא המדינה שגם הוא חייב לומר משהו, והוא מתקשר אל השכנים, אלה שרק אתמול ירו לכם על הבית, ומגנה אתכם באוזניהם. ומפכ"ל המשטרה וראש השב"כ והרמטכ"ל מפרסמים גם הם הודעה חריגה ויוצאת דופן, ולא מזכירים במילה את כל מה שעוללו לכם השכנים כל כך הרבה זמן, ומסבירים שאתם אינכם אלא משפחה של טרוריסטים. התיאור הזה נשמע הזוי? מטורף? מקומם? ובכן, זה בדיוק מה שקרה אחרי אירועי סוף השבוע האחרון, לא הרחק מהיישוב עטרת שבבנימין.
עוד רגע נגיע לאירועי השבוע, אבל קודם מעט רקע כללי. תושבי יהודה ושומרון חיים בתוך מטווח. יורים עליהם, משליכים עליהם בקבוקי תבערה ומיידים עליהם אבנים על בסיס קבוע, ואת העיתונות הישראלית כל זה פשוט לא מעניין. העיתונות שלנו מתחברת למתנחלים באחד משני מצבים: או כשהם נרצחים, ואז אין אפשרות להתעלם מהם, או כשהם פוגעים בפלסטיני. חייזר שינחת פה וילמד על המתרחש אך ורק ממהדורות החדשות, יהיה משוכנע שביהודה ושומרון חיה אוכלוסייה פלסטינית שקטה, ולצדה אוכלוסייה יהודית שעושה לה את המוות.
זה לא קורה בטעות. זה לא קורה מתוך רשלנות. זה קורה בזדון. בידיעה. בכוונה תחילה. התקשורת הישראלית לא חשה הזדהות עם ציבור המתנחלים בשום מזג אוויר. נכון, הם ישראלים כמו תושבי רמת גן, ומשלמים מסים כמו תושבי חדרה ומשרתים בצה"ל לפחות כמו תושבי תל אביב, אבל כלום מכל אלה לא מעניק להם נקודות.
התקשורת הישראלית נמצאת בצד השמאלי של המפה הפוליטית. היא חשה קרובה יותר אל הפלסטינים, וכפועל יוצא מכך היא חשה רחוקה מכל מי שמולם. אין שום דרך שפויה להסביר את העובדה שעיתונאים יודעים היטב כמה גדול היקף ניסיונות הפגיעה היומיומיים במאות אלפי אזרחים ישראלים, יודעים היטב מה עובר על משפחה שצריכה לנסוע בלילה בדרך חזרה מחתונה ולא יודעת מאיפה תבוא האבן ובמי היא תפגע, יודעים היטב מה מרגיש מי שחברים שלו נרצחו בפיגוע בחווארה וחברים אחרים בפיגוע בעלי, ולא נותנים לשום דבר מזה ביטוי בשום מקום.
מספר הכתבים שמקצות מערכות החדשות לסיקור כל גרעפס של ארגוני המחאה נגד הרפורמה המשפטית, גדול עשרת מונים ממספר הכתבים שעוסקים בניסיונות רצח יומיומיים של יהודים על ידי ערבים. וזה מטורף. בחודש מאי, כך לפי דוח הסיכום החודשי של השב"כ, היו ביו"ש 139 פיגועים של השלכת בקבוקי תבערה, 51 פיגועים של מטעני צינור ו־11 פיגועי ירי. פגיעות אבנים ברכבים נוסעים אפילו לא נספרות בדוח הזה כלל.
תעברו על דיווחי מוקדי הביטחון השונים, על אלה של סוכנות הידיעות TPS (תצפית), או של הצלה ללא גבולות יו"ש, כמו אני עברתי השבוע, ולא תאמינו. פגיעות ברכבים, שמשות מנופצות, אינספור דיווחים של תושבים על ניסיונות לפגוע בהם, וכלום מזה לא מגיע אל צרכני התקשורת. הכל מסונן בקפידה, הכל מחכה לרגע האחד שבו יחליט יהודי אחד שאינו יכול עוד, ויגיב. או אז יתגייסו מערכות החדשות, הרדיו, הטלוויזיה, העיתונים ואתרי האינטרנט, יעוטו על האירוע, ינפחו אותו כמה שרק יוכלו, ויציירו אותו כחזות הכל. יש לנו עיתונות שכמעט כולה מפעל תעמולה אחד גדול. עיתונות פוליטית שמשקרת, שמסתירה, שמעוותת, ושאין סיבה להאמין לשום דבר שיוצא ממנה.
קחו את אירועי סוף השבוע שעבר בגזרה שבין היישוב עטרת היהודי לכפר אום צפא הערבי. אני מודה שאפילו אני, שנמצא בעניינים מעט יותר מצרכן תקשורת ממוצע, כשראיתי את הכותרות בצאת השבת, הייתי משוכנע שיש לנו עניין עם חבורת פורעים יהודים שבלי סיבה ובלי הקשר ובלי רקע נכנסה לכפר הראשון שנקרה בדרכה ופרעה בו. הייתי צריך להשקיע הרבה כדי להבין שעובדים עליי. שיש כאן סיפור שמישהו בוחר בכוונת מכוון שלא לספר לי. מה הסיפור?
ובכן, האזור המדובר נמצא על כביש 465, הכביש המכונה "חוצה בנימין". הציר הזה מותקף באופן קשה ואינטנסיבי על ידי ערבים. אני לא יודע כמה מהקוראים של הטור הזה מבינים מה זה לספוג סלע לתוך הרכב שלך כשאתה נוהג בו, כשלצדך רעייתך, וכשמאחורה יושבים חגורים ילדיך הקטנים. ביום רביעי בלילה, וזו דוגמה אחת מני אלפים, ספג רכב ישראלי שנסע על הכביש הזה, כמה קילומטרים מעטרת, מטח של סלעים. סלע אחד שבר את השמשה האחורית ברכב.
השני ניפץ את השמשה שלו, חדר פנימה ונעצר על לוח השעונים. צריך לראות את התמונה כדי להבין איזה נס גדול היה פה. חמישה סנטימטרים ימינה, והאבן הגדולה הזו טסה ישירות אל ראשו של הנהג. זה מקרה אחד בלבד. כאלה יש עשרות בכל שבוע. עשרות. וכל זה לא מעניין את כלי התקשורת. אחת לשעה או שעתיים מנסה ערבי לרצוח יהודי - וכלום מזה לא מצליח לחדור אל מהדורות החדשות.
חזרה לאירועי השבוע. ביום חמישי בערב יצאו עשרות ערבים מהכפר אום צפא, היושב על ציר התנועה אל היישובים היהודיים, ורגמו אותו באבנים ובסלעים. מכוניות שנפגעו דיווחו למוקדים האזוריים על פגיעות ברכבים, על צמיגים בוערים, ועל ניסיונות לסנוור אותם בלייזר. צה"ל לא הצליח לעצור את הערבים. במקום זה, הוא סגר את הכביש ליהודים. במשך שלוש שעות היה ציר הנסיעה הזה אל היישובים סגור לתנועה. ממש במקביל, בגזרה אחרת, גם היא בבנימין, סמוך לעפרה, תקפו ערבים שורת רכבים של יהודים. חלק נפגעו בפח, לחלק התנפצו השמשות, והיה גם מי שנפגע.
למחרת, ביום שישי, שוב באום צפא, חזרו האירועים על עצמם. שוב הערבים השתוללו, שוב צה"ל סגר שוב את הכביש לתנועת יהודים. הפעם לחצי שעה. באותו בוקר שלח דובר המועצה האזורית בנימין הודעה לעיתונות. הוא סיפר על מה שקרה בלילה ועל הכביש שנחסם "במשך למעלה משלוש שעות באמצעות יידוי אבנים ובקבוקי תבערה", והוסיף קריאת מצוקה של ראש המועצה ישראל גנץ: "מדינה ריבונית וצבא לא יכולים לאפשר לאויבים ופורעים לנתק כך כביש ראשי. המסר שעבר הלילה לערביי האזור הוא מסוכן ומעודד את הפורעים והמחבלים... לצערי, המסר הזה עלול לדרדר את המצב הביטחוני".
זוכרים ששמעתם את זה מדווח בכלי התקשורת בהבלטה? לא ממש, נכון? למחרת, בשבת, החשש של ישראל גנץ התממש. הפעם תקפו ערביי אום צפא את המרעה של בעל חווה יהודי. החווה עצמה ממוקמת בתוך שטח השיפוט של היישוב נווה צוף, והיא מחזיקה בחוזה עם החטיבה להתיישבות. את הבקר שלו רועה החוואי הן בשטח הסמוך ליישוב והן באדמות סקר שמסביב, אדמות שעדיין לא רשומות כאדמות מדינה, אבל גם אינן קרקעות פרטיות של מאן דהוא. בשבת האחרונה היו הפרות שלו באותן אדמות סקר - מעליהן הכביש הראשי, ומעבר לו הכפר אום צפא – כשערבים מהכפר יצאו בכיוונו והחלו בירי זיקוקים ובהשלכת אבנים.
בשלב הזה, וכשלמרות האירועים הקשים של הימים האחרונים צה"ל לא נמצא בסביבה, נשלחו בקבוצות הוואטסאפ האזוריות קריאות לעזרה. הקריאות הללו הביאו חיש מהר אנשים מיישובים קרובים, שהגיעו לסייע להדוף את הפורעים. כמה מהם נראו בסרטונים שהופצו אחר כך כשהם יורים בכיוון המתפרעים. בחלק מכלי התקשורת נעשה ניסיון להציג את הירי הזה, של היהודים, כאילו הוא מבוצע בתוך הכפר אום צפא, אלא שהוא התרחש על הכביש הראשי.
מה שקרה בהמשך, כלומר אותן פגיעות והצתות שבוצעו בתוך הכפר, היה השלב האחרון של האירוע הזה. פגיעה במי שלא היה מעורב בפגיעה בך, בהקשר הזה ובכלל, היא עניין מגונה מכל הסיבות שבעולם. ראשית, משום שאיננה מוסרית. שנית, משום שהיא איננה חוקית. שלישית, משום שיש כאן כוחות ביטחון שתפקידם להרתיע את האויב, וזו איננה משימה של אזרחים פרטיים. ורביעית, משום שכל הסטה של צה"ל לטובת עיסוק שכזה לוקחת אותו מעיסוקו המרכזי בהגנה מפני הטרור.
בהינתן כל אלה, עד לרגע מסוים, ההגעה של האזרחים החמושים לשטח הייתה חשובה כדי לייצר את הביטחון שצה"ל לא מצליח לספק כשהוא לא בשטח. מהרגע שצה"ל הגיע, כל מה שעשו האזרחים, וודאי אותן פעולות נקם, היה מגונה ומיותר.
אלא שכאמור אי אפשר לספר רבע סיפור. רק עיתונות שמאמצת את הנראטיב של האויב יכולה להציג את מה שעשו הצעירים היהודים באום צפא בלי לספר את הרקע. האם הרקע הזה מצדיק פעולת נקם בכפר? לא. ועדיין, עיתונות שבוחרת לא לתאר בפני צרכניה את הרקע, יודעת למה היא עושה את זה. היא יודעת שאם היא תספר כל הסיפור, מישהו עוד עלול להסיק שהסיפור שמוכרים לו כל העת על "אלימות המתנחלים" איננו אלא בדיה. ולכן גם הג'יפ הצה"לי ששרפו הפלסטינים מאום צפא קיבל משקל נמוך בסיקור. ולכן הפגיעות ברכוש הפלסטיני קיבלו חשיפה גדולה פי מיליון מכל ניסיונות הרצח היומיומיים של יהודים.
שמעתי השבוע ראיונות שנערכו עם תושבי אום צפא. שמעתי איך הם מוצגים כקורבנות. שמעתי עיתונאים שלא טרחו לשאול אותם ולו שאלה אחת על מה שמעוללים תושבי הכפר שלהם בהמוניהם ליהודים. אף שאלה על הטרור. אף שאלה על האבנים. אף שאלה על בקבוקי התבערה. הערבים מהכפר מעלים בגאווה לרשת את הסרטונים שמתעדים את ההתקפות שלהם על יהודים, ומראיינת יהודייה לא חושבת שזה מצדיק שאלה בראיון.
השבוע נתקלתי גם בכמה מקומות בהסבר שלפיו אלה לא הערבים שהתחילו, אלא יהודים שבנו שם מאחז. עזבו את זה שלא הוקם שם שום מאחז. עזבו את זה שהערבים תוקפים שם יהודים כל הזמן - לפני שנה, לפני חודש ולפני שבוע - ולא מעניין אותם אם הוקם שם משהו חדש או לא.
נגיד, רק לצורך הדיון, שלא עדר פרות עם צילייה ברוחב שלושה מטר היה שם, אלא באמת מאחז של ממש. באיזה עולם יש מישהו שחושב שזו סיבה שבגללה ערבים יכולים לנסות לרצוח יהודים? שטחי C מלאים בעשרות אלפי מבנים ערביים בלתי חוקיים. האם מישהו היה לקבל בהבנה החלטה של קבוצת יהודים לירות או להשליך בקבוקי תבערה על כל תושבי הבתים האלה, מפני שהם תופסים שטח או מפני שהם לא קיבלו אישורי בנייה? איזו שנאה מטורפת יכולה להצמיח מחשבה מעוותת שכזו?
ואני שומע את הדרישות הקבועות מהפוליטיקאים של הימין ומראשי המועצות ביהודה ושומרון לגנות את מה שקרה באום צפא, ובא לי לדפוק את הראש בקיר. תקשורת שלא חושבת שתושבי אום צפא צריכים לגנות את הטרור שיוצא מהכפר שלהם, ושמשוכנעת שאורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' חייבים לגנות את מה שעושה כל עבריין יהודי. בפעם המי יודע כמה צריך להסביר: המטרה של דרישת הגינוי הזו היא לא להפריד את המגנים מהאלימות, אלא להפך.
לחבר אותם אליה. רון חולדאי לא נדרש אף פעם לגנות גנבי ארנקים בתחנה המרכזית בתל אביב, כי העיתונות לא חושבת שיש לו קשר לאירוע. ראש מועצת יש"ע שלמה נאמן, לעומתו, נדרש לגנות את מי שאפילו המשטרה לא יודעת מי הם, כי המראיין אומר לעצמו שאם נאמן ימני ונער הגבעות ימני ולשניהם יש כיפה, אין מצב שהם לא קשורים איכשהו.
כך ביהודה ושומרון, כך בבירת ישראל. מפעם לפעם אני מזמין אליי לטלוויזיה תושבת שכונת מעלה הזיתים בירושלים, ששולחת לי המתארים אירועים שקשה להאמין שמתרחשים בבירת ישראל. שכונה של מאה ומשהו משפחות סופגת מתקפות מתואמות של ירי זיקוקים מסיבי, של אבנים ושל בקבוקי תבערה, וקשה למצוא כלי תקשורת שזה מעניין אותו. גרפיטי נגד יהודים בניו יורק יקבל ידיעה במהדורת החדשות, כי זו "אנטישמיות". יהודים שמותקפים על ידי ערבים במדינת ישראל הם לא סיפור.
רפרפתי השבוע על הדיווחים של כתב "ידיעות אחרונות" יאיר קראוס, ממחאות הדרוזים בשבוע שעבר. היו שם חסימות כבישים וזריקות אבנים. היה שם לינץ' שביצעו דרוזים רעולי פנים בנהג יהודי שניסה לעבור בכביש שהם חסמו. היה שם יהודי שספג אבנים על רכבו, כשיצא מתפילה בקבר צדיק סמוך לסאג'ור, אגב קריאות "יהודי". היה שם צלם של רויטרס שהותקף באלימות ואולץ למסור למפגינים את מצלמת הווידיאו שלו ואת הציוד שהביא עמו, ואלה הועלו באש. היה שם ניסיון פריצה אלים לתחנת המשטרה במסעדה עם ירי חי באוויר, עם ירי זיקוקים בכינון ישיר, עם יידוי אבנים, עם שוטרים פצועים ועם ניידות משטרה שנפגעו.
ואני תוהה איך כל זה נשאר ברמת הדיווח? איפה היו הפאנלים הנסערים? איפה הייתה הביקורת הקשה באולפנים? איפה היה הזעזוע הגדול מאלימות, כמו זה שראינו השבוע כשמתנחלים נכנסו לתמונה? איפה הייתה המתקפה התקשורתית על העדה הדרוזית? איך זה שיהודים שחייהם בסכנה מדי יום יוצאים רע יותר מדרוזים שנלחמים נגד טורבינות רוח?
כשהרצוג מתקשר לאבו מאזן
צריך להגיד משהו על ההודעה המשותפת של ראש השב"כ, המפכ"ל והרמטכ"ל נגד ה"טרור הלאומני" שמבצעים "אזרחים ישראלים נגד פלסטינים חפים מפשע". בימים שבהם ההתיישבות היהודית קוברת ארבעה מבניה שנרצחו בפיגוע, בימים שבהם עשרות רכבים של יהודים נפגעים בדרכים, בימים שבהם צירי תנועה נסגרים למשך שעות משום שצה"ל לא מצליח לאבטח אותם - לפרסם הודעה מיוחדת שעוסקת ב"טרור לאומני", ושנוגעת רק במה שעושה קבוצה קטנה של יהודים, ולא להקדיש מילה למה שמעוללים הערבים, זה ליקוי מאורות של ממש.
מעבר לזה, השלישיה הזו איננה בעלת טור דעה בעיתון.
יש לה תפקיד. לספק ביטחון. לשמור על חיי יהודים. הם והארגונים שעליהם הם מופקדים עושים אומנם הרבה מאוד למען המטרה הזו, אבל בשבוע שעבר הם לא הצליחו. בנסיבות הללו, לנסות לזרוק את האחריות לאחרים זה צעד שלא ממש מעורר הערכה. כשאני רואה את מפכ"ל המשטרה חותם על מכתב כזה, אני נזכר במוסכניק שטיפל ברכב שלי בעבר והיה מתלונן בכל פעם שהגעתי אליו עם נזילות. "חביבי, אם הרכב היה בסדר לא הייתי בא אליך. זו המומחיות שלך, טפל בה". כמו המוסכניק, ככה מפכ"ל המשטרה. התפקיד שלך לתפוס את העבריינים, לא לפרסם לגביהם מנשרים.
כך רונן בר, הרצי הלוי וקובי שבתאי, וכך נשיא המדינה יצחק הרצוג ושר הביטחון יואב גלנט. הרצוג שוחח השבוע עם אבו מאזן, גלנט דיבר במקביל עם שר מהממשלה הפלסטינית, ושניהם מצאו בהם כתובת ראויה כדי לגנות באוזניהם את מה שעושים כמה צעירים יהודים שנוהגים באלימות. אבו מאזן, למי ששכח, משלם מיליארדים מכספי הרשות הפלסטינית לכל מי שמוכנים לרצוח יהודים.
בני משפחותיהם של המחבלים שרצחו לפני עשרה ימים את הראל מסעוד, את נחמן מורדוף, את עופר פיירמן ואת אלישע אנטמן יקבלו מאבו מאזן פרס כספי בתמורה לרצח הזה. וכשנשיא מדינת היהודים מצלצל לאותו אבו מאזן כדי לגנות אלימות של יהודים שפגעו ברכוש באיזשהו כפר, אין עיוורון גדול מזה. ואחרי כל אלה אנחנו צריכים להתפלא כשבעולם הגדול רואים אותנו כתוקפנים ואת הפלסטינים כקורבנות?
"חזקים על יהודים"
בואו נדבר על מח"ט בנימין אל"ם אליאב אלבז. גם אני התכווצתי כששמעתי את הקריאות שליוו את הגעתו לנחם את אחת ממשפחות הנרצחים. בתפיסת העולם שלי צבא ההגנה לישראל הוא קודש. כך הוא, כך המשרתים בו. זה לא סותר את הזכות והחובה למתוח ביקורת עליו או על מפקדיו, אבל אין קשר בין ביקורת עניינית לבין הקריאות "רוצח" ו"בוגד" שנזרקו מול קצין בכיר שמקדיש את חייו לביטחון של כולנו.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך לדבר על משהו שנמצא שם כל הזמן ברקע. לפני ארבעה חודשים נרצחו בחווארה הלל ויגל יניב הי"ד. בלילה שאחרי הפיגוע הזה נערכו הפגנות במקומות שונים ביו"ש. באחד מהם, לא הרחק ממעלה מכמש, הפגינו בין השאר האחים שחר וגלעד ורבוב. הסרטונים שצולמו שם תיעדו אירוע נינוח ושקט. שניים ורבע מפגינים, לצדם ארבעה וחצי שוטרי מג"ב, ובין לבין כביש חסום באבנים ושיחה נינוחה למדי בין כל הנוכחים.
כל זה נגמר כשהגיע למקום המח"ט אלבז ונראה בסרטונים כשהוא דורש מהשוטרים "לעצור את שני אלה". אלבז העיד במשטרה שהאחים זרקו אבנים וגם תקפו אותו. השניים הכחישו את הטענות מכל וכל, וגם הציגו סרטונים שגיבו את גרסתם. בגלל התלונה הזו של אלבז בילו השניים, שני אזרחים מיושבי דעת בני 25 ו־27, לילה בבית המעצר.
למחרת, כשהם אזוקים בידיהם וברגליהם כמו עבריינים מסוכנים, הם הובאו לבית משפט השלום בירושלים. המשטרה ביקשה להאריך את מעצרם בחמישה ימים. עורכי דינם, עדי קידר ונתי רום מ"חוננו", דרשו לשחרר אותם. נציג המדינה טען בדיון, בהתבסס על עדות המח"ט, שהאחים זוהו כשהם "תוקפים את מח"ט הגזרה לאחר שניסה לעוצרם". השופט עמיר שקד צפה בסרטונים המתעדים את האירוע וכתב בעדינות מה דעתו על גרסת המח"ט. הסרטון המתעד את האירוע, פסק, "איננו עולה בקנה אחד (בלשון המעטה) עם גרסתו/תלונתו של המח"ט...".
עוד באותו יום רצה המשטרה למחוזי כדי לערער על ההחלטה. עכשיו קיבלה גם שופטת המחוזי, חנה מרים לומפ, הזדמנות לעבור על החומרים, וגם היא לא הבינה מה עבר על המח"ט. הדברים שראתה בחומר החקירה, כך כתבה, "לא עומדים בהלימה עם תיאור האירוע כפי שתואר על ידי המח"ט", ו"גם הסרט שהוצג לי... לא עומד בהלימה עם האמור".
נגמרו הדיונים, שני העצורים שוחררו לביתם, ואז, בשעת לילה מאוחרת, צייץ דובר צה"ל רן כוכב בטוויטר, כאילו לא קרה כלום בשתי ערכאות, שהשניים "תקפו מילולית את הקצין והדפו אותו". הציוץ הזה, אגב, נמצא עד עכשיו בטוויטר הרשמי של צה"ל, ובדובר צה"ל לא חשבו למחוק אותו או לצרף לו את ההחלטות של שני השופטים שמספרות סיפור אחר בתכלית. השבוע בדקתי בצה"ל אם נערך עם המח"ט בירור כלשהו בעקבות האמירות הברורות של שני השופטים באשר לנכונות הסיפורים שסיפר. ובכן, זה לא קרה.
בתחילת השבוע פרסם דובר צה"ל הודעת גינוי של הרמטכ"ל בעקבות הביקורת שנשמעה כלפי תפקודו של אל"ם אלבז, או במילותיו של רב־אלוף הרצי הלוי, בעקבות "השיח המסית" נגדו.
הדברים לא התייחסו אל ניבולי הפה שספג בהמשך השבוע. הם פורסמו עוד קודם לכן. "זהו שיח פסול ולא ערכי הפוגע במשרת ציבור אשר פועל במקצועיות, מתוקף חוק, ובאופן ערכי וממלכתי", כתב הרמטכ"ל. ואני מזהה בשנים האחרונות, בהקשר להודעות האלה, תבנית קבועה. כמעט תמיד - ואני מוסיף את ה"כמעט" רק משום חובת הזהירות, ולמקרה שפספסתי משהו - הגינויים הללו מטעמו של צה"ל מגיעים כשיש מהצד השני שלהם מתנחל. צה"ל יודע באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה התקשורתית, ואיזה גינוי יתקבל באהדה בתוכניות האקטואליה, ופועל בהתאם.
הנה לכם כמה דוגמאות. פעם אחת זה קרה כשיוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, תקף במילים קשות את דובר צה"ל הקודם רן כוכב, אחרי שנחשף ברשתות החברתיות אוסף של פוסטים פוליטיים של חיילים ביחידה שלו התומכים בשמאל וביציאה מיו"ש, בצירוף ניבולי פה כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו. "רן כוכב הפך את דובר צה"ל למפלגת שמאל קיצוני ולסניף של מרצ", האשים דגן. והתגובה? הודעה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שלפיה "כל ניסיון לקשור בין דו״צ לפעילות פוליטית הינו חלק מקמפיין מכוער, שעליו להיפסק באופן מיידי ואין לו מקום״.
זה קרה גם בעניינו של אלוף פיקוד המרכז יהודה פוקס, כשפעילי ימין בשומרון הפיצו נגדו כרזות בנוסח "חזק על יהודים בחומש – חלש בחווארה. יהודה פוקס, נכשלת, קח אחריות". הרמטכ"ל ודובר צה"ל לא יכלו לשתוק מול הכרזות הללו, ומיד יצאה הודעת גינוי: "זהו מעשה פסול ולא ערכי, הפוגע במשרת ציבור שפועל במקצועיות, מתוקף חוק, ובאופן ערכי וממלכתי. קציני צה"ל פועלים באופן ענייני, ואין להכניסם בשום צורה או רמז לשיח פוליטי…".
אני לא מבקש להביע כאן שום תמיכה בכרזות הללו. אני מנסה להראות איך עובדת שיטת הגינויים בצה"ל. משום שזמן קצר אחר כך הותקף האלוף פוקס, הפעם מהצד הפוליטי השני, כשקבוצת פעילי שמאל החליטה למחות על פעילות המעצרים המתבצעת באישון לילה נגד פלסטינים. המוחים תלו כרזות עם תמונתו של פוקס, לצד הכיתוב "הורס החלומות – די למעצרי ילדים בלילות", ולא הסתפקו בכך אלא טרחו והגיעו להפגין בכניסה לקיבוץ שפוקס מתגורר בו.
והתגובה? דממה. הרמטכ"ל לא הוציא מילה, דובר צה"ל לא צייץ בטוויטר. באופן מביך למדי, נזכר רן כוכב להשמיע קול רק בעקבות פנייה ששלח אליו חנן גרינווד מ"ישראל היום", שהביע תמיהה על השקט מצדו. "צה"ל מגנה בתוקף כל שיח מסית ומגמתי נגד מפקדים בצה"ל", נזכר הדובר להגיב.
טוב, תגידו, אולי זה מקרה. אז הנה עוד דוגמה. היא הגיעה כשמח"ט שומרון הקודם אל"ם רועי צוויג נכנס לשפץ את קבר יוסף, ובדרכו פנימה הכריז ש"במקום זה הובטחה הארץ לאברהם אבינו, כנאמר ‘לזרעך אתן את הארץ הזו'", והוסיף שחיילי צה"ל "זוכים להשיב את כבוד הארץ ועם ישראל". זהבה גלאון – בעברה יושבת ראש מפלגה, לא נערת גבעות אלמונית – פרסמה נגד המח"ט מאמר נוקב ב"הארץ" וקראה להדיח אותו. ולא סתם קראה. תראו מה היא אמרה עליו: "צה"ל אימץ את הרטוריקה של חיזבאללה". הבנתם? דבריו של מפקד חטיבה מושווים לדברי ארגון טרור רצחני.
רגע. גלאון לא הייתה היחידה. יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו לשעבר, כתב עליו ש"לא מדובר במח”ט, אלא בנער גבעות חסר אחריות, שסיכן חיי לוחמים בשביל לרצות את יוסי דגן ואורית סטרוק", וש"מקומו לא בצה"ל". מאמר המערכת של "הארץ" קבע, בעקבות דברי הקצין הבכיר: "רוח רעה מנשבת בצה”ל. הדרשה המשיחית שנשא מפקד חטיבת שומרון אל”ם רועי צוויג... צריכה להדיר שינה מעיני הרמטכ”ל אביב כוכבי". נו, אתם בטח תוהים איפה התגובה של דובר צה"ל או של הרמטכ"ל להגנתו של המח"ט המותקף? ובכן, היא לא הגיעה עד היום.
רוצים עוד מקרה? בבקשה. גם הוא קשור בהתקפה בוטה על אלוף משנה המשרת ביו"ש. "מח"ט חברון ישי רוזיליו היה צריך להיות מודח מזמן", נכתב ב"הארץ". "הדם של פעילי השמאל שהותקפו היום בחברון על ידיו", האשימה אותו בעלת הטור בעיתון. "שום דבר טוב לא יכול היה לצאת מהמינוי הזה". היה לה גם הסבר מנומק מאוד למה היה ברור מראש ששום דבר טוב לא ייצא מרוזיליו: כי רוזיליו למד בישיבת נחלים, כי הוא קיבל חינוך גזעני, כי הרב שהקים את הישיבה שלו הורשע מתישהו בפלילים, כי בין הבוגרים של הישיבה הזו נמצאים גם דובר היישוב היהודי בחברון והרב של הר ברכה, וכי עם כניסתו לתפקיד הוא אמר בטקס ש"מספיק לפסוע בשבילי היישוב היהודי, לנסוע בציר 60 וציר 35, לבקר בבית חגי ועתניאל ולטייל בנחל תלם. לזכור וללמוד את שהיה ולתרגם זאת לעשייה מבצעית".
את הדברים האלה, נגד המח"ט, לא צעק נער גבעות בן 17 שאיש לא מכיר אותו ואיש לא יודע את שמו. הדברים האלה נכתבו בעיתון "הארץ". נו, אתם בטח שואלים, איך הגיב לזה דובר צה"ל? איך הגן עליו הרמטכ"ל? גם אני שואל. בדיוק כמו ששאלתי את זה כשבעיתון "הארץ" פרסמו קריקטורה שתיארה מול אילו אתגרים יתמודד הרמטכ"ל הרצי הלוי ושמו בשורה אחת, לצד אבו מאזן והאיראנים, גם את הרב הראשי לצה"ל, הרב אייל קרים. ומה השמיעו בעניין דובר צה"ל והרמטכ"ל? קול דממה דקה. חומר למחשבה