הם השיקו כוסות והעלו על נס את הידידות בין ישראל וארה"ב, אך מועקה מסוימת ריחפה השבוע מעל קבלת הפנים האמריקאית האלגנטית לרגל ה־4 ביולי שהתקיימה ברחבת מוזיאון ישראל. לכך התווסף עצב קל נוכח העובדה כי עבור טום ניידס זאת הייתה גם מסיבת פרידה מירושלים ומתפקידו כשגריר ארה"ב בישראל.
אם לא די בכך, הערב הנוצץ תובל לכל אורכו בקולות ההפגנה של מתנגדי הרפורמה, שהורשו להפגין ולקרוא "בושה" ו"ד־מו־קר־טיה" במרחק של כמה מאות מטרים. הבכירים הישראלים והאמריקאים ישבו יחדיו על הפודיום, בשורה הראשונה בין קהל החוגגים לבין הבמה המרכזית: השגריר העוזב ורעייתו, הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו, וראש הממשלה בנימין נתניהו לבדו (מקרה נדיר של הופעת סולו נוכח העובדה כי הגברת נתניהו עדיין בבריטניה בעדות ארנון מילצ'ן).
הרצוג שידר מצב רוח מרומם ונתן הופעה מרשימה, כולל נאום שזור בהומור. למען האמת, עבור הרצוג זאת לא הייתה בדיוק מסיבת פרידה מניידס. בעוד כשבועיים השניים יעלו על אותה טיסת אל־על במסלול לארה"ב.
השגריר הפורש יחזור הביתה, לקראת היעד הבא בקריירה, והנשיא הרצוג יגיע לביקור שצפוי לסמן נקודה משמעותית בקריירה שלו: מסע מדיני בוושינגטון הכולל בערך כל מה שבכיר ישראלי מקווה לזכות בו בביקור בארה"ב: נאום בפני שני בתי הקונגרס ופגישה עם הנשיא ג'ו ביידן ועם שורה של בכירי ממשלו. כל זה – בעוד ראש הממשלה נתניהו לפי שעה נאלץ להסתפק בהסברים כי "אין צורך בביקור בוושינגטון, משום שוושינגטון מגיעה לירושלים".
האמת, כרגיל, נמצאת אי־שם באמצע. בין זעקות השבר של אנשי האופוזיציה ומובילי המחאה נגד הרפורמה המשפטית הטוענים כי נתניהו החריב סופית את הנכס המדיני היקר מכל, יחסי הידידות עם ארה"ב – לבין הניסיון ההסברתי של הימין הפוליטי ושל נתניהו להציג את המצב כשגרתי לגמרי.
מקורבי רה"מ מבהירים לצורך ושלא לצורך כי לפי כל המקורות, ההזמנה בדרך. אם לא כעת, אז בספטמבר, כאשר נתניהו יגיע לנאום בעצרת האו"ם. ואם לא באו"ם, אז הם בוודאי ייפגשו עוד בהמשך, בוודאי ובוודאי עד סוף שנת 2023. סביר להניח כי הערכות אלה מבוססות מציאות.
גם גורמים אמריקאיים סבורים כי הנשיא ביידן אינו מתכוון להחרים את ראש הממשלה הישראלי ללא הגבלת זמן. מאז ומתמיד ביקורו של ראש ממשלת ישראל בבית הלבן זמן קצר אחרי הקמת ממשלתו, כמו גם ביקור נשיא ארה"ב בישראל, בין הראשונים שבלו"ז הנשיאותי אחרי טקס ההשבעה, היו בגדר מסר סמלי של עומק הידידות בין המדינות.
צודק נתניהו בטענתו כי אין נושא שעליו אי אפשר לדבר גם לא במסגרת הפסגה בין רה"מ ישראל ונשיא ארה"ב. אכן ישנו "טלפון אדום", וישנם גורמים בכירים בשני הצדדים שנפגשים לעתים קרובות ומדברים על הכל. רק שאותו מסר מיוחד, המסמל ידידות עמוקה שהיא הרבה מעבר לברית אסטרטגית רגילה – איננו, והנזק שנגרם בעקבות כך אכן קיים, בניגוד לטענות המזלזלות של גורמים מסוימים במחנה הימין הנוקטים על דעת עצמם גישה גורפת של "הכל לטובה, וביבי ממילא ליגה אחרת".
ובכן, היחסים בין ישראל לארה"ב ידעו ימים יפים יותר מאשר בחצי השנה האחרונה, מאז כינונה של הממשלה הנוכחית. התחזית להמשך נראית פסימית למדי, גם אם ההזמנה המיוחלת תגיע. השפל ביחסים עם ממשל ביידן אינו רק תוצאה של ניסיון קידום הרפורמה. אילו הסיבה להצטננות ולנתק הייתה הרפורמה המשפטית, אזי המצב היה סביר וניתן לשיפור.
הבעיה הגדולה והיסודית של נתניהו וממשלתו מול וושינגטון היא עצם קיומה של הקואליציה המכהנת ומדיניותה, כאשר הרפורמה היא רק היבט אחד מני רבים. רבים מדי. נתניהו יודע מצוין כי ברפורמה הוא אומנם יכול לטפל, לצמצם פה ולהסביר שם, אך בעצם צביונה של הקואליציה הוא לא מסוגל לטפל, גם אם היה רוצה.
תשאלו את אובמה
אין לזלזל בנזק שנגרם כתוצאה מהצינה הנושבת מוושינגטון. מדובר בנזק תדמיתי, שלפחות עדיין כמעט אינו מורגש ברמה המדינית־מעשית, ברבדים של שיתוף פעולה רב־היקף, ברמה של ביצוע. הממשל מצדו גם משתדל מאוד לשדר אובייקטיביות. בתפיסת העולם האמריקאית, אין להעניש בת ברית בגלל מנהיגה הפחות סימפטי בעיני הנשיא. על כן העובדה שביידן, ועוד יותר ממנו - בכירי ממשלו, כועסים על נתניהו, אינה משליכה על יסודות היחסים בין המדינות. עובדה: תוכנית הפטור מוויזה קודמה בחצי השנה האחרונה של כהונת ממשלת נתניהו. גם בשיא המאבק בישראל סביב הרפורמה המשפטית, לא הפכה תוכנית הפטור לקלף מיקוח ולמנוף לחץ.
גם הסיוע הצבאי נמצא מחוץ למשחק. לפני כשבועיים, בהופעתו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שיתף נתניהו כי בכוונתו להקדים משמעותית את תחילת המו"מ עם האמריקאים באשר להיקפים ולתוכן של חבילת הסיוע הצבאי הבאה. "כדי שנקבל את המיטב, צריך להתחיל לדבר איתם ממש עכשיו, בחודשים הקרובים. אני מתכוון לפעול כדי שזה יקרה בלי לחכות עוד חצי שנה או אפילו יותר", אמר נתניהו. גם בנושא מהותי זה לא העז איש מהממשל להתנות את פתיחת המו"מ בעצירת הרפורמה או בריסונו של חבר קואליציוני כזה או אחר.
ואחרי הנאמר, יש לחזור ולציין כי הנזק התדמיתי מורגש לנוכח הירידה ברמת היחסים בין המדינות. ההשלכות כבר מחלחלות לשטח, לאט אך בטוח. "אתה מרגיש את השינוי הזה לרעה בפגישות שאתה מנהל עם כל מיני גורמים מחו"ל, ולא רק מהמדינות הפחות מתקדמות שמסתכלות על ישראל כמו על אימפריית־על", מתאר באופן מדויק למדי פוליטיקאי ותיק המכיר את הגזרה על פרטיה הקטנים.
"אתה מרגיש את זה גם בפגישות עם הגורמים המערביים, ממדינות אירופה. במשך עשרות שנים נהנתה ישראל מתדמית שהיא תערובת של המצב האמיתי ושל האגדה האורבנית בדבר הכוח המיוחד שיש לישראל מול המעצמה החזקה בעולם. תמיד פנו אלינו גורמים משלל מדינות כאשר היה להם צורך להעביר מסר לוושינגטון, לבקש בקשה או לסדר עניין. התדמית הזאת שיחקה לטובתנו, בייחוד באזורנו, שבו כמה שאתה חזק יותר – כך מתחשבים בך יותר. זה מה שהיה לנו, וזה מה שנפגע בחצי שנה האחרונה. בהחלט אין לזלזל בפקטור התדמיתי".
עד היום, במפלגה הדמוקרטית זוכרים וגם אומרים בשיחות רלוונטיות כי נתניהו גמל לברק אובמה רעה תחת טובה. אובמה הגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל ולא חסך במחוות סמליות. נתניהו, לדברי בכירים דמוקרטים, עסק בהשמצות (אנונימיות, אבל מקורן היה ידוע בבירור) והגיע לוושינגטון ב־2015 לנאום ההוא בקונגרס, על הראש של אובמה. התוצאה המרכזית הייתה הוצאת ישראל מהלופ של שיחות הגרעין ואובדן השפעה. כמעט מיותר להזכיר כי לא מעט מאנשי אובמה מהווים כיום חלק אינטגרלי מממשל ביידן, והמבין יבין.
בשונה מהיחסים עם הנשיא אובמה, שהחלו משלב אפס והתפתחו במסלול לא נחמד בעליל, היחסים עם ביידן כבר מבוססים על הדם הרע שנוצר בתקופת אובמה. והמבנה שהולך ונבנה על הבסיס הזה נראה גרוע עוד יותר. אך גם ללא קשר למחוות האמריקאיות או להיעדרן, אין לשכוח כי המצב הגיאופוליטי באזורנו משתנה, ולא לטובתנו. אחיזת המערב במזרח התיכון נחלשת, ומי שמנסה להיכנס לאותו חלל ריק היא לא פחות מאשר איראן.
כך שאותן המדינות שעד היום חיפשו פתרונות לחיזוק קשריהן עם ארה"ב ואגב כך עם ישראל, עומדות כיום בתור לחיזוק היחסים עם איראן. לכך אין בהכרח קשר להתנהלותו של נתניהו, אך בשורה התחתונה - חלום המדינאות בליגה אחרת יישאר הפעם בגדר הבטחת בחירות.