מנעד קולה של שרית חדד גורם להאמין שעוד נותר כאן משהו ששווה להציל | שמואל רוזנר

בשני בערב, כשכוח צה"ל פשט על ג'נין וכוח קפלן פשט על נתב"ג, עשרת אלפים ישראלים, או קצת יותר או קצת פחות, פשטו על היכל מנורה מבטחים. היו שם נשים מבוגרות למדי בשמלות לבנות, והיו נשים צעירות מאוד, בתחרות מחשופים ססגונית, והיו בחורים צעירים שתרגלו מבט קשוח, והיו חובשי כיפה בגיל העמידה, וכמה שביסים, וכמה עגילים באף, ורזים יותר, ורזים פחות, אוחזים בכוס בירה חמימה, או מכרסמים חטיפים. וכולם עם טלפונים כמובן, מצטלמים, מצלמים, סלפי, וידיאו, בוא צלם אותנו, נו כבר, חייכי אלינו.

והייתה מלכה. שרית חדד. אם לא מוגזם לשתף אתכם בפנטזיה ארוטית־פוליטית שהייתה לי השבוע, הנה היא: לו רק יכולתי לאסוף את כל אישי הציבור, הפוליטיקאים, חברות הכנסת, השרים, ראשי המפלגות, נואמי הכיכרות – לו רק יכולתי לתפוס את כולם, לכבול את כולם בשלשלאות לכיסאות ברזל, להושיב את כולם בשורה הראשונה בהיכל, עם הפנים לקהל, אולי זה היה מכניס בהם קצת שכל ישר.

אולי גם הם היו יוצאים במצב רוח מרומם ונזכרים שיש חיים מעבר לבועת הכעסים, המרירות, הטינות והקטטות שהם מבוססים בה. יש חיים אמיתיים, של ישראלים אמיתיים, שלא עושים עניין מכל שטות. יש חיים אמיתיים של ישראלים אמיתיים שבאים להופעה של זמרת פמיניסטית, לסבית, שפותחת בסערה בשיר "חופשייה", ואחר כך מבקשת בקבוק מים ומברכת על הבמה "שהכל נהיה בדברו", בשם ובמלכות, והקהל עונה "אמן", ואחר כך שר איתה את כל המילים של כל השירים, ורוקד איתה. צעירים ומבוגרים, מסורתיים ודתיים וחילונים, גברים ונשים. שר ביחד, רוקד ביחד.

והייתי מסובב את הכיסאות שלהם, הפנים לבמה, כששרית חדד התעטפה בדגל ישראל, כמו הגברים והנשים במחאה. והייתי מכריח אותם להקשיב כשהיא אומרת שלא קל בישראל בזמן האחרון. והייתי מכריח אותם לשמוע אותה מבקשת מהקהל להתפלל איתה, כי התפילה מאחדת, והמוזיקה מאחדת. והם היו שומעים את הקהל, עשרת אלפים, או משהו כזה, שר ביחד את "שמע ישראל", והם בטח היו שמים לב שהיא מקפידה לומר "אלוקיי" ולא "אלוהיי", אף שאם יחפשו את מילות השיר בגוגל יראו שכתוב "אלוהיי".

וברגע הראשון הם בטח היו שואלים את עצמם: רגע, דגל ישראל שעל הכתפיים הוא משום שהיא בעד המחאה? רגע, ה"שמע ישראל" הוא משום שהיא נגד המחאה? רגע, האם קשה לה בגלל המוחים או בגלל הממשלה? וברגע השני הם היו מבינים שקשה לה, וקשה לקהל, כי כל המנהיגים כולם פשוט מפריעים לו לחיות בשקט. מפריעים לו לקיים את שגרת הקיום הנינוחה, שיש בה לאומיות ומסורת וסולידריות וסובלנות.

ואולי אחרי שהייתי משחרר אותם מהכבלים, אחרי שהקשיבו לקולה המסלסל הנהדר של אישה מסורתית, פמיניסטית, פטריוטית, כריזמטית, מזרחית, לסבית, מאמינה, מתפללת, רוקדת – אולי כמוני היו הם יוצאים קצת יותר אופטימיים מהמופע הזה. ואולי אפילו היו מתפתים להאמין שעוד נותר כאן משהו ששווה להציל, מלבד הגעגוע. 

ספר הזוהר

למה שלא אנסה להרגיז כמה מחבריי הטובים. ובכן, כמה מחבריי הטובים הם סופרים, או אנשי ספרות מסוגים אחרים. או סופרות, או נשות ספרות מסוגים אחרים (עריכה, תרגום, מו"לות, עיתונאות ועוד). נדמה לי שיש מהם מי שגם חתמו על המכתב, או עצומה, או גילוי דעת, או מה שזה לא יהיה, שכוון לשר התרבות מיקי זוהר.

יש כמה עשרות סופרים (וסופרות) שהודיעו שלא יגישו יצירות לפרסי הספרות של משרד התרבות, ויש עוד כמה עשרות אנשי אקדמיה בתחום שהודיעו כי לא יסכימו לשבת בוועדות השיפוט של הפרסים. זו כמובן זכותם. וזכותו של שר התרבות להתעלם מהם. במקרה הזה, נכון יהיה אם יתעלם מהם.

על מה יצא קצפם של החותמים והמאיימים? על כך ששר התרבות מינה שלושה חברים לוועד הנאמנים של פרסי הספרות, שהחותמות והחותמים לא מרוצים מהם. שלושתם (שאחד מהם, בני ציפר, כבר נשר מהרשימה בגלל התנגדות עיתונו, "הארץ") תומכים מובהקים של הממשלה. שלושתם מבטאים את התמיכה הזאת בקולניות, לעתים מוגזמת, ובבוטות, לעתים קרובות מוגזמת. בכך הם דומים ללא מעט סופרות וסופרים שמביעים את התנגדותם לממשלה בחריפות דומה, ובבוטות דומה.

מה נכתב בהודעת המחאה? נכתב כך: "בעקבות ההודעה של השר מיקי זוהר כי ימנה לחבר הנאמנים של פרסי הספרות במשרדו את נאמני השלטון – שלטון המבקש לחוקק חוקים אנטי־דמוקרטיים, גזעניים, לאומניים, מיזוגיניים והומופוביים – אנחנו, סופרות וסופרים, עורכות ועורכים, מתרגמות ומתרגמים, מצהירות ומצהירים כי לא נגיש יצירות ספרותיות לוועדות פרסים ממשלתיות שמונו באופן הזה. פרסי משרד התרבות… הם מקור חיוני מאין כמותו לתמיכה כלכלית ולגושפנקא של איכות ליוצרים בתחומי הספרות – כאשר הם מוענקים בידי שופטים בעלי ידע, מוניטין ותפיסת עולם ספרותיים. מינוי פוליטי של שופטים המגויסים בידי שליחי השלטון השואף לדיקטטורה יקעקע את אמינותם של הפרסים וירוקן אותם מערך".

מה הבעיה עם הודעת המחאה? נתחיל מהראשונה, ואחר כך נוסיף. מההודעה לא ברור אם ההחלטה להימנע מהגשה נובעת מאופי השלטון ("שלטון המבקש לחוקק חוקים אנטי־דמוקרטיים, גזעניים, לאומניים, מיזוגיניים והומופוביים" – אגב, חלק גדול מכל זה נכון) או מבעיה כלשהי במינוי השופטים.

בעצם, זה עוד יותר מסובך. מההודעה ברור שאין מינוי כלשהו שמיקי זוהר יכול היה לעשות שהיה עומד באמות המידה של החותמות והחותמים. שימו לב – ההודעה אומרת שעצם מינוי של שופטים "המגויסים בידי שליחי השלטון השואף לדיקטטורה" מעלה קושי. כך שיש כאן למעשה שתי טענות. קודם אומרים: השלטון המכהן שואף לדיקטטורה. אחר כך אומרים: שופטים שממונים בידי שלטון כזה מרוקן את הפרסים מערך.

משמע, החותמים קובעים שכל מינוי של השר זוהר (שהוא חלק מהשלטון) פסול מעיקרו. ואם כך, ברור שאין לשר סיבה להאזין להם, אלא אם בכוונתו לוותר על תפקידו. מכאן נמשיך: יסלחו לי החותמות והחותמים, אבל די ברור שהם לא באמת מתכוונים למה שכתבו. אם זוהר היה ממנה לוועדה את צרויה שלו, דויד גרוסמן ואשכול נבו (בחרתי שמות אקראיים אך מוכרים מרשימת החותמים), לא היה קם קול זעקה. כלומר, די ברור שהבעיה העיקרית אינה השלטון הממנה, אלא הבחירה בשופטים מסוימים.

מה הבעיה איתם? אולי העובדה שהם "מגויסים בידי שליחי השלטון"? אבל אם זוהר היה ממנה את שלו וגרוסמן, גם הם היו "מגויסים בידי שליחי השלטון". אולי הבעיה היא שאינם "בעלי ידע, מוניטין ותפיסת עולם ספרותיים"? זו טענה שקשה לקבל לנוכח שמות הממונים לוועדה. ציפר הוא עורך דומיננטי של מוסף ספרותי חשוב כבר הרבה מאוד שנים, וגם סופר מוערך. גדי טאוב כתב ספרים עטורי שבחים (אריק גלסנר כתב עליו: "רומן שאפתני עם הישגים נדירים"). נוה דרומי אומנם צעירה יותר, ונראית קצת פחות שייכת, אבל יודעת לכתוב, ומן הסתם קראה כמה ספרים.

האם שלושת אלה הם השופטים הכי מוערכים בתולדות הפרסים? כנראה שלא. האם הם נופלים באופן ניכר ברמתם מוועדות שיפוט קודמות? בדקתי, והתשובה היא לא. אלא אם… אלא אם הכוונה ב"ידע, מוניטין ותפיסת עולם" היא לתפיסת עולם מאוד מוגדרת, שהיא גם תפיסת עולמם של החותמים על מכתב הסופרות והסופרים.

והרי ברור שזה העניין. השר זוהר מינה שלושה שופטים שמזוהים פוליטית עם המחנה שלו. החותמים על המכתב מזוהים פוליטית עם המחנה המתנגד לו. כמובן, אין שום בעיה לומר "מהממשלה הזאת לא מתחשק לנו לקבל פרסים", ולא לגשת לאף פרס. אין גם בעיה לומר "לא נשב בוועדות פרסים של הממשלה הזאת, כי אנחנו מתנגדים לכל מה שהיא עושה". אבל כל זה לא קשור לציפר, טאוב ודרומי. כל זה אמור להיות נכון גם לו מיקי זוהר היה מבקש למנות את שלו, גרוסמן ונבו.

כך שנדמה שלשיקולי החותמים התגנב עוד שיקול: החשד, או החשש, שעם שופטים כאלה לחותמים אין סיכוי גדול לקבל פרסים. וכמובן, אין לי שום דרך להעריך אם החשש הזה מבוסס. אם צריך להמר, מן הסתם הוא מבוסס, לפחות במידה מסוימת. כלומר, לא יהיה מופרך להניח שלוועדה כזאת תהיה נטייה לתת פרסים לסופרים מהמחנה "שלהם".

זה כמובן דבר פסול, אבל אם להיות ישרים, לא יהיה מופרך לחשוד שגם ועדות של המחנה "שלנו" לא תמיד נקיות משיקולים של אידיאולוגיה והשתייכות מחנאית. גם ועדות פרסים שמונו על ידי ממשלות אחרות שקלו שיקולים של תפיסות עולם, לא במובן הספרותי, אלא במובן החברתי־פוליטי.

השורה התחתונה: אי אפשר ליהנות מחסותו של שלטון פוליטי, בלי שתהיה מעורבת בזה פוליטיקה. אם רוצים ששר התרבות יחלק מענקים ופרסים, צריך להביא בחשבון שהשר הוא איש פוליטי. לו היה ממנה את סוסו לוועדת שיפוט, כמעשה הקיסר קליגולה, אפשר היה לטעון שהמינוי לא ראוי, ועל כן יש להחרים את הפרס. אבל זה לא מה שקרה.

השר מינה מועמדים סבירים בהתחשב בנסיבות ובעמדות שלו. מכאן, הדרך פתוחה לכל תגובה: ההחלטה של סופרות וסופרים לא לקבל פרסים מממשלה שהם רואים כפסולה, גם היא החלטה סבירה. ההחלטה של אקדמאים להימנע מישיבה בוועדות של השלטון, גם היא סבירה. תנוח דעת כולם: יימצאו אקדמאים שיישבו בוועדות, יימצאו סופרים שישמחו לקבל פרסים. האם הם יהיו סופרים טובים שכתבו ספרים טובים? אמרו לנו למי הצבעתם, וכנראה שנוכל לומר לכם מה דעתכם על הספרים הזוכים.

על האיום בסרבנות

בספריות של פילוסופיה ותיאוריה פוליטית אפשר למצוא שלל כרכים עבי כרס העוסקים במוסריות ובתועלת של אי־ציות, סרבנות ומרי אזרחי. אבל ישראל אינה נמצאת כעת במציאות של דיון עקרוני ומהורהר על השאלות האלה. היא גם אינה נמצאת במציאות שמתאימה להתמקחות עורך־דינית על השאלה אם מדובר ב"אי־ציות" או ב"סרבנות" או ב"אי־התנדבות".

כולנו מבינים במה מדובר, עקרונית ומעשית. מדובר בניסיון לבלום מהלך של הממשלה באמצעות איום, שמשמעותו פגיעה ביכולתה של ישראל לקיים את עצמה ביציבות ובביטחון. זה עניין קונקרטי, מיידי. בנסיבות האלה, ננסה כמה הערות זהירות שאולי יסייעו בהבהרתה של בעיה מורכבת, בלי להתייחס לקריאה של איש זה או לציוץ של איש אחר. בלי להתייחס לשאלה אם ומה המשטרה צריכה לחקור. וכמובן, בלי לרמוז לתמיכה במהלכים בניגוד לחוק. נראה אם זה יצליח.

היבט עקרוני. מדינה או חברה ללא כללי משחק לא יכולה להתקיים. אם ישראל חפצת חיים, היא צריכה כללים. ומצד שני, ברגעים מסוימים, יש הצדקה להתנגד לכללים, וגם להפר אותם. ברור שבדיקטטורה ראוי להתנגד לשלטון ולכלליו. לא תמיד זה כדאי מעשית (כי לשלטון יש כוח) – אבל זה בהחלט ראוי מוסרית (כי השלטון פגום).

באילו עוד נסיבות ראוי להפר את הכללים? על זה בעצם נסב הוויכוח כעת בין מי שמאיימים בשבירת כלים ("לא נתייצב", "מרי אזרחי" וכל הווריאציות האחרות שנשמעות בחודשים האחרונים), לבין מי שאומרים שאסור לשבור את הכלים ("בוגדים", "לחקור אותם", "לזרוק אותם לכלא" ושאר הצעות יצירתיות).

הוויכוח אינו על העיקרון, הוא על קריאת המציאות. האם מה שאנחנו רואים מול העיניים הוא גלישה לדיקטטורה (ואז ראוי להתנגד), או מה שאנחנו רואים הוא מהלכים סטנדרטיים, גם אם משמעותיים, של שלטון לגיטימי במסגרת של פוליטיקה לגיטימית (ואז התנגדות פסולה).

קושי סובייקטיבי. מי בכלל קובע מתי מותר להתנגד למהלכי השלטון בהפרה של כללי המשחק? התשובה היא: כל אחד לעצמו. שהרי ברור שהשלטון לעולם לא יכיר באפשרות שמותר להפר את כלליו. כלומר, העובדה שאנשי הקואליציה שנמצאים בשלטון, או תומכיהם, צועקים שהאיום בסרבנות אינו לגיטימי, פשוט לא מעניינת.

אנשי הקואליציה שבשלטון תמיד יחשבו שהאיום בסרבנות אינו לגיטימי. וכמובן, מה שאנחנו אומרים כאן משקף מצב בעייתי. אי־ציות נובע ממצפונם של מי שאינם מצייתים. אבל לכל אחד יש מצפון אחר, והמשמעות היא שכל אחד ואחת יכולים להחליט מתי הגיע הזמן להפר את הכללים. זה מוקש. זה מתכון לאנרכיה. אבל את המוקש אי אפשר להסיר, כי הוא בלבו של הדיון על אי־ציות.

סכנת העתיד. הבעיה באי־ציות ברורה. אי־ציות נועד להפריע לשלטון לממש תוכניות. מרגע שחברה מסתגלת לאי־ציות, היא לא תצליח לקיים אף שלטון שיכול לממש תוכניות. ממשלה שתרצה להטיל מסים לא תוכל, כי תאוים באי־ציות. ממשלה שתרצה להסיר מסים לא תוכל, כי תאוים באי־ציות. ממשלה שתרצה רפורמה משפטית לא תוכל – כי טייסים לא יבואו. ממשלה שתרצה לבטל את הרפורמה המשפטית לא תוכל – כי טייסים אחרים לא יבואו.

מי שמאיימים באי־ציות יוצאים מאחת משלוש הנחות: או שהם מניחים שלעולם לא יגיעו לשלטון, ולכן תמיד יהיו במשימת בלימה ולעולם לא במשימת ביצוע. או שהם מניחים שרק להם, ולא לצד השני, יש אפשרות מעשית להשתמש באופן אפקטיבי באי־ציות. או שהם מניחים שכאשר הם יגיעו לשלטון, היריבים שלהם יחליטו לציית, אף שהם עצמם לא צייתו.

ההנחה הראשונה לוקה בתבוסתנות, השנייה בגאוותנות, השלישית בתמימות. טענה מוסרית. נניח שאת קצינת מודיעין, ונניח שאת סבורה שהמדינה כבר בדרך להיות דיקטטורה, ונניח שבשל כך את סבורה שמצפונך מחייב אותך לא לבוא למילואים. ועוד נניח, שהתפקיד שלך חשוב, ושאת תורמת לביטחון ישראל. אז מה בעצם את אומרת? אני לא אבוא למילואים, ולא אתרום לביטחון, אבל אמשיך ליהנות מביטחון לי ולמשפחתי בזכות אחרים שכן יבואו למילואים.

למעשה, את מחליטה להפוך למי שרוכבת על גבם של אחרים. הם יתנדבו, יסתכנו, יקריבו, ואת תיהני מביטחון. זה מעשה לא מוסרי. אז מה לעשות? התשובה המהותית צריכה להיות שמי שבוחרים להפסיק לתרום לביטחון (או לשלם מסים, או לשמור על החוק) צריכים להפסיק ליהנות מהגנת המדינה.

זו אחת מההצדקות לענישה של סרבנים (לא תתרום, לא תיהנה). זו אחת מההצדקות להצעה הבוטה לסרבנים לעזוב את הארץ (ובלשון הפוליטיקאים "ללכת לעזאזל"). מי שמודיע שלא יתרום, לא צריך ליהנות מתרומתם של מי שממשיכים לתרום. שילך. הפרכה מוסרית. עכשיו נאמר דבר הפוך. הטענה המוסרית נגד סרבנים שהצגנו הרגע הייתה טענה טובה, לו מדינת ישראל הייתה תובעת מכלל אזרחיה לתרום. אבל היא לא עושה את זה. ראש הממשלה אומנם אמר בטקס סיום קורס קצינים ש"כולנו חייבים להתייצב יחד", וזו תביעה משכנעת.

אלא שבה בשעה שהוא תובע להתייצב "יחד", ממשלתו מתלבטת במהלך טקטי שמטרתו לפטור ציבור גדול מאוד מחובת ההתייצבות יחד (את החרדים), שלא לדבר על כך שישנו עוד ציבור גדול מאוד שפטור מחובת ההתייצבות יחד (הערבים). בנסיבות האלה, הטענה שהסרבנים ירכבו על גבם של המתנדבים, כלומר, יזכו לביטחון שהם מסרבים לתרום לו, היא טענה חלולה. רבים מאוד מתושבי מדינת ישראל נהנים מהגנה שאינם תורמים לה, בידיעה, בהסכמה ובעידוד של הממשלה.

אז איך יודעים? ניתן תשובה מבלבלת, וקצת מקוממת: יודעים לפי התוצאה. אם יש רק מעט סרבנים, ואם רוב גדול של הציבור מוקיע אותם, ואם הממשלה יכולה להעניש אותם, ולהסתדר בלעדיהם – אז הסרבנים לא צודקים. אם יש הרבה סרבנים, שזוכים לתמיכה ציבורית משמעותית, ושלממשלה אין כוח ממשי להעניש אותם, משום שאינה יכולה להסתדר בלעדיהם – אז הסרבנים צודקים.

במקרים רבים, כמעט בכולם, התוצאה תיקבע בדיעבד אם הסרבנים ייחשבו לאנשי מצפון שמנעו טרגדיה, או ייחשבו לאנשי שוליים מסוכנים. למה? כי את ההיסטוריה כותבים המנצחים. זה לא תמיד הוגן, אבל כמעט תמיד נכון. אז מה עושים? גם כאן התשובה תיראה לרבים מקוממת. ממשלת ישראל היא שמוטלת עליה החובה להערכת מצב מפוכחת וערנית. אם שריה מניחים שיוכלו להתגבר על איומי הסרבנות בלי שישראל תשלם מחיר כבד מאוד – הם צריכים ליזום מהלכים כדי לבלום ולנטרל אותם.

אם שריה חושבים שהסרבנות תסכן את ישראל, ואין ביכולתם למנוע אותה אלא במחיר כבד – הם צריכים למצוא דרך לוותר, כדי שלא נגיע למצב של סרבנות בפועל. כלומר, אין חשיבות לשאלה מי צודק או מה הוגן. הדיון על סרבנות בישראל של שנת 2023 אינו סמינר תיאורטי. זה מאבק כוח, שמחייב גישה מעשית, ועריכת מאזן קר של עלות (המחיר קצר הטווח וארוך הטווח של הסרבנות) ושל תועלת (מימוש תוכניות הממשלה).

השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, המכון למדיניות העם היהודי, אתר משרד התרבות.