מדינת ישראל האהובה עליי במיוחד, היא פס ייצור בלתי נדלה של אנומליות. דברים מוזרים, רק לא של נטפליקס. רק כאן, בדלת אמותינו שעלתה ועודנה עולה לנו בדם, אדם יכול להפוך מאנונימי לחלוטין לסמל, לגיבור, לאתוס. אחד מאלו, שכוכבו דרך השבוע, הוא ניצב עמי אשד, מפקד מחוז תל אביב היוצא שהחליט לשבור שתיקה בנאום הפרישה שלו ממשטרת ישראל, ובשבירתו, שבר גם משהו אצל כל מי שקיווה שאין פוליטיקה היכן שחיי אדם עומדים על הפרק.
"הציפיות כללו את שבירת הכללים, הנהלים והסדר הארגוני, והתערבות בוטה בקבלת החלטות ושיקול הדעת המבצעי. יכולתי בקלות להפעיל כוח לא סביר ולמלא את המיון באיכילוב בסוף כל הפגנה בתל אביב", אמר והותיר לא מעט מאתנו עם פה פעור. במילים אחרות, ניצב אשד הבהיר הלכה למעשה כי יש הבדל בין הצהרות בכירי הקואליציה שבירכו את הזכות להפגין, ובין הסכנה ששכנה לפתחו של כל מי שהעז לצאת לרחוב ולדרוש שינוי. סכנה אמיתית, לדבריו.
כנראה שזה עבד. כמה שעות אחרי, בהתארגנות שאינה מביישת יציאה למסע כומתה, פקדו מאות אלפי מפגינים את רחובות הארץ ואף חסמו את נתיבי איילון בשני הכיוונים למשך מספר שעות, זאת כאות מחאה על הפרישה המהדהדת. המילים הללו, אזכור המיון של בית החולים איכילוב, כל אלו פשוט מבהירים נקודה אחת מצערת ודי מפחידה למען האמת – שאון ההפגנות הפך לרעש לבן עבור מי שאמורים להאזין לו יותר מכל.
מכבש הלחצים המופעל על ראש הממשלה נתניהו ממשיך לעבוד, זה השבוע ה־27. מימין שר המשפטים לוין, גם כן מימין השרים סמוטריץ' ובן גביר, והרפורמה רק ממשיכה להתקדם. במהלך השבוע הבהיר יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן שהולכים דוך על החוק לצמצום עילת הסבירות, ומשם – אפילו חוק היועמ"שים אינו הגבול. מנגד, מספר הישראלים החרדים ממה שקורה כאן פשוט מטפס לגבהים, חוצה גילאים ומכווץ גבות בהשתאות. לאן אנחנו הולכים, ואיפה הצד השני שיניף את המטוטלת מהקיר?
אני מודה, קשה לדעת מה על חברי האופוזיציה לעשות בשעה זו, אבל הלך הרוח הנוכחי ודאי לא עוזר. חוסר האחידות הפנימית משתקף ממרחק, פצעי הבחירות לא הבשילו כמצופה, וכל שנותר הוא להפריע בוועדת החוקה, בזמן שעוד סעיף עובר בקריאה ראשונה. זו לא הדרך לנסות להפוך את הקערה על פיה, בעיקר כי היא מלאה עד אפס מקום וממוסמרת לשולחן. אי אפשר להסתפק בלהיות אופוזיציה לוחמת מסיבה פשוטה - זה עובר ליד כל מי שקיבל את המושכות בבחירות בנובמבר.
מה צופן עתידנו כמדינה, מלבד היחסים המתחממים לאיטם עם האויבים משלל הזירות המקיפות אותנו? האם ההפגנות פשוט ימשיכו להתקיים, סוסי המשטרה המסכנים יפלסו שוב ושוב את דרכם בהמון, שוטרים יאלצו לפנות בכוח אנשים בגיל של הוריהם ושום דבר מהפיאסקו הזה לא יגיע עד למשכן? וכן, אשד הוא לגמרי איש השעה, שהוכיח שאפילו נוכח הדרגות והתפקיד הרשמי, את האמת, לפחות לפי איך שתיאר אותה, אי אפשר להסתיר לאורך זמן.
בשיר 'ירושה' של חיים גורי, שאני מאוד אוהבת, הוא מתאר את עקידת יצחק. את שירו הוא מסיים ב"יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן. הוא חי ימים רבים, ראה בטוב, עד אור עיניו כהה. אבל את השעה ההיא הוא הוריש לצאצאיו. הם נולדים, ומאכלת בליבם". בכל פעם שקראתי את השיר עד כה, חשבתי על החיים המורכבים כאן שכאילו התרגלנו אליהם. הטרור המזנב בנו, כאב הלב מאובדן החיילים והאזרחים שנגבים חייהם בעקבות אותו טרור ארור, והלך הרוח הזה, שמותיר אותנו 24/7 בכוננות ספיגה. לאחרונה, אני מרגישה שלאותה מאכלת כללית התווספה תחושה של ייאוש, של לופ אינסופי הנע בין אי הסכמות לעימותים בינינו לבין עצמנו, וזה רק הולך ומחמיר. צריך להגיע להסכמות, צריך לחיות כאן אחד לצד השני, אסור להפוך את התחושות הללו לשגרה. עלינו להיפטר מהמאכלת הזו, ועלינו לעשות זאת ביחד. אין לנו ברירה אחרת.