שמחה רוטמן עושה את זה נכון, למגינת לבם של מציתי הצמיגים בכבישים, יש להניח, אולם אני מייחל לכך שגם אחרים ילכו בדרכו. לטעמי, הוא עושה לסילוק מפגעים משפטיים מבלי להסתתר מאחורי ניסוחים עמומים. לא כמו שנהג, בזמנו, מי שהיה יו”ר ועדת חוקה חוק ומשפט בעת שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו התקבל. כעת, הכל נמצא על השולחן; בתנאי שלא מדלגים, כמובן, מעליו כדי ליצור פרובוקציות.

כשקמה זעקה בעת ההיא, כנגד סעיף 8 בחוק, זה שמקנה כביכול לשופטים רשות לבטל חוקים שאינם עולים, להרגשתם, בקנה אחד עם השקפת עולמם שלהם, התשובה למזדעקים הייתה שקרית בעליל. שר המשפטים באותה עת הצטרף למשבשים את שיקול דעתם של חברי הכנסת, כעולה מתוך פרוטוקול הדיונים, כדי לשרת, בעיניי, את סדר היום של אהרן ברק; מי שלימים ראה בחוק הפתלתל “חוקה”.

במחנה השמאל היו מרוצים, מן הסתם, מזה שמי שהיה אחראי על הטעיית נבחרי הציבור היו אנשי הליכוד, שכן זמן מה לאחר מכן כבר עלתה ממשלת רבין־פרס לשלטון. דא עקא, העלטה שירדה על מדינת ישראל הייתה עוד עבה מזו שירדה עליה תחת יריעת ההסוואה שיצרו מחוללי המרמה החוקתית. במעבה היערות בנורווגיה נרקם תרגיל הסחה גדול פי כמה.

שליחים סמויים מן העין נפגשו עם נציגיו של יאסר ערפאת והחליפו עמם “מכתבי שלום”. המסמכים המתעתעים האלה קיבלו תוקף כאילו חוקי על מדשאות הבית הלבן. כך, בסמיכות מצמררת, נגרר העם היושב בציון תוך כשנה בידי פוליטיקאים תאבי הסחות דעת אל תהום לא נודעת.

מחד, אלה שהובילו למעין “מהפכה משטרית”, זאת שהעבירה את הכוח השלטוני מהגופים הנבחרים לידיה של חונטה משפטית שסוברת שהחלטותיה סבירות יותר מאלה של נבחרי הציבור; ומאידך, אלה שכרתו ברית מדממת עם ארכי־טרוריסט שמעולם לא באמת התכוון להתפשר עם המדינה היהודית. אני קושר בין שני האירועים הללו כיוון שאני סבור שאלה שדוחפים היום לאנרכיה משולחת רסן הם בדיוק בני דמותם של אלה שהביאו עלינו את שתי הרעות הללו בשנות ה־90.

כמו באותם ימים, גם היום הם פועלים במחשכים. קרנות סודיות תומכות בהם. אזרחים תמימים הולכים שולל אחרי תבהלות שווא שהם מפזרים. לובשי מדים בכירים בדימוס מתגייסים לפמפם תחזיות הזויות. אני עוד זוכר מה הבטיחו לנו כמה מזוללי הפנסיות התקציביות; אלה שגם היום מלבים את טרללת המחאה. בעת שנתפר המהלך הנפשע של גירוש אלפי יהודים מבתיהם, הם היו מלאי שבחים; כמו גם בעת שערפאת עמד לחזור לרצועת עזה מתוניסיה בראש אלפי מחבלים חמושים. שערי הגיהינום נפתחו בשני המקרים.

מה שמחזיר אותי לימינו אלה. הממשלה שנבחרה לפני מספר חודשים צריכה להחזיר אותנו לימים השפויים שהיו כאן לאחר שעלה בידי התנועה הציונית לממש חלום של דורות רבים; הקמת ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ המובטחת. אין עוד מקום לאי־בהירות. העם היהודי הקים כאן מדינה יהודית. לא מדינה רב־תרבותית. גם לא מדינת כל אזרחיה. ספר התנ”ך הוא הצ’רטר שלה – ואין בלתו.