נקמת רוממה | רון מיברג

שנת 1988 כתבתי במקומון התל אביבי "העיר", גם כמבקר מסעדות שהסתתר מאחורי הפסבדון בני האנה, על שם רשת המסעדות שבה מלהטטים טבחים עם סכינים. קוראי "העיר" שיטענו כי ידעו מי היה בני האנה, ממציאים את העבר.

מלכה אפריקאית | רון מיברג‎
שבעת המופלאים

זה היה בתחילת האינתיפאדה הראשונה, ומכיוון שתחום השיפוט שלי כמבקר היה תל אביב, הייתי עד לתגובת הבטן האינסטינקטיבית להתקוממות הפלסטינית בשטחים. כפי שקרה בתקופות אחרות בהיסטוריה, בצר להם התחברו בעיר לזרמים שונים של הדוניזם ודקאדנס.

החדשות בשטח היו קשות כמו גם תגובת צה"ל, ותל אביב נמלטה לצלחת לשעה קלה של הסחת דעת. העיר חוותה רנסאנס של תרבות אוכל; נפתחו מסעדות חדשות בהנהגת טבחים צעירים ויצירתיים; מרמת הגולן ירדה בשורת היין של יינות "ירדן". האוכל דחף את המעטפת, ותנועת הסועדים הייתה סקרנית וערנית. לא היה לי ספק מה מהות התופעה, גם משום שחנויות אוכל ובשר חדשות נפתחו והציעו יותר מהאטליז הממוצע, וגם משום שישראלים התחילו להגיד "נובל קוויזין", גרגרו יין ואכלו קרפצ'ו.

סיפור המעשה, כפי שעולה מארכיוני העיתונים ולא תמיד מתיישב עם זיכרוני, הוא שמיכאל קרפין, עורך "מבט שני" בערוץ הראשון והיחיד, הכין באותם ימים כתבה על סבי יוסף שטיגליץ ואוסף היודאיקה שלו לפני שתרם אותו למוזיאון ישראל. לא ברור לי כיצד עשתה אותי הכתבה ההיא, שלא הייתה קשורה בי, לסחבק של קרפין ופרצה לי דרך ללשכתו ברוממה, כפי שנטען.

מה שכן היה נכון, שבזמני כעורך "מוניטין" כתבו בירחון רוב כתבי מחלקת החדשות של הערוץ, כולל קרפין. הרשימה השמית ארוכה ומייגעת, אבל מעטים בלבד נעדרו ממנה. מצויד בקשרי העבודה האלה, כך אני מתרשם ממה שקראתי, לא הייתי צריך להתאמץ כדי להיכנס לקרפין, אדם רציני וחמור סבר, להניח רגליים על שולחנו ולשאול אותו איפה צוות הצילום שלי.

הצעתי לו כתבה ל"מבט שני" שתתאר את תאוות האוכל המתגבשת בתל אביב כאשר ברקע בוערת האינתיפאדה. בניגוד לבולמוס האוכל הטלוויזיוני היום, ב־1988 לא עסקו בערוץ הראשון באוכל; זה היה תל אביבי מדי ולא רציני. עיניו של קרפין התעגלו בתמיהה אמיתית בדרכו להשליך אותי במורד שער הגיא חזרה לתל אביב, אבל הוא הקשיב לתזה שלי בנימוס והתעורר לחיים כאשר חיברתי אותה להיסטוריה, לסוציולוגיה ולאסקפיזם. הגשתי לו הצעה בכתב והוא אישר אותה, גם משום שתל אביב עלתה ממנה כמו שירושלמים אוהבים שתל אביב נראית ומתנהגת: מגוחכת, מוגזמת ונלעגת.

רציתי לקרוא לסרט "האינתיפודה". יכול להיות שקרפין חייך, לא בטוח, אבל הייתה בעיה. לא הייתי "מורשה בימוי" ברוממה, כי לא עשיתי סרטים בישראל. כבוגר בית ספר לקולנוע בקליפורניה ומי שעשה סרטים, זאת לא הייתה משוכה גבוהה מדי ועברנו אותה. קרפין אמר כן ביוני 1988 וקבע שמונה ימי צילום וצוות עם הצלם שלמה לוי לחודש יולי. יהיו מי שיגידו לכם שזה הליך מהיר. יצאתי לתחקיר, לבחור אתרי צילום ומרואיינים שיהיה להם דבר מה אינטליגנטי לתרום.

בינתיים ישבתי עם רינו צרור, שהזמין אותי לכתוב ב"חדשות", שהוא היה אחד מעורכיו. רינו הציע לי להיות מבקר הקולנוע והטלוויזיה של העיתון. זאת הייתה הצעה מפתה, ואחרי משא ומתן קצר אמרתי כן. לא צפיתי את ההמשך; לא תמיד אתה יכול לראות את הקטנוניות של הזולת המחופשת כעיקרון אתי קדוש. זה היה לפני שידידי אדם ברוך הסביר לי שישראל היא מדינה של "מדיחים ומודחים והתור להדיח אותנו משתרך מעבר לפינה"; אהבתי לא פחות את הפעם ההיא שבה קרא לי בבהילות לחלון חדרו. "חבל, הפסדת", אמר והוריד במשיכה חצי קנט, "בדיוק התפזרה הפגנה של קוראיך שבאו לתמוך בעשייתך העיתונאית, טוב שאני ראיתי". טוב לזכור כמה היה אדם מצחיק ומושחז.

חששתי שתפקידי כמבקר הטלוויזיה של הערוץ היחיד שגם מכין לו סרט - למרות גוורדיית כתבי רוממה שכתבו ב"מוניטין" שהיו בעיניי פלוגת סיוע - הוא הזמנה ללחצים. לפעמים הבטן היא היועצת האסטרטגית הטובה ביותר. אמרתי לקרפין שאני חושש שיכשילו אותי במסדרונות ולשונות יתגלגלו, לא חשש בשמיים אבל נטול סימוכין. קרפין הסביר לי שהוא הריבון האוטונומי ב"מבט שני" ושאני אמור לצלם ולא להמציא בעיות.
זה לא סיפור מתח, לכן חשוב להבהיר כבר עכשיו שאת הסרט שצילמתי, ערכתי וסיימתי, לא ראיתי 35 שנה. אף אחד לא ראה אותו.

זה היה אחד הסרטים הראשונים, אם לא הראשון, שצולם על אוכל בטלוויזיה. אוכל נטו, עם הגות אינטליגנטית של מרואייניו, חיבור בין מצב חברתי־לאומי־פוליטי והצורך האנושי המובן להניח קומפרס מנחם על פצע מדמם. לא היו בו שפים אלא טבחים, שהתביישו עדיין בתואר טבח. לא תחרות בישול, לא מודחים צעירים אבלים וחפויי ראש שנוטשים את האולפן במשאית שלוקחת אותם לשומקום.

לא חבורות שפים חנוטים בטוניקות לבנות המסתירות את כנפי המלאך שלהם, כובשים את בכיים נוכח הברוטליות של מעיכת חלומו של שוחר בישול צעיר. הסרט תיעד את הצעדים המהוססים הראשונים של מה שפרח היום כפטרייה ענקית אחרי הגשם: המטבח הישראלי והקרב על הבכורה, כוכבי מישלן ועלות מופרעת.

ב"קרן" הישנה ברחוב אבן גבירול הכין חיים כהן הצעיר סטייק טרטר לשאול אברון, שישב על הבר עם חיוך ובקוצר רוח. צילמנו את תהליך ההכנה: קיצוץ הבשר בסכין, תיבולו בביצה חיה, צלפים וכל השאר, וכהן בנה את הטרטר לתלולית. בלוטות הטעם של אברון נעו כנחשים בפיו. זה היה חדש, זה היה מרתק ויזואלית, וזה היה צנוע. תל אביב הייתה אז עדיין של פעם. שוחחתי עם המסעדנית קרן הנדלר, שהביאה את בשורת המטבח האמריקאי החדש לתל אביב.

כשהושבתי את אברון עם ישראל אהרוני - הכרתי אותם כאשר היה להם מדור אוכל משותף ב"מוניטין", שאף פעם אינו מוזכר ברזומה שלהם שמתחיל תמיד ב"הארץ" - בלט שאול בכובד פיו החינני אך הידעני ובמעט שאמר. אהרוני כבר היה במלואו והסביר כי שליחותם היא "להוריד את המלמלה מהקוויאר וכבד האווז", קביעה שהשקיעו בה מחשבה. ברווחים של אהרוני השחיל שאול את תפיסתו החושנית של אוכל, שהייתה אינטימית ומגרה יותר מהסברים דידקטיים.

"פרונטו" האיטלקית הייתה חלום בהקמה שנצץ בעיניו של רפי אדר, שהסביר בלהט כיצד יביא לתל אביב פרושוטו, פרמזן אמיתית, בלסמיקו ופסטה מעשה בית. עמדנו בארגז חול גדול שבו יצקו בנאים את קירות המסעדה שתכף תקום. איזה אספרסו יהיה כאן, אמר אדר.

בשיחה עם כריסטיאן זרדז ב"אלהמברה" הוותיקה, שבחרתי בה כקונטרפונקט להתרחשות החדשה עם הפואה גרא שלה והמטבח הצרפתי המסורתי, התלונן זרדז על פגיעת - "נו איך קוראים לזה?" שאל, ניפח את לחייו ושרבב את שפתיו כמנהג צרפתים אבודים לרגע, "זה מה שקורה בשטחים"; אינתיפיאדה, עזרתי לו. "כן, זה נורא קשה, פפפפפ, לעבודה. עובדים לא באים".

צחי בוקששתר ב"תרווד הוורוד" היה כוכב. יותר מאחרים הבין בוקששתר את החיבור שחיפשתי בין אוכל כנחמה בשיאו של עידן קשה ואלים ובין תקופות דומות בהיסטוריה שאותן דקלם כידען ובקיא. טעמים לא עוברים בטלוויזיה, אלא אם אתה מצלם סועדים נאנחים בהנאה אורגזמית ומנקרים את המנות הקטנות של הנובל קוויזין. היה צריך להעביר את הטעם במראה עיניים ומשמע אוזניים, ואיכשהו עשינו את זה. כמו בוקששתר, גם אבי קורדובה, מרצה באוניברסיטה שפתח את "פפיון" ליד כיכר המועצה ברמת השרון עם שמעון ריישר, חיבר עבורי את התחנות הרלוונטיות בהיסטוריה ותיאר את התל אביבים הרעבים כלמינגים הקופצים מהמצוק לקערות גספצ'ו.

במסעדה הסינית של רפי שאולי בסוף רחוב הירקון, נפתח דוכן הסושי הראשון בישראל. בתוך נחיל הסושי העכשווי, היה נשמע היום שאולי מעט פרימיטיבי כאשר הסביר סושי מהו. אבל קרפין, כמו רוממה, כמו תל אביב, טרם התרגלו לרעיון שאפשר לאכול דגים נאים.

במטבח של דליה פן־לרנר בסביון, פתחנו בצק לסדין שקוף שנראה כשמיכה קלה לקיץ. פן־לרנר דיברה בציניות נטולת אמפתיה על האיחור הכה לא אופנתי בהתעוררות הקולינרית של תל אביב. אבל מדובר היה בליידי עם שפה בריטית עליונה קשוחה וציניות צוננת שהייתה לה מעט סבלנות להבלים.

כדי לא להמריא מעל לרום השיוט המותר, ישבתי עם בני הדייג על המזח סחוף הגלים שלו, והרוח עשתה לי פרוע. בני היה אז שוס של דגים וסלטים, אף שייצג את יפו ולא ייבא דגים מהעתיד. הוא לא היה בלייד ראנר כארז קומרובסקי למשל, שחזר מקליפורניה ומוחו קדח מרעיונות. צילמנו קייטרינג הזוי של ארז, שנראה כמו טריפ של LSD, על גג בלב תל אביב; עם מעליות מאולתרות קטנות שעלו וירדו, וגריל רוחש שיפודים ומיני סלטים שנאבקו בחום הכבד.

מהערב ההוא אני זוכר את יאיר גרבוז, שהיה מבקר המסעדות של "מוניטין", לוקח ביס עם העדשה של לוי מנסה לבלוע אותו. גם בהיכל הבשר החדש של "יוז'י" בגן העיר היינו, אבל היה קשה לנווט את המצלמה ללא מג"ב בתוך הסתערות הקונים.

שבוע אחרי שגמרנו לצלם התחלתי לכתוב ב"חדשות". לפחות ארבע ביקורות טלוויזיה בשבוע. אפשר וצריך היה לומר דברים רבים על הערוץ הראשון, אבל היו ערבים, בעיקר מול "מוקד", "מבט" ותוכניות אקטואליה, שבהם נדמה היה לי שעדיף לקפוץ מהמרפסת בקומה השישית מאשר לכתוב על מה שראיתי.

אחרי 35 ימי עריכה עם העורכת ליאורה קצירי במערכת תל אביב, שהייתה אסופת צריפים בנוסח קסרקטין בריטי עם קפה שנשאר מהמנדט, היה לנו סרט של 45 דקות. באופן שבו סופגים תגובות מרעשי מסדרון, מדיבורי מזנון, מהמהומים, הבנתי שבערוץ חשבו ששיחקו אותה. גם יצאו מאזור הנוחות הטבעי שלהם ולקחו סיכון על אאוטסיידר; וגם יצא להם טוב.

קרפין הגיע לצפות בראף־קאט בתל אביב ויצא מרוצה. בהיותו קרפין, הוא לא דילג על רגל אחת משמחה אלא אמר, "לא רע". במזנון הלשינו שהוא אמר לחברים, "זה אחד הטובים שהפקנו השנה". הייתה לו בקשה קטנה. הסרט נורא תל אביבי, הוא אמר, חסרה לו הפרספקטיבה של שוטפי הכלים, כלומר ערבים, כלומר פלסטינים. תן דקה של ערבים, הוא אמר, והסרט שלם. נדמה לי שחזרתי לצלם בחפירות של "פרונטו" כי ערבים בנו אותה.

בספטמבר נסע קרפין לחו"ל וכשחזר שאל על הסרט. ענינו לו שהסרט מוכן. באוקטובר היו בחירות וזמן השידור שנקבע ל"אינתיפודה" היה 4 באוקטובר, עשר בערב, אחרי המקבץ הראשון של תשדירי הבחירות; צפיית שיא באותם ימים ושיבוץ שמגדיר מחויבות של עורך. קרפין ביקש שנכין פרומו.

"במצב כזה אתה צריך להיות פרנואיד כדי לחשוב שמשהו ימנע את שידורו של יציר כפיך", כתבה ציפה קמפינסקי ב"חדשות", "אבל מיברג, כותב חריף, אגרסיבי, חשבונאי בעצמו, העלה בדעתו את הרע מכל".

כחודש לפני השידור שאלתי את קרפין, לפחות פעמיים, אם לא יצוץ מאיזה מסדרון קול מחאה על כך שאני מבקר את הטלוויזיה וגם מכין עבורה סרט. קרפין אמר שהוא שומע לחשושים אבל הוא בעל הבית. ביום שבו אמור היה להיות משודר הפרומו התקשר קרפין לעורכת הסרט, לא אליי, ואמר שקרה ברוך נורא. "הוועד התגייס, הייתה ישיבה סוערת, יש בעיה".

לי הוא אמר: "נתקלתי בבעיה, אני דוחה בשבועיים, מאמין שנתגבר". הייתי צעיר אבל לא טמבל. כאשר דוחים כתבה תחת לחץ, כנראה שפעם נוספת המסדרון ניצח. התקשרתי לחיים יבין, שהיה מנהל הטלוויזיה, וביקשתי תשובה. יבין אמר: "אהה, נראה, תן לי לבדוק". כוונתו הייתה שמנכ"ל הרשות אורי פורת היה באולימפיאדת סיאול ותכף ישוב. בפגישה עם בעלי העניין חוץ ממני, אמר פורת, "שלילי, ניגוד אינטרסים, לא נשדר".

לכאורה העלתה החלטתו תהיות רבות אבל היא הייתה התשובה הניצחת לכולן. מוסד ממלכתי החליט לפסול סרט שהזמין כשהוא כורע תחת נטל עלבונות אישיים; הוועד ניצח שיקולי עריכה; ניגוד אינטרסים היו כל מי שנפגעו מביקורת טלוויזיה לגיטימית. גם לשאלה שלא נשאלה הייתה תשובה ברורה: אילו שיבחתי ופיארתי (היו גם מחמאות) בכתיבתי את הטלוויזיה, היו משדרים את הסרט ופורת היה אומר מילים חמות כפתיח מנכ"ל.

לפני שהתמנה למנכ"ל היה פורת יועץ התקשורת של מנחם בגין. עם פרישתו התראיין אצל רונית ורדי ב"מוניטין". הוא אמר בראיון דברים בוטים והעליב קשות את הכתבים המדיניים שאיתם עבד. הוא הכחיש את חלקם וטען שרדפנו אותו.  

"הטלוויזיה קיבלה סרט טוב, אבל הוא נהרג ברוח הימים ההם", כתבה קמפינסקי. "בחירתו של מוסד ממלכתי לתפקד כילדה מזילת דמעות הרגה את הסרט". מכיוון שזה היה סרט על תאוות האוכל התל אביבית ולא צנזור אמירה פוליטית, לא הייתה עילה למלחמה על חופש העיתונות אלא על השוליים הרכים שלה, שבה דריסת העקרונות קלה יותר.

קרו לי דברים מצערים יותר בחיי מגניזתו של הסרט. זאת הייתה ונדטה ברוטלית של מוסד ציבורי שזיהה הזדמנות לסגור חשבון. אלה היו ימים ברוטליים בישראל. המסמך הזה מרתק היום לדעתי יותר מאשר ב־1988, משום שיש לו פרספקטיבה היסטורית של 35 שנה ותל אביב הפכה לסרוויס אחד גדול ואוכל הוא סחורה חמה בטלוויזיה. אברון, זרדז, פן־לרנר, הנדלר, קורדובה ואחרים מתו. הדיון המהוסס הפך לסמבטיון גועש. אם תטילו על מישהו למצוא בארכיון את "האינתיפודה", אפול על אפי מהפתעה.

את כל זה הבנתי כבר אז, ולכן לילה אחד במערכת בתל אביב עצמו עין כאשר ניכסתי לעצמי עותק של הסרט המוכן, אולי ללא קרדיטים. סירבתי לרעיון שמישהו יאמר מתישהו שלא היה סרט. בכל תסריט של רצון לשדר אותו באיחור ניכר, יהיה ויכוח על זכויות יוצרים מול קניין רוחני. וכן, תהיתי לאן נעלמו עשרות כתבי מחלקת החדשות שכתבו ב"מוניטין" והיו איתי בקשרי עבודה ולפעמים ידידות. קולגיאליות בתקשורת היא כמו הגביע הקדוש. לך תמצא אותה.

אדם ברוך הפעיל את כל המוספים שעליהם חלש ב"ידיעות" ונזף ברשות השידור. "חדשות" התגייס לא משום שביקשתי. זה היה על סדר היום סופשבוע אחד ונמוג. וזה היה סוף הקשר שלי עם רוממה. האם הסלמתי את ביקורת הטלוויזיה שלי בגלל חיסול חשבונות קטנוני? אני חושב שלא, אבל צריך לבדוק מאות ביקורות כדי לברר.

אולי אזהה את הסרט אם אראה אותו, אולי לא. אני זוכר מרואיינים, אמירות, קרעי סצינות. מה שנחשב בעיניי אז מהפך תרבותי גדול בתל אביב 88', נראה על רקע הבולמוס הנוכחי כניסיון של קומונה עם ערכים סוציאליסטיים שבראשה יצחק בן־אהרון ועם ברל רפטור כגזבר, לשפר את תפריט ארוחת השבת.  

קמפינסקי סיכמה יפה: "מה יותר מרגיז מאשר לגלות שהחנווני שלך, אחרי שחישב בשפת אמו את החשבון שרשם לך על נייר מוכתם, גנב ממך רק שתי אגורות. כמה שזה קטן, כמה שזה לא אלגנטי".