הנטייה הכללית בשבוע האחרון היא לראות את תרחישי הליך החקיקה, והמחאה שמתחזקת מולו, כשידור חוזר של מה שקרה לפני שלושה חודשים וחצי. אבל בחיים האמיתיים אין באמת שידורים חוזרים, ומה שאנחנו חווים בימים האחרונים הוא לא באמת דז׳ה וו. משהו בכל זאת השתנה.
בלעדי: התנאי של הליכוד לכינוס הוועדה לבחירת שופטים
על רקע המחאה: הקביעה של בג"ץ בנוגע להשתתפות פרקליטים בהפגנות
זה מתעתע, כי תופעות מסוימות בהחלט חוזרות על עצמן. הממשלה עדיין בלחץ מהמחאה, והטקטיקה היא לזלזל במוחים ולנסות להכעיס אחרים, כדי לעורר שנאה כלפי המפגינים. לצורך זה שוחררו השבוע השרים הקולניים והבהמיים ביותר כדי להשתלח בצפונבונים הפריבילגים האנרכיסטים.
אך לצד ההפגנות והכותרות שמכריזות על חזרה לחקיקה האנטי־דמוקרטית, מדדים נוספים אינם מגיבים באותה צורה. השוק לא קרס השבוע, השקל לא התרסק. 64 חברי כנסת הצביעו בעד ביטול עילת הסבירות, כולל ההססנים שמסתייגים מהקיצוניות. האמריקאים לא נקטו צעד קיצוני. שר הביטחון יואב גלנט, האיש שהזהיר מפני החקיקה שמסכנת את ישראל ושרטט קו אדום ברור לממשלה, פתאום דיבר השבוע רק על ״הקריאות לסרבנות והפסקת התנדבות שהן פרס לאויבינו״. כך שאי אפשר לומר שהכל ממוחזר.
הממשלה הזו היא אתגר גדול עבור המדינה. ספק אם חבריה מבינים עד כמה, וזו בדיוק הבעיה. היא מורכבת מאידיאולוגים קיצונים, מעסקנים חרדים בדלניים, מ״מנהיגים״ שהסתבכו עם החוק ועכשיו מעוניינים לשנות אותו על פי צורכיהם, ומיותר מדי פוליטיקאים שפויים שסותמים את האף נוכח אלה, רק כדי לקדם את הקריירה שלהם. הם מספרים לעצמם שזה מה שצריך לעשות כדי להצליח בפוליטיקה ומוותרים כרגע על יכולתם לאחות את הקרעים ולהשפיע לטובה.
זוהי ממשלה קיצונית ששואפת להגביל אחרים כדי להסיר מעצמה את כל המגבלות, ו״לקבוע את המגבלות בעצמה״. אחרי שפצחה בבליץ חקיקה דורסני מתוך מחשבה ששום דבר לא יכול לעצור אותה, היא קיבלה שיעור חשוב במגבלות הכוח. הסתבר שיש קווים אדומים שהיא לא יכולה לחצות. אבל זו בדיוק הבעיה עם התמהיל הנוכחי של חברי הממשלה - הלכידות החברתית בישראל לא מספיק מעניינת אותה, ומבחינתה קווים אדומים נועדו להזזה. עם קצת סבלנות והרבה מניפולציות, הגבול הברור של היום יכול להפוך לנורמה של מחר.
ברור לגמרי שהניסיון לנרמל תקדימים קיצוניים מרסק את המארג החברתי העדין שמאפשר לנו לחיות כאן יחד ומטרלל את המדינה. אבל זה המצב, ולכן גם המחאה צריכה להחליף דיסקט. זה לא דז׳ה וו, אלא מערכה חדשה. מה יעשו ראשי המחאה אם לא יצליחו לעצור את ביטול עילת הסבירות? הממשלה מרקדת בין טיפות הרעל, בודקת מחדש את הגבולות. חבריה קראו את הטור של טום פרידמן על כך שממשל ביידן מעריך מחדש את היחסים עם ישראל, אבל מרגישים שאת המחיר מול ארצות הברית הם כבר שילמו, ושיתוף הפעולה ממשיך גם אם נתניהו לא מוזמן לבית הלבן, אז למה להתרגש?
השאלה הכי חשובה שראשי המחאה צריכים לשאול את עצמם בעת הזו היא איפה נמצא הקו האדום החדש. האם על כל מהלך של הממשלה המחאה תתעצם למקסימום? יש סכנה שהעם יתעייף. הוא יוצא להפגין כבר שבעה חודשים, והממשלה הצינית מנסה להתיש אותו. אסור להגיע למצב שבו הממשלה תנסה לחצות את הקו האדום החדש, והעם יהיה מותש מכדי להגיב.
הממשלה מן הסתם תצטרך שוב לקבל שיעור במגבלות הכוח מגורם חיצוני. אבל לפי תגובות השוק והממשל האמריקאי, לא בטוח שביטול עילת הסבירות הוא הקו הזה, ואחריו יהיו מהלכים נוספים. צריך לעצור לרגע ולקרוא את השטח. האם אנחנו בכלל יודעים מהו הקו האדום החדש במערכה של הממשלה נגד האזרחים?