מה לא אמרו על העיר הזאת? שהיא חפורה, מכוערת, מאובקת, אפרורית, פקוקה, שמתקבצים אליה בשיא הבדידות כדי למצוא קצת ביחד, וכשאלתרמן כתב עליה שבכל זאת יש בה משהו, סביר להניח שהוא לא ראה מה קרה לה בחפירות הרכבת הקלה.
אומנם אומרים שהקו האדום אוטוטו נפתח, אבל לא בטוח שהרבה אנשים יצליחו לנשום לרווחה, כי ישנם עוד הקו הסגול והקו הירוק, ומי דואג לבעלי העסקים הקטנים שעדיין משלמים הון תועפות ארנונה על שלט שכבר לא רואים מרוב אבק? אף אחד, בטח לא העירייה. הם מופקרים בשטח אל מול טרקטורים, מדרכות שבורות ורשתות גדולות שמאיימות להשתלט על הישן, הרגוע והטוב.
כשעברתי לפני עשר שנים ממרכז העיר לצפון הישן, שמכונה משום מה בעירייה הצפון החדש, לא האמנתי שאותה שכונה מנומנמת ובורגנית תהפוך לאתר בנייה אימתני. היה לי קשה בהתחלה עם השקט, ובלי קו 5 מתחת לחלון. אבל למדתי לאהוב אותה ומצאתי בה בית, תרתי משמע. החברות הכי טובות, שיתופי פעולה, קפה שכונתי, בר, טמבורייה קבועה ופרפומריה. מילה כזו של פעם, שהזכירה לי את כלבו סימה בשכונת ילדותי בחולון. מי לא היה מתנקז לשם בשנים שבהן לא היו פארמים ולא היינו קונים שטויות שאנחנו לא צריכים.
“הבית הנקי" הייתה החנות הראשונה שנכנסתי אליה אחרי שעברתי דירה, מבולבלת, לא יודעת איך אצליח לשלם את הסכום שהתחייבתי אליו, והייתי צריכה בדחיפות אקונומיקה. בשכונה קראנו לו בפשטות “עופר הבית הנקי", בין החברות זה היה בעיקר “יש בטוח לעופר", אם מישהי הייתה צריכה משהו, כי לעופר יש הכל, משמפו ואקונומיקה ועד טמפונים, גרביים ומתנות, ואיפור ולק שקוף כשנגמר, ואפילו מייק־אפ ומסקרה, ואת הדבר הטוב ביותר שאי־פעם ייצרו בישראל ואי אפשר כבר למצוא בפארמים המפונפנים - סבון בת אורן.
קפצתי אליו לפני שבוע אחרי שבקבוצת השכונה שלנו פרסמו שעופר סוגר ויש מכירת חיסול. עופר הוא עופר ישי, שהוא ו"הבית הנקי" שלו נמצאים ברחוב אבן גבירול 156 כבר 37 שנים. טרום עידן הסופר־פארם, טרום עידן הסופרים הפרטיים בכל עשרה מטרים. פעם המתחרים הגדולים שלו היו רחוקים, היה שם שק"ם ואז סניף של המשביר, אבל לפני שנתיים כשהגיע לשכונה סניף של גוד פארם עם מחירי רצפה ואיים על הסופר־פארם המתחרה מעבר לכביש, וכשהרחוב הפך לאתר חפירה, זה התחיל להיות קשה.
עופר סיפר לי שהלקוחות הקבועים נאלצו לעזוב בגלל גל הפינוי־בינוי. יש כאלה שכבר לא יכולים לעצור ליד החנות עם הרכב, שלא לדבר על ספקים ועל פריקת סחורה בשכונה שיש בה חניה רק למפלצות שמפנות את שאריות הבתים. נתיב אחד של תחבורה ציבורית שצמוד למדרכה הצליח לגרום להרבה בעלי חנויות על הציר לחשב מסלול מחדש. עופר סיפר שזו החלטה שהתגבשה כבר לפני זמן מה. “העבודות פה הפכו בלתי אפשריות, לקוחות עזבו את השכונה, הגיע הזמן להמשיך הלאה". גם הבניין שבו החנות שוכנת אמור לעבור מתישהו פינוי־בינוי, ואי אפשר לדעת מתי זה יקרה.
כשרק עברתי לתל אביב לפני 20 שנה, לא האמנתי שבעיר “החטאים" המנוכרת עם חיי הלילה יהיה אפשר למצוא שכונה, ממש שכונה כמו זו שגדלתי בה. בדירה הראשונה שלי בלב דיזנגוף התרחש הקסם ואז הבנתי שזו בעצם עיר שהכל אפשרי בה, ושבכל מקום שיש בו אנשים טובים מקובצים בכמה מטרים רבועים אפשר ליצור קהילה. גם במקום שלכאורה אף אחד לא סופר אותך בו ממטר.
אז עופר, כדאי שתדע שכולנו הגבנו בעצב רב כששמענו שאתה סוגר. “לא יכול להיות", היה המשפט שרץ בכל קבוצות הוואטסאפ, אין מצב שלא יהיה לנו "בית נקי" בשכונה. למרות כל השפע והרשתות והאונליין, לא נראה לי שיהיה עוד מקום שימכור בת אורן ודרמפון לצד מוצרי הטיפוח והניקיון הכי עדכניים במחירים הכי שפויים.
החנות תיסגר ב־20 ביולי, ועד אז עופר היה שמח לא להיתקע עם הסחורה. אז כל מי שאי־פעם קנה אצלו, או גר בשכונה, הקולגות שלנו מוואלה, שנמצאת סמוך, וכל מי שעובר בציר “הקסטל" - תעצרו באבן גבירול 156, בואו לאכול חומוס או תבשיל אצל אסנת, תקנו ירקות אצל שאדי, ואז תעצרו ב"בית הנקי" ותעשו את הקנייה הכי משתלמת. ובפעם הבאה כשאתם רואים ברחוב כזאת חנות מפעם, תיכנסו אליה, תגידו שלום, תקנו משהו קטן, בטח תשמעו גם סיפור מעניין. יש לנו חתיכת היסטוריה מתחת לאף, ואנחנו ככה נותנים לה ללכת.