הרוכסן פנה אליי. לא זו בלבד שהוא דיבר איתי, שמעתי במו אוזניי וראיתי אותו במו בעיניי, הוא גם קרא לי “גברתי". הכל יכול להיות במקום הזה, חשבתי על צלע ההר. מרבדים ירוקים נפרשו סביב, והרוח מדי פעם הפרה את שתלטנותו של הקיץ המעיק. הופה, מתפייטת, חשבתי לי. גם מתפייטת וגם חושבת שריצ'רץ' מדבר אלייך. הרמתי את המבט. היה מחובר אליו בחור יפה לתפארת, שהיתמר לגובה שני מטרים ועשרה סנטימטרים. 

מהפה יצאו לו משפטים מדודים ובנויים היטב: בהתחלה בגוף שלישי (“האם גברתי יכולה בבקשה להקצות לי כמה דקות מזמנה?"), ואז סיפור מדהים למדי (“שכרתי דירה מהחסכונות שההורים שלי אספו למעני כילד. זו דירת מדרגה, לאנשים שיוצאים מהתמכרות ורוצים להשתלב שוב בחיים נורמטיביים. תנאי הקבלה: להגיד ‘אני רוצה לחיות'"). אחר כך הבהיר שהוא עצמו מכור נקי. ילד טוב מבית טוב שהחיים התהפכו לו. 

כמה דקות לפני כן התיישבה לידי חרדית ואחרי שיחת חולין קטנה, תוך שהיא מסדרת את הפאה ומספרת על ששת ילדיה, שיתפה שהיא נמצאת בכפר הגמילה הזה בשביל להתנקות מהתמכרותה לפורנוגרפיה. “אולי הייתי צריכה להתחיל מהסוף", היא אמרה. “אני שושנה ואני מכורה נקייה". ברוכה הבאה למחילת הארנב, המקום שבו הבלתי אפשרי הוא אפשרי, והדמיון עולה על המציאות, לפחות בגרסה שהכרתי עד אותו יום. 

מאז הפגישה ההיא חלף כמעט עשור. הבחור הצעיר, צור רפאל, הצליח לרתום אותי יחד עם עוד אנשים טובים במיוחד להקמת ארגון שעוזר למכורים להיגמל מהתמכרויות ולהשתלב בקהילה כדי לתרום לה ולהפוך לחלק בלתי נפרד ממנה. אין לי איזה סיפור קורע לב לספר פה על הקשר שלי להתמכרויות ולסיבה שבגינה נרתמתי. זה הרבה יותר פשוט: קשה היה להגיד לו לא. לכזאת אמונה ולכזה להט אי אפשר לסרב. כבר שנים ארוכות שהוא עצמו, מכור נקי, נושא על גבו את המטלה העצומה הזאת. בזכותו למדנו שאין דבר כזה 'החצר האחורית של מדינת ישראל'. בכל מרכז בית יכולה להימצא חצר אחורית, כי כשהתמכרויות מגיעות, לא חשוב לאילו חומרים או הרגלים, הן אינן בוררות למי ייטפלו. הכל יכול להיות. כולן וכולם מועמדים שווים. 

אנחנו מתכנסים מדי פעם לישיבות מסודרות, מכינים דוחות שמרביתם שעמום קיומי ומדברים על המשימות הבאות שלנו. לא יודעת מה היו הסיכויים שאתכנס על בסיס קבוע עם חבורה כזו, והכל בהתנדבות מלאה: בעלים של מכולת עם אוסף מדבקות וואטסאפ מהודרות שראשיתן ב"הקב"ה יברך אותך", המשכן ב"לכבוד שבת קודש" ותכליתן ב"השם ירחם"; נווט לשעבר בחיל האוויר שעכשיו הוא עורך דין פעיל ופרמדיק מתנדב; מנכ"ל רשת פנימיות, פנסיונר של התעשייה האווירית עם סבלנות בסדר גודל שלא הכרתי. עד לא מזמן הייתה שותפה לפעילות ההתנדבותיות שלנו גם עורכת דין מבריקה שמכהנת היום בתפקיד בכיר בממשלה. בלי להזכיר שמות, השר שלצדו היא עומדת נראה לי גרוטסקי ומסוכן אפילו יותר מהדמות הסאטירית שיצרו ב"ארץ נהדרת". 

על הרוב אנחנו מסכימים, להוציא דבר אחד: פוליטיקה. אם הייתה לי פה אפשרות להוסיף מדבקה, הייתי קרוב לוודאי מוסיפה את זו של “אלוקים ישמור". אבל איך אנשים טובים כמוכם יכולים לחשוב כאלה דברים איומים, איךךךך, אני מוסיפה לעצמי עם פסקול נהי. איפה נשאר טוב הלב שלכם, כשאתם מדברים על צד אחר במפה הפוליטית, או שלא נדע, על עם אחר? פעם אחת בלבד עשינו את הטעות ונכנסנו לשם, וזו, גבירותיי ורבותיי, מאורת ארנב שאף אחד לא רוצה ליפול לתוכה. שם אין דוכסית, חיוך בלי חתול או קרפד דביל. שם יש אך ורק עריפת ראשים.

האחד כתב משהו על הממשלה, אני עניתי משהו, השלישי הוסיף משהו, והרי כולנו חפצי חיים. הם בהתנחלות שלהם, ואני בהתנחלות שלי בלב ירושלים. מהר מאוד הבנו שאף אחד לא ייצא מזה שלם. מאז אנחנו מתעסקים אך ורק במשימה שלשמה התכנסנו: לעזור למכורים נקיים ולנגמלים. כל השנה בין המצרים. בין מצר אחד בלשון לאחר. זו מלאכה שכרוכה במאמץ גדול מאוד, כי כידוע, לפעמים יותר קשה לשתוק מאשר לנסח דברים ברורים, וטרם קרה לי שראיתי מישהו שמשתכנע בעקבות איזה ריב גדול. כן ראיתי חורבנות - קטנים וגדולים. אין לי שורה תחתונה בטור הזה. אולי בעצם יש לי: לפעמים הדרך חשובה יותר מהמסקנה שמחכה בקצה.