מי"ז תמוז עד לראש חודש אב, יום רביעי השבוע, מסתיימים שלושה שבועות של מנהגי אבל וצער לזכר בקיעת חומות ירושלים על ידי הלגיונות הרומאים. בראש חודש אב מתחילים תשעה ימים, עם החמרה במנהגי האבל, כולל איסור על אכילת בשר, שמסתיימים ביום צום תשעה באב – זכר לחורבן שני בתי המקדש.
טכנולוגיית הדור הבא: יוצאים למסע לפולין - בלי לקום מהספה
"גלי החום, בשילוב אפס היערכות של המדינה - יעלו בחיי אדם"
האירועים האלו מתועדים באופן מפורט ביותר במקורות. מגילת איכה שקוראים בליל תשעה באב בבתי כנסת הוכתבה על ידי ירמיהו הנביא עוד לפי חורבן בית המקדש. המגילה הייתה מה שקוראים היום מאמר-דעה, במטרה להתריע, להזהיר ולעורר את הציבור מפני התוצאות החמורות הצפויות מהתנהלותם הפסולה והמסוכנת של אישים וגורמים קיצוניים בירושלים. חכמי התלמוד מספרים, שהמלך יהויקים כעס מאוד על פרסום המגילה ובזעמו קרע אותה לגזרים. הנביא ירמיהו לא נבהל והכתיב טיוטה חדשה למגילת איכה שאותה קוראים היום. הרומאים הכובשים היו אכזריים מאוד ורצחו ללא רחם גברים, נשים וילדים. אין נתונים על מספר הנרצחים. במדרש איכה נאמר ש"רחובות ירושלים היו שטופי דם".
ברור שמספר קרבנות היהודים שנרצחו בשואה על ידי הנאצים היה גדול פי כמה ממספר היהודים שניספו בעת כיבוש ירושלים על ידי הרומאים. נכתבו ופורסם מאות מחקרים וספרים, חומר היסטורי עצום, על השואה. אבל לא נקבע, לא קיים תאריך מוגדר לזכר ששת המיליונים היהודים שנרצחו בשואה. אין מנהגי אבלות וצער, אין יום צום. קיים "יום הקדיש" שחל בעשרה בטבת - זכרון צנוע ולא כל כך רווח, לזכר האסון הנורא בתולדות העם היהודי. גם "יום השואה" שעצם קיומו בלוח השנה היהודי ראוי לציון, איננו כולל מנהג או נוהג שיבטאו גילוי של אבל וצער או הגבלה על חיי היומיום השגרתיים בדומה לאלו שחכמי התלמוד קבעו לציון חורבן בתי המקדש.
אולי כפיצוי וגילוי של חרטה ופיוס להיעדרות של מנהגי צער ואבלות ושל יום צום לזכר השואה וקורבנותיה, נוצרה בשלוש-ארבע השנים האחרונות ומתעצמת באחרונה במגזר החרדי בישראל מודעות מוצהרת, מורגשת, פעילה ומתפשטת למוראות השואה ולזכר הקדושים שנרצחו. תופעה שלא מוגזם להגדירה כמהפך. זכרם של נרצחי השואה, זהותם האישית, פרטים על קורות חייהם, ההיסטוריה של הקהילה שנחרבו במזרח אירופה, של חצרות האדמו"רים שהושמדו - הידע, המידע, הזכרונות על נושאים מצמררים, אלו שבמשך עשרות שנים דווקא ובמיוחד המגזר החרדי בישראל דחק-דחף לשולי-השוליים של השיח הציבורי ולא אהב לדבר, לשוחח, לדון עליהם אפילו לא בחוגים משפחתיים - נושאים אלו קיבלו ומקבלים באחרונה מקום מועדף, מורגש, מוביל בתודעת המגזר החרדי.
שינוי מהותי מרתק חל גם בקרב שרידי וניצולי השואה, במיוחד החרדיים שבהם. אחרי עשרות שנים שהם העדיפו לשתוק ולשמור לעצמם את מה שעברו על בשרם באותםשנים שחורות, הם יוצאים מאלמוניותם, מדברים, מספרים על מה שעבר עליהם בגיטאות, במחנות הריכוז. אחדים מהם אפילו מתראיינים ומוסרים עדויות חיות, סיפורים ואירועים על מה שחוו בשנות השואה.
מי שמעודד, מזין ומוביל את המהפך הזה בתחום זכר השואה הוא ארגון צנוע, "גנזך קידוש השם", הפועל בשקט, רחוק מחשיפה תקשורתית, ממשרד קטן, של שני חדרים, בבני ברק. "לא באנו ללמד על השואה. אנחנו מתעדים, מנציחים את הערכים, את המנהיגות, המשפחה, חיי היומיום, עולם העדיפויות של היהודי, של הקהילה, דרך הפריזמה של השואה. אנחנו מתמקדים בהנצחת האופי הערכי, האמוני של השואה", מסביר צבי סקולסקי, מנכ"ל הארגון. רק בשנה האחרונה, הוא מספר, "הארגון קיים ראיונות עם 70 ניצולי שואה. גברים ונשים, רובם חרדים, שגילם נושק למאה שנים". ראיונות מוקלטים אלו מצטרפים לארכיון של למעלה מ-3000 ראיונות עם שרידי שואה שהארגון קיים ושומר.
סקולסקי, יהודי חסיד, מספר בשיחה עמו על ההתעוררות, העניין והביקוש לידע ומידע על השואה שמורגשים במיוחד בקרב תלמידי ישיבות והדור הצעיר במגזר החרדי. לדבריו, בתקופת חופשת הקיץ בישיבות כ-40 אלף בחורי ישיבות, ליטאיות וחסידיות השתתפו באירועים, בימי עיון ובהרצאות על השואה וקורבנותיה שהארגון יזם וקיים. "יש ומורגש בקרב בחורי ישיבות עניין מיוחד בזהותם האישית של נרצחי השואה, בקורות חייהם, באופן שבו חיו והתמודדו עם הרדיפות, עם הסבל הנורא שחוו עד למותם".