כל מי שהתארח אי־פעם באולפן טלוויזיה או תחנת רדיו - או להבדיל, עבר הליך רפואי בהרדמה מלאה - מכיר את הנוהל של לספור עד עשר. 
לרוב אין צורך להגיע אפילו עד לשש או שבע: אם אתה אורח באולפן, תשמע “תודה" מטכנאי הסאונד אחרי שהספקת למנות בקושי שלושה או ארבעה מספרים - ואם אתה מוטל על שולחן הניתוחים, יש מצב שלא תגיע אפילו לשתיים, בטרם תפקח עיניים מחדש, מתפלא שכל אותן שעות של ניתוח נמצאות כבר מאחוריך. הבעיה היא שהמיומנות הבסיסית הזו, שרוכש כל ילד עוד בטרם הלך לגן החובה - לספור עד עשר - הופכת, כמה מפתיע, לקשה הרבה יותר דווקא כשאתה מבוגר, ובעיקר בעת הזו.

מיד נדלג (כשמדלגים, כך יודע כל חייל קרבי, סופרים רק עד שלוש) מהפרטי אל הכללי, אבל בואו נישאר בד' אמותינו תחילה: לו היינו יודעים לספור עד עשר, היו נחסכות מאיתנו כל אותן פעמים שבהן נאלצנו לומר “אני מצטער". מהכביש ועד לבית. אנחנו נוהגים לשגות כאשר אנחנו ממהרים או פועלים מתוך עצבים. על הכביש זה עלול להיגמר באבידות בנפש, חלילה. בבית, לרוב רק בעוגמת נפש, שתסתיים בפיוס או פשוט תתפוגג אל שגרת היומיום.

יוצאים אל המרחב הציבורי, אבל נשארים על הכביש: באחד מימי “השיבוש" בשבוע שעבר הניח מישהו תינוקת על שמיכה שנפרשה על מעבר חצייה. רגע - ואולי בעצם לא? כלומר, אפילו אמיתות הצילום הפכה לסלע מחלוקת בין תומכי המחאה למתנגדיה, כאשר כל צד מנסה להוכיח באותות ובמופתים כי מדובר בתיעוד אמין או בפייק (התיעוד, ככל שהצלחתי לברר, אכן היה אמין). 

אם לתמצת את המסגור של האירוע בפי מתנגדי המחאה, הרי שהוא נוסף כנדבך על הטענה שלפיה המשטרה נוקטת איפה ואיפה כלפי מפגינים מהימין ומהשמאל (יש לי מה להגיד על זה, אבל הנה אני מקיים את שדרשתי וסופר עד עשר), לאמור: “אם זה היה מהצד השני, כבר היו קוראים לשירותי הרווחה כדי שייקחו את התינוקת מההורים".

העובדה שבמשך כל 75 השנים וארבעת החודשים שבהן קיימת מדינת ישראל הריבונית לא נלקח מעולם תינוק מהוריו משום שהפקירו אותו (לכאורה, כן?) במהלך הפגנה, לא העלתה ולא הורידה דבר עבור מי שביקש ליצור את הרושם של פריבילגים מול עשוקים, לאמור: הנה, להם מותר מה שלנו אסור, והעובדות - את מי הן מעניינות בכלל כאשר אפילו מראה העיניים הוא לא יותר מפונקציה של נקודת המבט? וזה לא שאני חכם מהם: כמי שתומך במחאה מצאתי את עצמי מדי פעם מגיב אינסטינקטיבית לתמונה שבה נראה, למשל, שוטר מתעמר במפגינים, או ציטוט כלשהו שהצליח להרתיח את דמי עד כדי כך שלא ספרתי עד עשר.

מודע למגבלה הזאת, החלק שלי במחאה הוא קטן מאוד: לכל היותר עמידה בשולי האירוע, מספיק כדי להיכלל במניין המתכנסים, אבל רחוק מעימות פוטנציאלי עם שוטרים. למה? כי אני לא מאלה שיישבו פסיביים נוכח סילון מתפרץ ממכת"זית, אלא מאלה שיחתרו למגע עם המפעיל. כדי שלא יובן לא נכון, אני לא קורא לאף אחד “לחתור למגע" עם נציגי אכיפת החוק, גם משאלה נתפסים ברגעי השפל שלהם. להפך, אני קורא לכל מי שמודע לעצמו כמוני להתרחק ממוקדי חיכוך שבהם שני הצדדים צרודים מצעקות וצרובים משמש הקיץ היוקדת, שני אלמנטים שדי בהם כדי לשחרר טירוף מכל אחד מאיתנו בלי שום קשר לעילת הסבירות.

ההפגנה נגד הרפורמה במערכת המשפט בנתב"ג. צילום: דוברות המשטרה

כיסינו את המרחב האישי ואת המרחב הציבורי, אבל מאחר שהמרחב הווירטואלי הופך להיות המרכזי בחיינו, אולי מן הראוי שנספור עד עשר ונאמר עליו עוד כמה מילים. יצר התגובה הוא לפעמים בלתי ניתן לשליטה או אפילו להשהיה. אני מקווה ומאמין שלו ניתנה לרבים מהצייצנים הזדמנות לחזור אל הזירה הווירטואלית ולספור עד עשר, הם היו מעדנים חלק ניכר מהציוצים ומהתגובות.

נכון שיש מיעוט קיצוני ושרוט עד עמקי נשמתו, בשני הצדדים, אבל למעט אלה, מי שמתווכח איתך עכשיו בלהט הוא זה שיעמוד לידך מחר ברמזור, בתור בסניף הדואר או בהופעה בפארק. הוא עורך הדין או המוסכניק שלך, המנכ"לית או עובד הניקיון. זאת הסיבה שלמרות עמדתי הנחרצת אני לא ממהר לשרוף את הגשר אל מחצית מבני עמי: “הרפורמה" או ה"הפיכה" (תקראו לה איך שתרצו), לא הייתה חלק מהשיח הציבורי עד לפני כחצי שנה - ואם מותר לי להסתכן בנבואה: תהיה מחוצה לו בעוד כחצי שנה. מה שיישאר ממנה לא יהיה שייך למהות (כבר היום הקשר שלו למהות רופף למדי) אלא רק לשנאת חינם שתישאר אצל אלה שברגע האמת כשלו במשימה הקלילה: לספור עד עשר. הנה התחלתי: אחת, שתיים, שלוש...