כבר כמה שבועות אני מגלגלת בראש את הטור הזה. במה אפתח אותו, איך אספר את מה שאני רוצה לספר, ואיך, יותר מהכול, לא אעיר מנמנומם שדים נוספים שרק במקרה לא עלו לרכבת עד כה. ייתכן שעד סגירת הגיליון הם כבר התעוררו, התמתחו וזינקו עליה והעלו איזה סרטון לאחת מהרשתות החברתיות. קשה שלא להיעלם בעולם הזה, גם לשדים.
איך הקמתי ארגון שעוזר למכורים להיגמל מהתמכרויות ולהשתלב בקהילה
החבר הטוב ביותר: בעלי חיים, יותר מהכל, מפגישים אותנו עם עצמנו
נדמה שריבוי הפלטפורמות הדיגיטליות פותח אפשרויות, אבל האמת, כך נדמה לי, הפוכה. ככל שהן מתרבות, כך הפוטנציאל להיבלע בתוכן גבוה יותר. אחרת אין לי שום דרך להסביר את הצילומים העצמיים של חבורת נערות שהציתו מחסן של בית בחדווה גדולה, של החבורה שכרתה עץ בלילה והצטלמה בהילולת כריתתו ועל הדרך שחטה כבשה בשביל הפנאן, בדיוק כפי שאני לא מצליחה להבין את החבורה ששרפה עסק של מישהו והעלתה את הצילומים. זה היה מפעל החיים שלו ובסיס ההזנה והקיום של כמה וכמה משפחות, אלא שמבחינתם של המציתים והשוחטים, המסר בתיעוד המעשה היה משמעותי יותר.
בזמן שיותר ויותר מעשי נבלה עולים לבמה בגאווה - נדיבות, צדקה וגמילות חסדים ממשיכות להיעשות בחלקן בסתר. ומכיוון שלא באתי לדכא, החלטתי חרף האזהרות לשים מצופים ולשחות נגד הזרם. לא בדיוק לשחות, בכל זאת ירושלמית שמוצאת בשחייה פעולה די משונה, כן נגד הזרם.
את הפעילות של “תג מאיר" הכרתי כשחברה אהובה ישבה וניסתה לכתוב מילות ניחומים בערבית בעזרת גוגל טרנסלייט. בהזדמנות נוספת, מכר אחר היה עסוק בקריאת הודעות מקבוצת הוואטסאפ של “תג מאיר" ביו"ש, המונה 100 חברים.
כ–12 שנה, מאז גל פעולות “תג מחיר" ביפו, בירושלים ובמוקדים אחרים, הם מקיימים את מה שהם מכנים “מפגשי סולידריות". “תג מאיר" הוא פורום של ארגונים מכל גוני הקשת של החברה הישראלית. חילונים, חרדים, מתנחלים, תושבי הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק, שיוצאים לביקורי ניחומים ותמיכה של משפחות נפגעות טרור. על ביקורי ניחומים של משפחות יהודיות לא מגיע לנו צל"ש, אומר לי אחד מהם. מבחינתנו ברור מאליו שנבקר אצלן. אנחנו מדינה כל כך קטנה והאסונות והשכול כל כך תכופים פה, שההסתברות שיהיה מדובר בשכנים או קרובים, גבוהה מאוד.
הם לא נאיביים. הם לא חושבים שמהביקורים שלהם יצמח השלום העולמי, אלא פשוט מעמידים את עצמם מול האלטרנטיבה. באמצעות מפגשי הסולידריות ייתכן שהם לא רק עוזרים לנפגעים, אלא גם מרחיבים את בסיס התמיכה ומונעים מעשי נקם. יש מקומות שבהם ילדים ערבים לא ראו יהודי, אלא אם הוא חייל. פתאום הם מגיעים אליהם עם חיוך. אלו מתרגלים את מעט האנגלית שבפיהם על אלו, האחרים מתרגלים את מעט הערבית שבפיהם על אלה. אני כותבת את הדברים האלה ואין לי אוויר כשאני חושבת על המחיר הפוטנציאלי: חלקם מסתובבים עם לוח מטרה על הגב. זו רק סיבה אחת לכך שאני לא מזכירה פה שמות מלאים. חוץ מזה, הם באמת פועלים בענווה. עולם הפוך.
אני רוצה לספר גם על “בדרך להחלמה". את הגוף ההתנדבותי הזה ייסד יובל רוט, אחיו של אודי רוט ז"ל, שנחטף ונרצח על ידי חמאס יימח שמם. כאלפיים מתנדבות ומתנדבים לוקחים על עצמם להסיע ולהחזיר ילדים חולים משטחי הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה, מהמחסומים לטיפולים בבתי החולים שלנו. זה לא סתם טיפול. יש לו שם חגיגי, “תיירות מרפא". התעריפים בהתאם, בתנאי כמובן שיש מי שמצליח לממן להם את הסיפור היקר הזה. כל ילד חולה מקבל את אישור השב"כ והרשות הפלסטינית. ומי שלא מתעניין בנושא ההומני פה ובכינון שלום קטן פצפון, יוכל להסתפק בעובדה שהמדינה מרוויחה מזה הרבה מאוד כסף.
“הערבית שלי על הפנים, כך שאין הרבה דיבור אם הם לא יודעים עברית. חוץ מזה ממילא רובם נרדמים בדרך מהתשישות", אומר לי ג', אחד המתנדבים. העיקר שגם אנחנו וגם הם מבינים שיש בני אדם ולא כולם טרוריסטים.
מבין החברים הקרובים שסיימו איתו בצבא מסלול חובלים, נרתמו עוד כמה. עד לא מזמן היה נוסע עם הילדים החולים שלקח לטיפולים בדרך הארוכה, דרך הים, כדי שיראו את החוף. ב־25.07.23 200 ילדים חולים ובני משפחותיהם יראו את חוף הים מקרוב בעזרת 80 מתנדבות ומתנדבים, רובם מהעמותה, שתשמח לעזרה להתגייסות נוספת (theroadtorecovery.org.il).
מבחינת אנשיה, זו הזדמנות להפיץ מסר של סובלנות, סיכוי ותקווה לחיים אחרים. המתאמים בצד הפלסטיני מכירים את האנשים ויודעים שאם הם יכניסו בטעות או בכוונה גורם עוין במקום ילד חולה ואת המלווה שלו, הפרויקט גמור. “אנחנו מגיעים מתרבויות שונות לגמרי ורואים את הדברים בצורה שונה. הם לא בהכרח מקבלים אותנו פה ואנחנו לא מקבלים אותם, אבל זו המציאות. אחרי נסיעה אחת הבנתי כמה חשוב וטוב זה. נאהב אותם או לא, נחיה איתם פה", אומר לי ג'.
ימין, שמאל, הכל יש בשורות ההתנדבות שם, והרוב בשקט. אולי משום שנראה שאין להם מקום באווירה הכללית, ואולי בעיקר כי מעשים טובים ממילא צריכים להיעשות בצנעה.
