בשבוע שעבר, כשקבעתי תור לשיננית, מזכירת המרפאה זרקה כבדרך אגב שיש עדכון במחיר. עדכון במחיר הוא צמד מילים מכובס שאני שומעת יותר מדי בשנה האחרונה, שמנסה לרכך את האמת המרה: אנחנו דופקים אתכם כי דופקים אותנו, ואין מנוס ממעגל הדפיקות ההדדי, כי גם לנו יקר.
אף אחד כבר לא מעלה מחירים, אלא מעדכן מחירים. פעם כשהייתה עלייה במחיר, היה נתלה שלט אצל נותן השירות שנפתח במילים: “לצערנו אנחנו נאלצים", או “עקב עליית המחירים בשוק". התנצלות בסיסית אנושית, שיוצרת הזדהות אצל זה שמשלם ומבין שכולם צריכים להתפרנס. היום כבר אין צורך להתנצל.
השיננית שלי מהממת. אם לא הייתי מאוהבת בה, אם היא לא הייתה היחידה בעיר שמצליחה לטפל בי בלי שאתעלף מההלם, אולי הייתי בררנית יותר. מחפשת, בודקת, עושה סקר שוק כמו שמחפשים את הטיסות הזולות ביותר ואפילו מוכנים לפעמים להקריב קונקשן של 20 שעות כדי לשלם 50 דולר על טיסה לאירופה. אבל אני לא באמת רואה את עצמי נוסעת עד בני ברק אם זה לא למשרד הפנים, כי רק שם יש תורים.
ובכל מקרה זו תל אביב. אני רואה פערים משמעותיים במחירים מול מקומות אחרים, רחוקים יותר מהמרכז, בכל הנוגע לרפואת שיניים וגם לעניינים פרה־רפואיים, טיפולים משלימים וגם עיצוב שיער ומניקור. אולי זו השכירות, אולי זה המיתוג. לא רחוק היום שבו אם לא יהיה לך החזר מהביטוח על שירות בסיסי, סביר שתוותר עליו.
אני יודעת שקוראים אותי גם רופאי שיניים, כמה מהם חברים שאני מחבבת במיוחד. חלילה לי להתחיל להיכנס לעימותים עם האנשים שאני מפחדת מהם יותר מכל. אלה שכשאתה כבול בכיסאם בהרדמה מינימלית, אתה מעדיף להיות אזרח בג'נין הבוערת מאשר לעבור טיפול שורש.
אז אני לא מאשימה את מי שצריך להעלות מחירים כדי להמשיך לשלם משכורות ולהתפרנס, בטח אם מדובר בעצמאים קטנים, ואפילו אני נאלצת לפעמים לעדכן את התעריפים הפרטיים שלי, כי פשוט אין ברירה. ובכל זאת, כשמוסיפים כמעט 50 שקלים לכל שירות, בכל מקום, רק לא למשכורות עצמן, זה מעצבן. ואולי זה פשוט ממשיך לקרות לנו מתחת לאף, רק כי אנחנו ממשיכים לצרוך ולהתלונן, להתלונן ולצרוך.
אנחנו מדינה שתמיד קורים בה דברים חשובים יותר. תתלונני על דבר מסוים ומיד יבוא מישהו ויבטל אותך. “נו באמת", הוא יגיד, “בזה את מתעסקת? את לא רואה שהמדינה בוערת?". אני רואה, אבל אני לא ממש רואה מישהו שמניף את דגל החרם על מוצרים שלא רוצים לקנות אותם יותר כי זו שערורייה. וזה מציק לי אפילו יותר, כי ברוב המקרים אין הצדקה לעליית המחירים.
אבל בישראל אי אפשר למחות על מה שמציק באופן אישי, צריך למחות על מה שכולם מוחים באופן קונצנזואלי. כי גם כשנלחמים על מחשבה חופשית, צודקת ככל שתהיה, אין באמת כזאת.
השבוע נכנסתי כמה פעמים לבתי עסק ויצאתי כי לא רציתי לשתף פעולה עם הגזל. אני חושבת שהייתי לבד בסיפור הזה. אבל אני מאמינה שתמיד יש אלטרנטיבה, תמיד יש עסק קטן שעדיף לשלם לו, ותמיד תהיה לנו סין. אמן.
אז מה עושים? לא יודעת. חרם לא יעבוד פה. אנחנו עם נהנתן מדי. גם אני. להחרים תאגידים גדולים? בדקתי את זה וגיליתי שכמעט כל תאגיד הוא קונגלומרט עסקי כל כך עצום, עד שאפילו דון קישוט במלחמתו בטחנות הרוח היה מצליח הרבה יותר.
אני מודה שלפעמים יש לי פנטזיה, לנטרל את יצר האורבניות הטבוע בי, להפסיק לפחד מרמשים וחרקים וליצור חיים באיזו חווה שמגדלת בעצמה את הירקות והפירות ומנותקת מציוויליזציה ומשידורי רצף של קרייניות חדשות נטולות בוטוקס עם מבט מודאג בין העיניים, שאני כבר לא יכולה לראות. אבל אין לי אומץ.
אני חייבת בר שכונתי מתחת לבית, אני חייבת חברה של אנשים, אני צריכה את האמריקנו שלי רותח. אני מפונקת, אבל גם מודה שנמאס לי, אין לי כוח לקורבנות הישראלית שמקדשת פחד ושנאה ולזו שמוכנה לשלם 20 שקלים על חבילת גבינה צהובה שאפילו לא טעימה. זה טמטום לקנות גבינה צהובה ב־20 שקלים ואפילו ב־17 שקלים.
אף על פי שאני יכולה להרשות לעצמי, אני נגעלת לעמוד בקופה עם החבילה הזאת שמסמנת אותי כפראיירית הגדולה בעולם. מדהים, אבל אם יש משהו שישראלים שונאים זה לצאת פראיירים. משום מה, בשנת 2023 דווקא אנחנו הפכנו למעצמת הפראיירים המובילה בעולם.