הממשלה והמחאה נחושות לנצח גם במחיר השמדת ישראל | שמואל רוזנר

"עוד כמה ניצחונות כאלה, והשלטון הבריטי באמריקה יסתיים". אלה מילותיו של הגנרל הנרי קלינטון, שנלחם בצד הלא נכון במלחמת העצמאות האמריקאית. גנרל בריטי שהביט בניצחונם של בני ארצו בקרב על גבעת באנקר והבין שעוד כמה כאלה ואבדנו.

הקרב על גבעת באנקר היה מהמוקדמים במלחמה, ומהמדממים במלחמה. לבריטים היו בערך אלף נפגעים, והכל כדי לכבוש גבעה לא חשובה במיוחד. הישג קטן, מחיר גדול. אולי כדאי שבנסיעה הבאה לאמריקה, כנראה בסתיו, גם בנימין נתניהו יטוס דרך בוסטון, כמו הנשיא יצחק הרצוג השבוע. זה יאפשר לו לרדת לביקור קצר בצ'רלסטאון. יש אובליסק גבוה, ומוזיאון קטן. הכניסה ללא תשלום. קרב אחד – לקח אחד. יש ניצחונות שמשמעותם הפסד. 

כמה מהגנרלים הבריטים הבינו מיד. הם הבינו מיד אחרי הקרב על גבעת באנקר, שהמחיר של ניצחון יהיה גבוה מדי. אבל המלך התעקש, והמלחמה נמשכה. במקרים רבים מדינות ואימפריות מתרסקות לא באירוע אחד, לא ברעש גדול, אלא בצעדים קטנים. עוד ניצחון, עוד ניצחון, עד שמתברר המחיר, כשכבר מאוחר מדי. 

כמובן, ממשלת ישראל אינה האימפריה הבריטית המושלת בקולוניות אמריקאיות. המשל רחוק מהנמשל. אבל הלקח המוכר גם בשם "ניצחון פירוס", שעתיקותו כעתיקותה של האימפריה הרומית, עודו בתוקף. עוד ניצחון כזה ואבדנו. משבוע לשבוע ישראל מידרדרת במדרון הניצחונות. משבוע לשבוע מעמיקות הצלקות שיהיה קושי לרפא. גלגלו את הסרט קדימה, אחרי ההצבעות על עילת הסבירות שצפויות השבוע, ותוכלו למצוא אחד משלושה סופים: הממשלה מנצחת, מעבירה עוד ועוד חוקים כרצונה, וישראל מסתגלת. מתברר שהשד לא נורא. או שהממשלה מנצחת, ואז עוצרת, והשגרה חוזרת. או שהממשלה מנצחת, קצת או הרבה, לא בטוח שזה חשוב, והצלקות נשארות. 

מה משמעותן של צלקות שנשארות? הנה דוגמה לדילמה שבעוד כמה שבועות יתלבטו בה מאות רבות של ישראלים: האם לחזור לשירות מילואים? לא דילמה שקל לפתור. נאמר שאתם אנשי מילואים של יחידה טכנולוגית. נאמר שהשבוע הודעתם על השעיית הפעילות שלכם. נאמר שבשבוע הבא הכנסת מעבירה את חוק הסבירות. מה הלאה? השלמה וחזרה לשגרה, כי מישהו צריך לשמור על ישראל מפני אויביה, או התעקשות, כי ההשעיה בתוקף עד שיבוטל החוק. 

ממשלת נתניהו מהמרת שפגרת הקיץ תחזיר את רוב הסוררים ליחידותיהם, תרגיע את המפגינים, תנתב את ישראל לשגרה, בתחילה חמוצה, אחר כך משתפרת. זה הימור גדול. יכול להיות שמילואימניקים יתרגלו לא לבוא. יכול להיות שפוסט דוקטורנטים יתרגלו לחיים בחו"ל. יכול להיות שהשקעות יופנו לערוצים אחרים. ניצחונה של הממשלה בצמצום הסבירות יהיה כניצחונם של הבריטים בגבעת באנקר. אירוע קצר של קיץ, שסופו גורלי.

הדדיות מובטחת

תיאורטית, מה יותר פשוט: הציבור אומר שהממשלה צריכה להתחשב באיום של הטייסים ואנשי המילואים – אז הממשלה, שהיא שליחת ציבור, אמורה להתחשב. תיאורטית, מה יותר פשוט: הציבור מסכים שהטענה כי המחאה נגד המהפכה המשפטית מחלישה את צה”ל ומסכנת את מדינת ישראל – אז הנהגת המחאה, שמתיימרת להיות שליחת ציבור, אמורה להתחשב. תיאורטית, ממשלה מתפקדת ומצליחה נשענת על תמיכת הציבור, וצריכה לשים לב לכך שאינה מאבדת אותו. תיאורטית, מחאה מתפקדת ומצליחה נשענת על תמיכת הציבור, וצריכה לשים לב לכך שאינה מאבדת אותו.

מעשית, כל זה לא קורה. ישראל נכנסת לעוד שבוע מתוח מאוד בלי קשב. מילא שהממשלה לא מקשיבה לראשי המחאה. זה מובן. מילא זה שראשי המחאה לא מקשיבים לממשלה. גם זה מובן. מה שמפליא, מה שמשונה, זה שגם הממשלה וגם הנהגת המחאה הפסיקו להתעניין בעמדת רוב הציבור. הממשלה כבר לא מתעניינת בשאלה אם רוב הציבור בעד ביטול עילת הסבירות (בנסיבות שנוצרו, רוב הציבור נגד).

המחאה כבר לא מתעניינת בשאלה אם רוב הציבור סבור שהמצב מצדיק פרישה משירות מילואים וחסימה של שדה התעופה (הציבור לא מתלהב מהצעדים האלה). הציבור הרחב איבד רלבנטיות. השיטה דמוקרטית, כביכול, הציבור הוא בעל הבית. אבל הפרקטיקה אחרת: הציבור הוא צופה חסר השפעה. אוהבים, לא אוהבים, מסכימים, לא מסכימים. זה לא מעניין אף אחד.

מה היה קורה אם הממשלה והמחאה היו מקשיבים לציבור? קריאה של כלל הסקרים, וניסיון לדלות מהם תובנות עקביות, מוביל למסקנה הבאה: הממשלה הייתה עוצרת את החקיקה, חוזרת לבית הנשיא. האופוזיציה הייתה נעתרת להעברת כמה רפורמות משפטיות, שאחת מהן, בלי ספק, נוגעת לביטול או לעיצוב מחדש של עילת הסבירות. המילואימניקים היו חוזרים ליחידותיהם. הרופאים היו ממשיכים במשמרתם. חלק מהמפגינים היו ממשיכים להפגין, אבל חסימת הכבישים היומיומית הייתה נגמרת, או נבלמת. בסקרים היינו רואים דבר פשוט: רוב רגוע, ושוליים מרירים. אלה שכשלו בהעברת רפורמה מקיפה ואלה שכשלו בניסיונם להפיל את הממשלה. קשה לדמיין תוצאה אחרת.

אבל את המאבק המתחולל כעת בישראל לא יכריע הרוב, אלא הכוח. כוחה של הממשלה נמדד באצבעות בכנסת. אלה עומדות לרשותה גם בהעדר רוב בציבור שמעוניין בהמשך המשבר. כוחה של המחאה נמדד בדומיננטיות במוקדי כוח, כמו יחידות צבא, גופים פיננסיים, מוסדות מדינה. זו עומדת לרשותה גם בהעדר רוב שמעוניין בהמשך המשבר. שני הצדדים מפרים, לפחות בינתיים, את התיאוריה המוכרת כ"השמדה הדדית מובטחת". בימי המלחמה הקרה, כך הרגיעו המעצמות את עצמן ביחס לאפשרות שמלחמה גרעינית תביא לקץ האנושות.

השמדה הדדית מובטחת, המוכרת בקיצור הדו-משמעי MAD (שבאנגלית זה גם קיצור של השמדה הדדית מובטחת, וגם המילה "משוגע"), היא ההנחה שאף אחד לא משוגע מספיק בכדי להביא להשמדת היריב במחיר השמדתו שלו. ארה"ב לא תתקוף את בריה"מ – בריה"מ לא תתקוף את ארה"ב – כל עוד שתיהן מבינות שמתקפה פירושה נזק בל יתואר לשני הצדדים.

הלוגיקה הזאת, מסתבר, אינה מתקיימת בישראל. הממשלה והמחאה עומדות זו מול זו, חמושות במה שבזירה האזרחית מקביל לראשי חץ גרעיניים, ויוצרות את הרושם שבכוונתן לירות. אלה מתעקשים להשמיד את הרפורמה, גם אם המחיר הוא השמדת המדינה. אלה מתעקשים להעביר את הרפורמה, גם אם המחיר הוא השמדת המדינה. ראשי המחאה יאמרו: אם הרפורמה תעבור, המדינה ממילא לא תתקיים (כי אין קיום בלי דמוקרטיה מתפקדת), כך שאין ברירה אלא לאיים בנשק גרעיני בתקווה שהצד השני ימצמץ. ראשי המדינה יאמרו: אם נכנע למחאה המדינה ממילא לא תתקיים (כי אין קיום בלי שלטון מתפקד), כך שאין ברירה אלא לאיים בנשק גרעיני בתקווה שהצד השני ימצמץ.

בספרו המרתק "שנית לא תיפול" (גילוי נאות: הייתי עורכו של הספר), ג'סי פרס כותב על השאלה האם השמדה הדדית מובטחת יכולה להבטיח את קיומה של ישראל במקרה שאיראן תצטייד בנשק גרעיני. "האם אפשר להרתיע מנהיג משיחי המונע מרצון להחיש את הגאולה?", שואל פרס, וממשיך: "חוקר האסלאם הנודע ברנארד לואיס סבר שלא. על ההנהגה האיראנית בימי הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, אמר כך: 'עבור אנשים עם תפיסת עולם (אפוקליפטית) שכזו, השמדה הדדית מובטחת איננה אילוץ אלא תמריץ'. כך גם סבר יצחק שמיר, לשעבר ראש ממשלת ישראל: 'במזרח התיכון אי אפשר לקיים מאזן אימה לפי הנוסחה האמריקאית־סובייטית. והסיבה לכך, שאי אפשר לסמוך על שיקוליהם הרציונליים של אחדים מן השליטים הערבים'".

מילים כדורבנות: אי אפשר לסמוך על מדיניות של השמדה הדדית מובטחת, משום שאי אפשר לסמוך על שיקוליהם הרציונליים של אחדים מהשליטים הערבים. ומה על היהודים?

המשבר הכי חמור?

בואו נשווה משברים. לא קל להשוות, אז הכינונו טבלה. אבל לפני שתביטו בה, כמה מילים על יחסי ישראל-ארה"ב, על רטוריקה של משבר, על אינטרסים וערכים, על ברית בלתי ניתנת להתרה.

נתחיל מהסוף: הברית ניתנת להתרה. מי שחושב שיחסי ישראל-ארה"ב נכתבו על לוחות הברית, ואין שום דרך לדמיין עולם שבו היחסים האלה אינם חזקים, ואפילו בקושי קיימים, מוזמן לטייל בזמן קצת לאחור, לא הרבה. לשנות החמישים של המאה הקודמת. ישראל הייתה צעירה, קטנה, ואולי גם מוטלת בספק. ארה"ב הייתה עסוקה בעיצוב העולם של המלחמה הקרה. היחסים בין המדינות היו... ובכן, הם בעיקר לא היו. הארי טרומן קבע שארה"ב תתמוך בהקמת ישראל, ואז משך ידיו ממנה. יורשו, דווייט איזנהאואר, היה אדיש עוד יותר ממנו. גולת הכותרת של יחסיו עם ישראל הייתה משבר חריף: הוא אילץ את דוד בן גוריון לקפל את כוחות צה"ל מסיני לאחר מבצע קדש.

זה היה משבר לדוגמה. קצר וחד. בן גוריון, כמו בנימין נתניהו, ידע שישראל זקוקה לארה"ב יותר מכפי שארה"ב זקוקה לישראל. בן גוריון, שלא כמו נתניהו, החליט שמוטב להתקפל מהר ולא להיכנס לקטטה. הוא היה ראש ממשלה ישראלי ראשון שהתקפל מול לחץ אמריקאי, אבל בהחלט לא אחרון.

האם המשבר הנוכחי חמור? תגדירו חמור. השבוע התברר שג'ו ביידן ייפגש עם נתניהו ב"קרוב" בארה"ב. כמה קרוב? כנראה בסתיו, באו"ם. ונדמה שהביקור הוא תשלום על תמורה שהובטחה: חתירה לסיום קרוב של המשבר החברתי-פוליטי. ההזמנה של ביידן אולי עוד תלויה בכך שנתניהו יממש את הבטחתו לפעול להסכמה רחבה בכל מה שקשור לרפורמה המשפטית. או שלא: אולי ביידן פשוט החליט לשים את המהמורה הזאת מאחוריו. תהיה פגישה, יפסיקו לשאול אותו מתי כבר תהיה פגישה. אם למישהו היתה אשליה שביידן הוא שיציל את ישראל, כדאי להתפכח.

תהיה או לא תהיה פגישה, ברור שהמשבר ביחסים עם ארה"ב הוא לא משבר מהסוג שיש בו סכנה לניתוק יחסים. אין סכנה ממשית לפגיעה ביטחונית קשה בטווח הקצר. יש בהחלט סכנה לפרויקטים מסוגים שונים, שלא לדבר על צ׳ופרים כמו פטור מוויזה. זו תהיה הפתעה גדולה אם האמריקאים יחליטו לתת לנתניהו את הפטור המיוחל מוויזה, כדי שיוכל לגנוב את הקרדיט מאחרים, ולטעון שהוא עשה והוא הביא. מלכתחילה היה ברור (וישראלים שלא מבינים את זה לא מבינים איך וושינגטון עובדת), שהפטור מוויזה הוא מנוף פוליטי. כמובן, יש את ההליכים שצריך להשלים ברמה הביורוקרטית, ובלעדיהם לא יהיה פטור. אבל גם אם מתקדמים להשלמת הליכים, הפטור מותנה ברצון של הצמרת הפוליטית. ולג׳ו ביידן אין כרגע עניין לחלק לנתניהו מתנות.

אבל צריך לומר: דובריו של נתניהו צודקים כאשר הם אומרים שהיחסים בסך הכל יציבים ולא נמצאים על סף חורבן. לא כרגע. במה הם טועים? בניסיון להשוות בין המשבר הזה לבין משברים קודמים. המשבר הזה איננו בר השוואה לקודמיו לא משום שהאמריקאים נוקטים בצעדים קשים יותר – הוא לא בר השוואה משום שישראל, עד היום, מעולם לא חוללה משבר מול וושינגטון בגלל עניין כל כך קטן וחסר חשיבות.

ובמילים אחרות: אם ישראל מתעקשת להפציץ את הכור בסוריה גם במחיר של נרגנות אמריקאית (הנשיא ג'ורג' בוש לא התלהב בתחילה, אבל לא היה משבר), זה מהלך שאפשר להבין. אינטרס חיוני כמו מניעת הצטיידות של סוריה בנשק גרעיני יכול להצדיק אפילו משבר מול האמריקאים. וכן, את אותו נימוק נתניהו יכול לשלוף מול מי שטוענים שהגזים בעמידה שלו מול ממשל הנשיא ברק אובמה בעניין איראן. האם הגזים? יכול להיות שהוא עשה בחירה טקטית לא נכונה (לנאום בקונגרס). אבל ברמה האסטרטגית היה לו נימוק חזק: הגרעין האיראני הוא נושא כבד דיו כדי להצדיק עימות עם וושינגטון, אם אין ברירה אחרת.

את הנימוק הזה קצת קשה יותר לשלוף במקרה הנוכחי. על מה המשבר, על עילת הסבירות? ברצינות? בשביל להעביר את החוק הזניח יחסית הזה הממשלה מוכנה להיכנס לעימות עם האמריקאים? בן גוריון ויתר על כל סיני כדי לא לריב. מנחם בגין הפסיק את ההפצצות על ביירות כדי לא לריב. אבל נתניהו מוכן להתקוטט כדי ששמחה רוטמן יוכל להגשים חלום ישן על צמצום עילת הסבירות? נגיד את זה כך: זה לא נשמע כמו נימוק סביר.

כמובן, יהיו מי שמייד יקפצו ויזכירו שאנחנו לא רפובליקת בננות. גם מנחם בגין הזכיר את זה, ואז שמע את רונלד רייגן בטלפון והבין שלהיות פופאי בנאומים זה דבר אחד, ולקחת אחריות על מדינת ישראל זה דבר אחר. גם יצחק שמיר לא אהב את הבחשנות האמריקאית. אבל בכל זאת נכנע לתביעה ללכת לוועידת מדריד. ונתניהו הבין. פעם, כשעוד אפשר היה פחות או יותר לנמק את מה שהוא עושה ולמה. נתניהו עמד על שלו כשהרגיש שזה הכרחי, ובכל זאת ויתר בחברון ובועידת וואי. הוא עמד על שלו כשהרגיש שהלחץ נסבל. הוא עמד על שלו כשהבין שהצד האמריקאי לא נחוש. אבל כשהבין שזה לא המצב, נתניהו הקפיא התנחלויות – זוכרים? הנה מה שאמר אז, על ההתנחלויות, ויכול היה לומר גם היום, אם יחליט לוותר על צמצום הסבירות: "זה צעד לא קל, כואב, ואנחנו לוקחים אותו מתוך שיקולים לאומיים רחבים”.

במובן הזה, המשבר הנוכחי הוא הכי חמור אי פעם. הוא הכי חמור בפער בין סיבה לתוצאה. בין הסיבה הקלושה, לתוצאה העגמומית.

ואם לא הכי חמור, אז בטח הכי טיפשי. הנה טבלה עם כמה דוגמאות ממשברי עבר: מתי ישראל התעקשה וניצחה? כשהיה אינטרס קיומי. בכל שאר המקרים, נו, אתם כבר מבינים מה קרה בכל שאר המקרים.

השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בסקרים של המכון לדמוקרטיה וחדשות 12, בספר "שנית לא תיפול", בביוגרפיה של הנשיא וושינגטון מאת רון צ'רנו.