יש בי כעס אדיר; לא רק על אלה שמאיימים לנקוט פעולות מחאה כנגד ממשלה נבחרת - בחיל האוויר, בעיקר, אבל לא רק שם -  אלא גם  על כל ה”לשעברים”, גנרלים בדימוס, המפוטמים בפנסיות תקציביות נדיבות במיוחד, אלה שמניעיהם, בעיניי, לגמרי אישיים, אלה שהשנאה לעומד בראשות הממשלה דחפה אותם להעליל עליו עלילות כזב. לא גורל הדמוקרטיה בראש מעייניהם. 

10,000 חיילי מילואים הודיעו על הפסקת ההתנדבות: "צבא העם יש רק בדמוקרטיה"
כמאה רמטכ"לים, ראשי מוסד ושב"כ ואלופים בדימוס תומכים במחאת המילואים: "נתניהו - עצור את החקיקה"

למעשה, אנחנו עומדים, למיטב הבנתי, בפתחה של הפיכה צבאית. חונטה של רמטכ”לים לשעבר מבקשת לכופף את הדרג הנבחר. בפועל, לגרוס את קולותיהם של מיליוני אזרחים לטובת אליטה צבאית חסרת מעצורים. זה קרה גם במדינות אחרות; למשל, בארגנטינה. קולונלים הדיחו את נבחרי הציבור והשליטו משטר צבאי. אלפים נעלמו במחנות מעצר. משטר האימים דרדר את המדינה לשפל  נורא. ארגנטינה חזרה משם. לא בטוח שמדינת ישראל תוכל לשרוד קריסה מהסוג הזה.

יכול להיות שאהוד ברק וחבר מרעיו, אבירי החיל, אלה שדוחפים כעת, לדעתי, בעזרת כוחות אזרחיים רבי עוצמה, לסרבנות - לא ממש רוצים בזה; אבל זה מה שיכול לקרות. טילים יתעופפו לעבר מרכזי האוכלוסייה. חיל האוויר, המשותק למחצה, זה שנוטל עתה חלק במשחקי כוח ציניים, יתקשה, אפשר להניח, לעשות דבר; בין מסיבות אובייקטיביות ובין בגלל שרבים מאלה ששבתו פשוט יהיו בלתי כשירים.

כך או כך, האנרכיה תשרת את מי שרוצה במהפך. הנפגעים הרבים בקרב האזרחים יגרמו למיליונים לצאת לרחובות. הם יחפשו שעירים לעזאזל – וידרשו את התפטרות הממשלה המכהנת. הכנסת תפוזר ואת מקומה, יתפסו “נבחרי” הקהילה הצבאית. תרחיש בלהות זה יכול להתרחש, אם לא יינקטו מיד צעדים דרסטיים. הסרבנים צריכים להיעצר. דרגותיהם צריכות להישלל מהם, כמו גם ההטבות הכספיות המופלגות שהם מקבלים מהקופה הציבורית.

חוק העונשין עוסק בפגיעות בסדרי המשטר והחברה. סעיף 136 קובע מה היא המרדה. באחד מסעיפי המשנה נאמר כך: לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין. יש גם הגדרות אחרות, ויש, כמובן, גם אפשרויות להוכיח שהאמירות הממרידות נעשו במסגרת של ביקורת לגיטימית. אבל כדי שכל זה ייבחן, יש לפתוח בהליך פלילי. אין להניח לדברים להידרדר. המרקם החברתי עלול להתפרק כמו קורי עכביש.

נולדתי בארץ הזאת. ראיתי את המדינה היהודית קורמת עור וגידים, גם על רקע מחלוקות קשות במיוחד. ראיתי כיצד מסגירים יריבים לידי המשטרה הבריטית. מושגים כמו מלחמת אחים לא היו זרים גם בשנים של טרום המדינה. מנחם בגין לא נרדף רק על ידי כוחות המנדט. גם הוא וגם זאב ז’בוטינסקי לפניו, ספגו מנחת זרועם של אבותיהם האידיאולוגיים של אלה ששורפים היום צמיגים על אם הדרך.

הטבעת אלטלנה זכתה לגיבוי מאותו מחנה שהיום מוכן לקעקע את יסודותיו של הבית הלאומי של העם היהודי. הנכונות ללכת על הסף הייתה תמיד קיימת שם. השנאה למחנה האחר הייתה תמיד הכוח המניע בקרב נאמני תנועת העבודה. המאפיינים לא השתנו.