מעולם לא הייתה פינה טלוויזיונית שזיקקה את חיינו בצורה מופתית לתוך ארבע דקות כמו “פינת הטרלול" של רביב דרוקר. אבל מי בעצם המטורלל כאן?
דרוקר בוחר מדי ערב מספר אמירות של חברי כנסת, שרים ואישי ציבור, שאמרו משהו שממוסגר כחסר היגיון, מנותק מהמציאות, מגוחך, נקלה, אידיוטי. אך המצעד הזה הוא כמו ציור רורשאך. כל אחד רואה בו משהו אחר. כל אמירה שמצוטטת יכולה להתפרש לאחד כמעניינת ומאתגרת, לשני כהגיונית וחכמה, ולשלישי כמגוחכת ומטופשת. כשהמדינה עצמה דוהרת ברכבת הרים מטורפת שבין חשש מאסון דיקטטורי לבין תקווה לחיזוק דמוקרטי, זה יומרני לעצור מדי ערב ולבחון מי חכם ומיושב, ומי מפזר חדשות כזב.
צייץ והצלח: כך חזר שותפי לשעבר, שי גולדשטיין, למרכז העניינים | דרור רפאל
לה מרמור: מה רוצים מבקרי התקשורת מדניאל רוט אבנרי? | דרור רפאל
דרוקר מגיש את “אזור בחירה" בשעה 18:00 ברשת. הוא מיומן, קצבי, ידען ובעיקר ציני. נושאים חדשותיים נוחתים על שולחנו, הוא מנתח אותם בזריזות בסכין חדה. מוציא את העיקר, שולף את העוקץ, זורק את היתר, וכל זה באווירה כמעט מבודחת, במהירות אך בנחת.
הוא הגיע לשעה הזאת אחרי שהוזז, קוצץ, הורחב, צומצם כמעט בוטל ואז חזר. שנים משמש כפרשן פוליטי בכיר ובעל תוכנית התחקירים האיכותית “המקור". אך הזמנים המוטרפים אינם מאפשרים הסתכלות עומק רחבה על תופעות כלליות. כולם מגויסים להיכנס במגפיים לתוך הקרקע הבוצית של האקטואליה הרותחת.
במסגרת חדר המראות שכל איש תקשורת בונה לעצמו, בפאנל לצדו, נמצאים אנשים שחושבים כמוהו. מקבץ דעתנים שיכולים להסכים כמעט על כל דבר, בניסוחים כאלה או אחרים. למשל רזי ברקאי, שכבר שנים פורש מגלי צה"ל אך ממשיך לשדר שם מדי שבוע; נתן זהבי חמוש במשקפי שמש תמוהים משל היה גלעד בן ש"ך בשנות ה־90; שרון כידון שמתייחסת ברצינות תהומית לכל זוטא - והם אלה שבוחנים, בוחרים ומדרגים אמירות הנחשבות בעיניהם “מטורללות".
כידוע, המילה "טרלול" נכנסה בסערה לשפה, בדיוק בזמן שהדוברים היו צריכים אותה. מקורה ב"מטורלל" - כינוי לאדם פזור דעת, שנתפס על ידי הציבור כ"טרלללה". אל הסלנג נלוותה מחווה של תנועה סיבובית של האצבע כנגד הרקה. היא לא קשורה למילים “להטריל", “הטרלה" או “טרול", אבל היא גם לא לגמרי מנותקת מהן.
את החדירה המושלמת לשפה עשה השיר של אילן פלד ונועה קירל “טרילילי טרללה", שגם מלווה את פינתו של דרוקר, ובו גיבורת השיר רוצה רק “לרקוד, לקצוץ, לקפוץ, לפרוץ" ומעוניינת ב"זיקוקים, פרחים, גברים בעקבים", ובקיצור “בסופ"ש הזה רוקדת איך שבא לי. והנה זה עולה לי".
והנה זה עולה גם להם, לדרוקר ולפאנל. בעידן הפוסט־מודרניזם שבו אין גבוה ונמוך, גם הטרלול עובר גלגול. מי כבר יכול לקבוע מהו קלאס ומה קרקס. מה שבעיניך בזוי, בעיני אחרים הוא ראוי. לפני שבועיים הובאו אמירות של ינון מגל על בניין המקדש השלישי וביאת המשיח. לאדם הדמוקרט, הישראלי, החילוני זה נשמע כמו הזיה אידיוטית, אולם לכתבת המדינית שנכחה באולפן ולרבע מהעם זו פנטזיה מתחום הריאליה.
מי שמככבים במצעד הזה הם בדרך כלל נציגי הקואליציה ותומכיה. לפי בדיקה של צייצן בשם בלק בירד, האיש שתפס את המקום הראשון הכי הרבה פעמים הוא ניסים ואטורי. אחריו טלי גוטליב, גלית דיסטל אטבריאן, ערוץ 14, אלמוג כהן ועוד. בהמשך אפשר למצוא גם את בועז ביסמוט, מיקי זוהר וקטי שטרית. הרשימה כולה מהימין המלא־מלא, ולא נמצא ולו טרלול אחד קטן מהמחנה המתחרה.
זה מטופש לדרוש שוויוניות או איזון בפינה כל כך קטנה, בתוכנית כל כך מוטה, אבל זה בדיוק מה שהופך את הרגעים הטלוויזיוניים האלה לאבן הבוחן של התקופה. המחנה השמרני, ימני, דתי וחרדי מסתכל על פאנל, בערוץ שאמור לפנות גם אליו, ומשוכנע שמזלזלים בו. שחבורת אנשים זחוחים ויהירים מכנים מדי ערב את נציגי הציבור שלו חסרי היגיון פנימי, שדעתם נטרפה עליהם. “ואם נציגיי הם כאלה", הוא יתהה, “מה זה אומר עליי? מדוע שאצפה בערוץ שמשוכנע שאמונותיי, נטיות לבי, הצבעתי בבחירות וכל מחשבתי מתחילתה עד סופה מופרכת מיסודה?".
התוכנית של דרוקר היא קונטרה ל"הפטריוטים" ומשמשת תשובה לחגיגה הפנים־ימנית שמתנהלת מדי ערב ערוץ אחד למעלה בשלט. אבל אולי זו גם הסיבה לכך שערוץ שאמור להתחרות בקשת 12, לא מצליח אלא לזנב בעכשיו 14.